אזיליה בנקס הגיעה עם אנרגיות מדבקות, אבל היא זייפנית איומה
המוזיקה של אזיליה בנקס רחוקה מהתדמית המטורללת שהיא מטפחת בטוויטר. היא אולי ראפרית טובה, אבל בהופעה אמש בבארבי היא הצליחה לעורר אי נעימות ולהפעים בו זמנית
שלוש שעות לפני ההופעה אמש (שני) בבארבי, טוויט. "קיבלתי הרבה מבטים גזעניים מנשים בתל אביב", כתבה אזיליה בנקס ואז הגבירה לטיזינג טיפוסי, "באופן אירוני, אלה רק הנשים האתניות/השחומות שהסתכלו עליי ככה. כל הנשים האירופאיות/בלונדיניות היו מתוקות ומקבלות פנים". מאז היא מחקה את הציוצים.
זאת בנקס של חמש השנים האחרונות: קפריזית, בריונית ובעיקר מניפולטיבית, לכאורה מעריצת טראמפ, סמי הומופובית ועכשיו גם הודפת הלבנטיניות החדשה. לבנקס הזאת – שחיה חיים מטורללים בטוויטר וירדה לטמיון מחוץ לו – כיף לשווע. המוזיקה (כלומר "212" האיקוני מ-2011) שולית ורחוקה מהפרסונה חמת המזג, אבל זה לא משנה את הצורך הגלוי לראות טרול בסדר גודל מפלצתי מחוץ לבונקר הווירטואלי שלו. אז בנקס הגיעה לתל אביב עם דרכון קרוע, מאבטח, שני רקדנים, די ג'יי ומתופף – והייתה סתמית לתפארת.
עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות השלם לקיץ 2018
מה לעזאזל עובר על קניה ווסט?
כמה אתם מכירים את "Toy"?
לקראת 23:00 היא עלתה על הבמה וזה קרה – מפגש של קהל ישראלי נלהב עם טרול בעור של כבש תועה. זה יכול היה להסתיים במבוכה גדולה אם הקהל לא היה מפצה על הכשלים העמוקים של בנקס כמוזיקאית. היא התחילה עם “Chi Chi” ו”Heavy Metal And Reflective” וטכניקת הראפינג הייחודית שלה ללא ספק מרשימה. לקול שלה יש בסים עמוקים ומונוטוניות שלא דורשת הרבה יותר מביט צנוע. אלא שהשירים המופקים יתר על המידה והאינטנסיביות שנלקחה מה-EDM והטכנו לא נותנים לה לזרוח כמו שהייתה יכולה. ב"1991" היא נהדרת, עד שמגיעים חלקי השירה – אז מתגלה הבעיה הקריטית שתלווה את הלילה הזה: בנקס זייפנית איומה.
היא ראפרית טובה ויש לה קול לא רע בכלל, אבל כשהיא מנסה לבצע קטעי סול זה מרגיש כמו הקרבת קורבן שלא לצורך. ב”The Big Big Beat” המבוכה הכללית מגיעה לפיק, כשהפזמון מבוצע בסולם אחר, בקצב אחר, אולי ביקום אחר. עכשיו ברור מה בנקס עושה בקיבוץ גלויות של המדינה הזעירה במזרח התיכון – היא מוזיקאית בטלנית שמעולם לא עברה פיתוח קול או השקיעה בלייבים שלה. כך מצאה את עצמה במועדון הופעות קטן שיכול להכיל אלף אנשים במקרה הטוב ולא בבמות שעליהן דורכת עכשיו קארדי בי. מחוץ לאולפן הפגמים מתגלים והכישרון הגולמי שדורש הרבה עבודה מתחיל להתמוסס. כל זה, בצורה קוסמית לחלוטין, לא משמיט את האנרגיות שנשמרות בעיקר בזכות השירים שמתחקים ל"212" ושומרים על הטמפו הקלאבי.
כך המופע ממשיך לעורר אי נעימות ולהפעים במקביל: ב”Anna Wintour” וב“Miss Amor” האסון הווקלי הוא קולוסאלי, וב”212” וב”Yung Rapunxel" הפאנק-ראפ והצווחות למגפון מדגישות את כל הטוב שבה: היא חדה, נועזת ואקסצנטרית, לעתים אפילו קשה להוריד ממנה את העיניים.
מאוחר יותר, שוב בטוויטר, בנקס צייצה: "מאחורי אישיות ההיפ הופ שלי עומדת בחורה שחורה ומתוקה שרק רוצה לעשות אינדי רוק", וקשה שלא לחשוב על היקום האחר, בו היא משתמשת בהאוס כהשראה, משתפת פעולה עם גריימס, מוציאה שיר אהבה לפוטין ואולי משמיצה את פוסי ריוט – והכל בזעקת הפאנק ולא מחוץ לסולם הארנ'בי. כמו שצריך.
