מצאנו את האמנית הצעירה הכי מבטיחה בישראל
השנה האמנים הצעירים זנחו את הספקטקל לטובת עיסוק עצמי ותהליכים אמנותיים, אבל אפשר כבר לסמן כמה מבטיחים במיוחד. מה שווה ומה פחות בתערוכות הבוגרים השנה – חלק ב'
בצלאל
אמנות מגויסת פוגשת את "סיפורה של שפחה"
תערוכת בוגרי התואר הראשון בבצלאל, שנחשב לאינטלקטואלי מבין בתי הספר לאמנות, מתעתעת השנה. היא מכונסת בתוך עצמה, לא תמיד מתקשרת ומתגלה לאט. צריך הרבה סבלנות כדי לצלוח את ארבע הקומות המבוכיות של המחלקות לאמנות ולצילום. כמו בכל תערוכת בוגרים יש עבודות טובות ופחות טובות; הבעיה היא שלא מעט מהטובות (בייחוד במחלקה לאמנות) נבלעות ונעלמות בגלל הצבה גרועה בחלל. חלק מהן אף נדחקו לפינות נידחות לטובת עבודות צעקניות שמוצגות בחללים המרכזיים.
במחלקה לאמנות ניכרת השנה חזרה לעשייה פיסולית עמלנית וגם לציור, אם כי בינוני כמו ברוב בתי הספר. מבחינת נושאים אין ממש חדש תחת השמש – רוב הבוגרים עסוקים כבכל שנה בעצמם. אבל יש כמה יוצאים מן הכלל שמציעים כיוונים שונים ואפילו די מפתיעים. אחד מהם הוא שי דרור מהמחלקה לצילום, שמציג עבודת וידיאו שאפתנית בעקבות ספרו האוטופי של מייסד בצלאל, בוריס שץ. סוג של אמנות מגויסת פוגשת את "סיפורה של שפחה". הסרט מתמקד בריטואלים ובטקסי יומיום משונים של קומונת לובשי לבנים בירושלים, אבל במקום לצלול לתוך קונבנציות מוכרות של קולנוע עתידני, דרור מפרק את ההיגיון שלו, מציג סצנות לא מפוענחות וחושף את אחורי הקלעים של הסרט.
עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם לתערוכות הבוגרים
מציירים גרוע, אבל מפצים: הבוגרים הבולטים של בתי הספר לאמנות
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
קארין גולן מציגה באחד החללים המרכזיים (ובמקרה הזה בצדק) מרחב שמקשר בין גופניות ומיניות לחפצים דוממים. במין טייק אוף לעבודות קיטועי הגוף של רוברט גובר, גולן משתמשת ברגל כביטוי של אנרגיה וכוח חיים. היא מציגה פסל קינטי דמוי פרוטזה ממוכנת שנעה בקצב מונוטוני ועצבני ומיצב פרפורמטיבי, קיר נייד ש"מופעל" שעה אחת ביום על ידי דמות נשית שרק רגלה מבצבצת מתוכו.
רון אסולין מציג מיצב וידיאו ופיסול שלוקח את הרעיון של "עבודת שורשים" למחוזות שבין הסוריאליסטי למסורת הפיסול הישראלי האגרסיבי – בצד אחד של החלל הוא בנה רשת סבוכה של שערות אדם שנראות כאילו קמות לתחייה, מתפתלות ושולטות בחוקי המשיכה. בצד השני מוצגים מעין עיי חרבות נטושים שהצמיחו גידולי פרא מפח וממתכת.
גם כליל וקסלר מציגה עבודה מצוינת שרוח פיסול המתכת האגרסיבי שולט בה, אבל היא מאבדת מעוצמתה בחלל שקיבלה, שנראה כמו מחסן נטוש. וקסלר מציבה שידות מתכת על הרצפה ועליהן פסלי בטון, ברזל וצילומים שאספה ברחבי הארץ. חוסר היציבות שמזמנת ההליכה על המתכת המתפצפצת מיתרגמת בעבודה הזאת גם לחוסר יציבות נפשית.
