איך הפך אאוטסיידר שמת מאיידס ב־1992 לדבר הכי חם בעולם האמנות?
הקיץ כולם מדברים על דיוויד ווינרוביץ', אמן ואקטיביסט שמת מסיבוכים של איידס. בעידן טראמפ אולי לא מפתיע שהוא חוזר כדי לתת שיעור על אנושיות בתקופות חשוכות
בזמן האחרון עולם האמנות נזקק לזריקות של נוסטלגיה לוורידים כדי להתחמק מההווה הלא ממש מזהיר ומהעובדה ששום דבר לא ממש משתנה פה. בקיץ שעבר היה זה רצף התערוכות שהעלו מהאוב את תנועת האמנות השחורה בשנות ה־60־80, והקיץ הזה כולם מדברים על דיוויד ווינרוביץ' – אמן, משורר ואקטיביסט שמת ב־1992 מסיבוכים של נגיף האיידס.
ווינרוביץ', שהיה בן 37 במותו, הותיר אחריו גוף עבודות אינטנסיבי והופך קרביים, שזעק את זעקתם של כל אנשי השוליים שנדחקו לפינות האפלות של הקיום. בחודשים האחרונים הוצגו כמה תערוכות של ווינרוביץ' ובראשן תערוכת הרטרוספקטיבה המדוברת שלו, "ההיסטוריה משאירה אותי ער בלילה", שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון הוויטני בניו יורק.
עוד כתבות מעניינות:
מצאנו את האמנית הצעירה הכי מבטיחה בישראל
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
רועי רוזן מתחזק קריירה בינלאומית מהמושב – ומסמן הישג גדול בפריז
השם שלו אמנם פחות מוכר למי שלא בקיא בנבכי האמנות של שנות ה־80, אבל הדימויים המטלטלים והאיקוניים שלו התקבעו בתודעה הקולקטיבית, אם זה צילום עדר הבופאלו שנופל אל תוך תהום – דימוי שלהקת U2 השתמשה בו לעטיפת הסינגל של "One" ובקליפ שלו, דיוקן עצמי שבו הוא נראה עם שפתיים תפורות או דיוקן אחר שלו, ממש לפני מותו, קבור באדמה מתחת לאבנים.
האמנות של ווינרוביץ' הפכה לסמל של מחאה נגד התקינות הפוליטית של ארצות הברית ההטרוסקסואלית והלבנה. התערוכה בוויטני מתייחסת לנושא ומדגישה את חשיבותה של יצירתו בעשור הראשון של מגפת האיידס, אבל גם מנסה לצאת מהשבלונה של האמן ההומו חולה האיידס ומציגה את ווינרוביץ' כאמן ורסטילי ופורה שידו הייתה בכל – מציור, צילום וקולנוע ועד שירה.
הסיפור של ווינרוביץ' מתחיל בילדות מסויטת למשפחה לא מתפקדת שנשלטה על ידי אב אלכוהוליסט ואלים. הוא ברח מהבית בגיל 9 והדרך לחיי זנות, סמים ועוני הייתה קצרה. רחובות מנהטן של שנות ה־70 היו רוחשי זימה ופשע, אבל עבור ווינרוביץ' היו בהם גם חופש והשראה. השיטוטים ברחובות העיר ומסעות הטרמפים שלו ברחבי ארצות הברית סטייל "בדרכים" של קרואק הפגישו אותו עם אנשי השוליים ועלובי החיים שהחברה האמריקאית הקיאה מתוכה והכניסו בו תודעה פוליטית ואמנותית.
ישו עם מזרק הרואין
ווינרוביץ' היה עשוי מאותו DNA של אמנים אאוטסיידרים שפעלו באזור האיסט וילג' בניו יורק בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, בהם קית' הרינג וז'אן מישל בסקיאט; יצורי שוליים, רובם אוטודידקטים, שהכתירו את עצמם לאמנים ויצרו בהשפעת אסתטיקת הגרפיטי. זאת הייתה נקודת מפנה היסטורית באמנות שבה היא הפכה להיות שוק של אספנות, בייחוד של אמנות צעירה, ועשירי ניו יורק התחילו לשפוך עליה כסף. במקביל עלה רונלד רייגן לשלטון ואיתו עידן שמרני שניסה להשתיק את מגפת האיידס המתפשטת. כל זה התנקז לכמה שנים סוערות שבהן ווינרוביץ' היה דמות מפתח אבל התעקש כל הזמן להמשיך ליצור בשוליים. הוא בז להתמסחרות האמנותית (גם שלו) עד כדי כך שבאמצע שנות ה־80, כשהאספנים הנלהבים גילו את סצנת הציור הצעירה, הוא סירב לשחק את המשחק ונטש את המדיום.
בינתיים מגפת האיידס גדלה לממדים מפלצתיים. ווינרוביץ' צפה בחברים הקרובים שלו מתים בזה אחר זה בעוד ממשל רייגן יושב בחיבוק ידיים ומתכחש למשבר. "אני רוצה להקיא. מצפים מאיתנו להתנהג בשקט ובנימוס מול מכונת ההרג שקוראים לה אמריקה, לשלם מסים ולתמוך ברצח האטי שלנו", הוא כתב כנביא זעם באחד החיבורים שלו. העבודות שלו מאותה תקופה היו גדושות בסמלים של מוות, הרס, חולי וחילול קודש, שעצבנו את אמריקה השמרנית בזמנו וגם שנים אחר כך. בין היתר היו שם דימויים של ישו עם מזרק הרואין, צלב שנאכל על ידי נמלים (ב־2010 פעילים רפובליקנים לחצו על גלריית הדיוקנאות הלאומית להסיר את העבודה הזאת מתערוכה) וסדרת צילומים מצמררת של גופת חברו הקרוב ומאהבו, הצלם פיטר הוז'ר, שנפטר מאיידס בשנת 1987. כמה חודשים לאחר מכן ווינרוביץ' עצמו אובחן כחולה איידס, מה שהוביל אותו לפרץ של יצירה שדווקא הייתה צבעונית, שמחה וחיונית – קולאז'ים וצילומים עם קומפוזיציות סוריאליסטיות־פופיות דחוסות.
בתרבות השערוריות של ימינו שום תערוכה שמכבדת את עצמה לא יכולה לעבור בשקט בלי איזו סערה חולפת. גם הרטרוספקטיבה של ווינרוביץ' לא יצאה בידיים ריקות ולפני שבועיים צבאו מפגינים מקואליציית האיידס על דלתות הוויטני והאשימו את המוזיאון בכך שהוא מציג את האיידס כמחלה שחלפה מהעולם. "איידס הוא לא היסטוריה, ב־2018 יש עדיין אנשים שמתים מזה. משבר האיידס לא מת עם דיוויד ווינרוביץ'", קראו המפגינים. הוויטני, שידע אי אלו סערות בשנים האחרונות, לא ממש התרגש מההמולה והוציא בתגובה הודעה יבשושית שמבטיחה להמשיך להנציח את המאבק במחלה.
למרות הייצוג הבעייתי של האיידס וה־HIV, הרטרוספקטיבה של ווינרוביץ' בוויטני חשובה ורלוונטית מאי פעם – כשהשמרנות מרימה שוב את הראש, כשנראה שטראמפ הולך בדרכו של רייגן ואף רחוק מזה וכשעולם האמנות לא מפסיק להתלונן על התמסחרות היתר שלו, לא מפתיע שווינרוביץ' חוזר עכשיו לתודעה כדי לתת שיעור על אנושיות בתקופות חשוכות.
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד