דונלד גלובר הוא הכוכב הכי חשוב בארה"ב, אבל הוא עלול להשתעמם

"דונלד גלובר לא יכול להציל אתכם", נכתב בכותרת מאמר שפרסם הניו יורקר בשבוע שעבר, באותו היום בו יצא הקליפ המדובר ביותר בארצות הברית, ואולי בעולם, “This is America”. המאמר מתרכז ב"אטלנטה", הסדרה שיצר גלובר לרשת FX (המכונה על ידי גלובר עצמו "טווין פיקס עם ראפרים") וביחסי הגומלין המורכבים של המדיום עם היוצר הראשי שלה. "הסיפור של 'אטלנטה' סופר מיליון פעמים. 'החבר'ה מהשכונה', 'הסנדק' – הם כולם אותו הדבר", אמר גלובר למראיין, "יש לנו מעט סיפורים. זאת הסיבה שאני לא מתכוון לעשות מוזיקה לאורך זמן, ו'אטלנטה' תפסיק לעניין אותי. במקרה הטוב, הסדרה גורמת לאנשים להיות מודעים, אבל היא לא תעשה עבודה טרנספורמטיבית".

אותה קריאת השכמה שמאפיינת את העשייה של גלובר כיוצר טלוויזיה, כשחקן ("קומיוניטי"), כקומיקאי ("רוק 30") וכמוזיקאי (צ'יילדיש גמבינו) – מגולמת גם באדם שחובש את שלל הכובעים הללו. הוא מודע לצורך האנושי בגואל, בדיוק כפי שהוא מודע לכך שאין חיה כזאת. גלובר לא ישנה את פני אמריקה וגם לא יספר סיפור אחר (מזה שסיפר קנדריק לאמאר לדוגמה), אבל הוא ללא ספק יהיה נוכח בדיון ויוסיף לו שכבה נחוצה של סוריאליזם. לפחות לזמן מה.

עוד כתבות מעניינות:
"אטלנטה" עשתה משהו שייזכר בדברי הימים של הטלוויזיה
צ'יילדיש גמבינו שומר על מסורת הגרוב שירש מאביו
"אטלנטה" היא הקומדיה הכי מוזרה שאתם לא מכירים

גלובר מיצב את עצמו כעובר אורח. בשונה ממובילי תרבות אחרים של התקופה, שמתענגים על כל פסלון ואיזכור (בצדק), הוא שומר על פתח ממנו יוכל לחמוק. הוא לא הנציג המודרני של "הפנתרים השחורים", לא מדריך רוחני, לא נביא זעם ולא מפוצץ אתוסים. "לא הייתי רוצה שמישהו ירגיש רע", הוא מסביר בניו יורקר, "זה יהיה כאילו הייתי במסיבה גדולה, כולם נהנו, שוטטו – ואז התחילו לתהות 'איפה דונלד? לאן הוא הלך? הוא היה כאן רק לפני רגע!', ואז תהיה משיכת כתפיים קולקטיבית 'אה, טוב, הוא בטח חמק החוצה".

בשלב הזה, אחרי עונה שנייה מוצלחת ל"אטלנטה", אלבום מצוין של צ'יילדיש גמבינו, הופעה איקונית ב-SNL וקליפ שנותח באיזמלים, גלובר החמקמק יכול לעשות את הדבר ההגיוני – לרחף מעל האדמה. הבעיה היחידה היא שהוא ראפר/כוכב/חנון מוזר שלא ימהר להתנתק מהקרקע, אבל כן יעשה מזה – סביר להניח, אם לא יימאס לו – טראק או סדרה. אך עוד לפני העתיד העמום של גלובר, ישנו העבר ובו התחנות שבהן עבר בדרך להפיכתו לאיש האהוב באמריקה. הנה חמש מהן.

1. "אטלנטה"

הזכיות בגלובוס הזהב ובאמי לא הותירו ספק: "אטלנטה" היא אחת הדרמות הקומיות הטובות בטלוויזיה, אם לא הטובה שבהן בשנים האחרונות. גלובר חף מיומרה, אבל מצליח לייצג באופן אמין וסוריאליסטי את האדם השחור שנאבק להישאר בחיים וליצור לעצמו ולבתו עתיד טוב יותר. הוא נאמן לסטריאוטיפים כמו שהוא מפרק אותם, צנוע, נגיש, חכם וגם מגיע לשיאים יצירתיים ששמורים לבודדים (עונה 2, פרק 6). מבין שלל הפרספקטיבות שהטלוויזיה סיפקה לחיים המבודדים של האפרו-אמריקאים, "אטלנטה" היא הרחבה והממוקדת שבהן.

ספפה של אני נח. דונלד גלובר ב־"אטלנטה"

2. “Awaken, My Love!”

האלבום השלישי שהוציא גלובר תחת השם צ'יילדיש גמבינו הוא מחווה לפ'אנק, לסול הפסיכדלי ולארנ'בי של שנות השבעים. הוא יצא ב-2016 והיה הנועז שבאלבומים שלו מכיוון שהשתיק את גמבינו הראפר והקדיש את עצמו לחריגות של העשור, לתימהוניות ולפראות מוזיקלית. האלבום היה מועמד בכמה קטגוריות בגראמי ("אלבום השנה", "האלבום העכשווי הטוב ביותר") וסינגל מתוכו, “Redbone”, זכה בקטגוריית "ביצוע הארנ'בי המסורתי הטוב ביותר".

3. "רוק 30" ו"קומיוניטי"

ב-2006, אחרי שסיים ללמוד באקדמיה, הצטרף גלובר לקבוצת הקומיקאים Derrick Comedy שהפיקה מערכונים ברשת. כך אותר על ידי טינה פיי, שצירפה אותו לצוות הכותבים של "רוק 30". ב-2009 החל לגלם את טרוי בסדרה "קומיוניטי" במשך ארבע עונות וחצי והתכונן היטב לדמות החשובה שיגלם החל מ-2016, ארן ("אטלנטה").

"קומיוניטי"

4. "Camp" ו”Because the Internet”

גמבינו זנח את ההיפ הופ באלבום השלישי שלו, אבל באלבום הראשון – שיצא ב-2011 – הריפרור לסול של שנות ה-70 לא היה על השולחן, למרות שהשפעות שונות כן. הנטייה של גמבינו ליצירה אקספרימנטלית התבטאה כבר בשני האלבומים הראשונים, שלא זכו לתגובות נלהבות מדי (בעיקר הראשון שבהם, שקיבל ציונים נמוכים ממבקרי המוזיקה). כתבו עליו שהוא "אסתטי מדי", "מתקרבן", "לבן" ועוד שמות תואר שנמצאים במרחק שנות אור מגמבינו של 2018.

5. “This is America”

הוצאות להורג, יריות במקהלת גוספל (כרפרנס לטבח שהתרחש בכנסיית סאת'רלנד ספרינגס), אלימות מעורבבת בקהילתיות, כאוס, מהומה שמתרחשת כמו רעש לבן, ריקודים עממיים, גוף עירום למחצה, פוליטיקה, אקדחים, גזע, עוני ונפש חולה – זאת אמריקה. גלובר, תחת השם צ'יילדיש גמבינו, הוציא את הקליפ (והשיר) החשוב בקריירה שלו – ואמריקה, כמו אמריקה, איבדה את זה.