"אי הגויאבה": ההצלחה של דונלד גלובר עלתה לו לראש, וזה מבאס

זוכרים איך לפני כמה שנים דונלד גלובר היה הגיק החמוד הזה שהוא במקרה גם שחור? תכלס, המטאמורפוזה שלו הייתה כל כך מהירה שהיה אפשר למצמץ ולפספס אותה – רגע אחד הוא היה החנון שעושה קולות מצחיקים ומספר בדיחות על קורנפלקס, עכשיו הוא פרח הזהב של הקהילה השחורה. או לפחות ככה הוא אומר שההייטרים שלו קוראים לו. בכתבת פרופיל שערכו עליו בניו יורקר לפני שנה, גלובר הכריז שהדבר היחיד שהוא לא ממש טוב בו הוא אנשים: "מקבלים אותי עכשיו כי יש לי כוח, אבל הם עדיין חושבים, 'הו, הוא חושב שהוא פרח הזהב של הקהילה השחורה, חושב שהוא כזה שונה'. אבל אני כן! אני מרגיש כמו ישו. אני מרגיש נבחר. אני נאבק כדי להשתמש באנושיות שלי וליצור יצירה קלאסית – אבל אני לא יודע אם האנושות שווה את זה, או אם נחזיק מעמד. אני לא יודע כמה זמן נשאר לנו".

גלובר הצליח להיות האיש הנכון במקום הנכון, פעמיים. כשהאינטרנט היה צריך אלוף שילבש חולצות מצחיקות ויעשה פרצופים שיתאימו לגיפים, הוא היה שם. הוא היה הכוכב הצעיר הזה שאפשר ללהק בתור שחור ייצוגי יחיד בקאסט, בחור קצת מגניב אבל גם לא לגמרי. לא מאיים, עם קריירת ראפ ידידותית למאזינים שנרתעים מהז'אנר בדרך כלל. כשלינה דנהאם רצתה להראות שהסדרה שלה לא לבנה מדי, היא הביאה את גלובר לשחק רפובליקני סחי ולצאת איתה לפרק אחד. כשבסרט "להציל את מארק ווטני" היו צריכים מישהו מוכר להופעה של סצנה וחצי כמדען מבריק אבל לא קונבנציונלי, כזה שעושה פיץ' למנכ"ל נאס"א עם חיקויים מוזרים של חלליות, נחשו למי הרימו טלפון.

דונלד גלובר ב"אי הגויאבה"

עוד כתבות מעניינות:
הדבר היחיד שביונסה לא מסוגלת לתת למעריצים שלה
עולם הפופ סינן את המסר הטראומתי של טירז פור פירז
משפחת סמית' הכריזה מלחמה על הקרדשיאנז

המעריצים דחפו להפוך אותו לספיידרמן הבא, אבל הוא כבר הבין שהרוח נושבת למקום אחר. כמו ביונסה ואמני ענק אחרים שפתאום שמו בפרונט את השורשים שלהם, גם גלובר עשה פניית פרסה והפך לדמות תרבותית חתרנית, חברתית וזועמת, ואת כל זה הוא עשה עם חולצה פתוחה. הוא הפך את עצמו למי שמדבר בשם העניים, המקופחים והשקופים. ספינת הדגל שלו עכשיו היא "אטלנטה", סדרה שכל הדמויות בה נראות טוב אבל חיות רע והולכות לשום מקום. אבל היא גם לא סדרה ריאליסטית ברוח קן לאוץ' – היא יצירה שאפתנית, יוצאת דופן, כזאת שמקבלת ביקורות מעולות ומועמדת למלא פרסים, אבל מפסידה מספיק מהם לסדרות של לבנים כדי להישאר קצת אנדרגראונד.