מחלקת הצילום, שניהולה עבר השנה מידיו של דור גז לדוד עדיקא, חלשה יותר מבשנים קודמות והיא מתאפיינת בעיקר בהתבוננויות אנתרופולוגיות (תיעוד צילומי של בני נוער, גידולי סוסים ערביים, אתרים היסטוריים ועוד). בוגרת בולטת במחלקה היא נילי פרג, ששוטטה במשך כמה חודשים ברחבי הארץ, בנתה תא צילום מאולתר והזמינה נשים זרות להצטלם בו. התוצאה היא לא מבט רומנטי על דיוקנאות נשיות אנונימיות אלא אסתטיקת צילומי מעצר (מאג שוטס) מטרידה ועוצמתית, שהופכת את הצופה למחולל של סטריאוטיפים ודעות קדומות.
המדרשה
מלהטטים בין מדיומים בלי להתאמן
בניגוד לתערוכה דלת המדיומים בבצלאל, בתערוכת בוגרי התואר הראשון במדרשה – בית הספר הפתוח יותר מבין השניים – יש הכל מהכל: מווידיאו ופרפורמנס ועד קרמיקה, רקמה וציור (ואפילו ציור טוב בחלקו, מי היה מאמין?). נראה שאת הגישה הרב תחומית שכה מזוהה עם המדרשה מטמיעים היטב בסטודנטים. לא מעט מהם מנסים ללהטט בין המדיומים, אבל רוב הזמן זה פשוט לא עובד. דרושה עבודה רבה כדי לאמן את שריר הרב תחומיות ולדלג בקלילות בין מדיומים. נוסף על כך, כמו בבצלאל, גם במדרשה ניכרת ירידה בווליום הראוותנות – מיצבי הספקטקל שהיו פופולריים בשנים קודמות נזנחו לטובת חקירות ותהליכים אמנותיים, אם כי לא מגובשים ברובם.
התערוכה מצומצמת יותר מבשנים קודמות. 40 סטודנטים למדו במחזור הנוכחי ורק מחצית מהם מציגים בתערוכת הבוגרים. מה זה אומר על המוסד שלא מצליח להכשיר כראוי למעלה ממחצית מבוגריו?
הכוכבת של המחזור היא ללא ספק בלה וולובניק, שמזכירה במידה מסוימת את ההייפ שהיה בדיוק לפני עשור סביב בן הגרי ותום פניני. גם וולובניק נכנסה היישר מתלמה ילין למדרשה והספיקה עוד לפני סיום הלימודים להציג תערוכה (מעולה) בגלריה רוזנפלד עם בן זוגה זמיר שץ. תערוכת הבוגרים נראית קטנה עליה, היא טורפת בחדווה את החלל שלה עם וידיאו, רישומים ומיצבים ציוריים שאת רובם היא סרקה והגדילה מדף 4A – חלל צבעוני, מפתה ומזמין שבמבט שני מתגלה כיער מלא בזאבים.
גם לילך ליבמן מציגה פרויקט מצוין שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, סדרת עבודות מבריקה ושופעת המצאות משוגעות וקצת דביליות: היא בנתה נול שאורג רק את מסגרות השטיח, ברז דולף הפוך על הראש, מגב ממוכן שבמקום לגרוף מפזר מים ומתלה אבסורדי למסמרים. על אדן החלון היא הציבה גידולים משונים, תוצר של תהליך חקלאי שנמשך שנה שבו היא העבירה עגבניות תהליך המרה למלפפון ולהפך.
ניצן יולזרי מצטיין גם הוא בכושר ההמצאה ובסקרנות החומרית שלו. בעוד אצל ליבמן השטותניקיות חוגגת, אצל יולזרי זה יותר כמו שיר אהבה למקום ולאדמה: סאג' שהופך לאלמנט דקורטיבי מרהיב, פיסת מתכת משומשת לכינור דוד, גזע עץ דקל לפסל אבסטרקטי ואפוד קרמי מקרמיקה למצוף חסר ערך שאיתו הוא טובל במים של סיני בעבודת וידיאו.
עוד בוגרים בולטים הם בר יחזקאל עם עבודות אריגה מיניאטוריות של סצנות סלפי וטבע דומם מבוסס צילום, נהיר שוסטר־ברנוביץ בווידיאו שנראה כמו שילוב בין טקס פגאני, שיעור משחק ותחרות ספורט, וטל כהן עם עבודות קיריגמי (אמנות נייר בתלת ממד) וציורי תקריב של איברים שנמתחים עם הגוף.
← תערוכת בוגרי מחלקות הצילום והאמנות בבצלאל, קמפוס הר הצופים ירושלים, עד 3.8
← תערוכת בוגרי התואר הראשון במדרשה, בית ברל כפר סבא, עד 8.8