מה שמביא אותנו ליצירה החדשה בכיכובו של גלובר, שכתב אחיו, סטיבן גלובר, וביים הירו מוראי, הבמאי של רוב הפרקים של "אטלנטה" ושל הקליפ האיקוני מיידית של "This Is America". "אי הגויאבה" ("Guava Island") הוא סרט שאורכו מעט פחות משעה, שנוצר די בשושו ועד להקרנה הראשונה שלו לא ידענו עליו כמעט שום דבר חוץ מהניימדורפינג המתבקש – מוראי על כיסא הבימוי, ריהאנה ודונלד גלובר בתפקידים הראשיים. הבכורה שלו התקיימה בסוף השבוע האחרון בהופעה של צ'יילדיש גמבינו (שם הראפ של גלובר) בפסטיבל קואצ'לה. הסרט שודר בלייב ביוטיוב של הפסטיבל. עכשיו ניתן לצפות בו באמזון פריים, גם בישראל. כל הכיף הזה צולם בקובה בתמונה מרובעת וקצת מגורענת, עם לוק כללי של צילום סופר8 (או אינסטגרם עם פילטר "ישן").

"אי הגויאבה", כמו הניסיונות הקודמים של אמניות כמו ג'אנל מונה, ביונסה ולנה דל ריי להפוך אלבומים לסרטים, הוא איפשהו בין סרט קצר לאסופת קליפים. האווירה חשובה כאן יותר מהסיפור, אבל הנה הסיפור: באי טרופי דימיוני דונלד גלובר הוא דני (Deni), מוזיקאי שאוהב להוריד חולצה והולך כל הזמן כאילו יש לו שפשפת. הוא וקופי (Kofi), בגילומה של ריהאנה, מאוהבים מילדות וחיים יחד. האי כולו משועבד ל"משפחה האדומה" ששולטת כמונופול בייצור ובסחר של משי כחול מיוחד (אבל הבוס לובש צהוב, סתם כדי להשלים סרייה של צבעי יסוד). קופי עובדת בסווטשופ ודני שר ומנגן ברדיו. הוא גם מארגן פסטיבל מוזיקה, אבל אם זה יצליח אחיו העבדים ייאלצו להפסיד כמה שעות של עבודה, ואדוני הקפיטליזם לא מתים על הרעיון.

אפשר לקרוא את הסיפור הקטן הזה מכמה זוויות – כסיפור אהבה, כאגדה מעמדית או כ"מותחן טרופי" (הגדרה ז'אנרית שהסרט ממציא לעצמו). הדרך המומלצת היא כנראה להתמקד באווירה והחוויה, ליהנות מהשירים ולתת לכל השאר להישאר כרעשי רקע, כי לסרט אין מספיק זמן ועניין להעמיק בהם. הכוכבת הבלתי מעורערת כאן היא ריהאנה, שמצליחה להכניס לדמות הפשוטה שקיבלה עומק רגשי אמיתי. גלובר משכנע פחות ונראה שכל הפרויקט הוא מעין הגשמת פנטזיה עבורו – הזדמנות להראות כמו כוכב שצמח מהביבים, איש פשוט עם חלום פשוט שהוא לוקח ברצינות של מרטיר.

כמה ברצינות גלובר, גלובר ומוראי לוקחים את המסר שלהם על יציאה מעבדות לחירות? לא לגמרי ברור, אבל בסוף גם זה רק קישוט לשירים היפים והסצנות המקסימות ברחובות הוואנה. אין כאן את הזעם והאלימות של "This Is America", למרות שהשיר עצמו דווקא מופיע בסרט. הביקורת המעמדית נשארת ברמת הטקסט המדובר, בלי תחושת מחנק של עבדות וניצול מעמדי, בלי אימה מפני הברונים ששולטים באי, בלי מתח אמיתי. אפילו במפעל של ריהאנה אפשר לעצור לפעמים כדי לרקוד עם הרדיו, ללבוש רדידי משי נאים ולצאת לפגוש את החבר לפני רדת החשכה. הסרט הזה הוא הרבה יותר מדי מוצר בשביל להעביר אמירה ממש נוקבת או מורכבת – הוא נוצר ומופץ בעזרתם של תאגידי ענק, והכוכב שלו עוד שנייה מדבב את סימבה בסרט של התאגיד המפלצתי הכי אהוב בעולם הבידור. עם המחשבה הזאת אתם יכולים להדליק ג'וינט, לשים מאוורר ולהנות משעה של מסרים חברתיים בעיצוב צבעוני וחמוד. זה לא שוקל יותר מדי, אבל זה כיף. מורכבות וקושי אמיתי תחפשו ב"אטלנטה".