"הנוקמים: סוף המשחק" הוא חגיגה מרגשת ועמוסה בקריצות למעריצים

יותר מכל דבר אחר, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא תצוגת כוח. זה אפוס גדול, מבדר ומרשים, עמוס בפינוקים למעריצים וברגעים גדולים מהחיים, סרט של שלוש שעות שלא משעמם או נמרח אבל מרגיש אפילו ארוך יותר. סצנות השיא שלו מרגשות לא רק בזכות מה שקורה בהן, אלא כי הן מציפות מחדש, במודע ובמכוון, עשר שנים של ציפייה והכנה רגשית. חשוב ל"סוף המשחק" שתזכרו את ההתחלה ואת כל התחנות שעברו בדרך. זה לא רק פרק אחרון בסאגה ארוכה, זה סיכום ביניים וטפיחה עצמית (לא בלתי מוצדקת) על השכם.

ובאמת, אם נסתכל רגע לאחור, אפילו יותר מוקדם מ"איירון מן" שהזניק את היקום הקולנועי של מארוול, נראה שהשינוי שמארוול הביאו לא מסתכם בגודל ההצלחה או ברוחב היריעה. כש"אקס מן" הגיע למסכי הקולנוע בשנת 2000, הוא היה צבוע בכחול כהה ובגוונים מטאליים. הגיבורים לבשו חליפות עור כהות ומסוגננות וכשאחד מהם התבדח על חשבונן שאלה אותו דמות אחרת "מה אתה מעדיף, בגד גוף צהוב?". הבון טון לא היה סרטי הרפתקאות כיפיים על אנשים מוכשרים, אלא עלילות אפלות, קשוחות, ריאליסטיות במידת האפשר, "גיבורי על בעולם האמיתי" לכאורה. לפעמים זה לא עבד בכלל (ע"ע "דרדוויל" ו"ארבעה מופלאים" מ־2015), במקרים אחרים גבולות נפרצו וקופות נשברו (סרטי באטמן של נולאן).

"הנוקמים: סוף המשחק"

עוד כתבות מעניינות:
למה הוליווד כל כך אוהבת חתולים ג'ינג'יים?
8 סרטי גיבורות־על מסקרנים שבדרך אלינו
התביעות הכי מעניינות בעולם האנימציה

כשמארוול הקימו אולפן סרטים משלהם הם הלכו על הגישה הקלאסית – סרטי גיבורים כיפיים, מצחיקים ושטופי שמש – ועם כל סרט התרחקו עוד קצת מהעולם האמיתי. בינתיים, זאק סניידר קיבל את המושכות לדי.סי ועשה בדיוק ההפך עם סרטים אפילו יותר אפלים וכבדים, בצורה ובתוכן. זה לא שמארוול הציגו רק חיוכים, סופים טובים והצלחות, אבל הם גם לא יצרו תחושה של סכנה תמידית כמו ב"באטמן נגד סופרמן". זה רק הפך את האסון שסגר את "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ליותר קשה לעיכול. בעולם שאחרי ת'אנוס, הטיטאן הסגול שהשמיד חצי מאוכלוסיית היקום ואז עוד ציפה שיגידו לו תודה, הגיבורים לא יכולים להישאר נקיים, עשויים ללא חת ויציבים נפשית.

פיסה משמעותית מהסרט היא מעין מקבילה קומיקסית־הוליוודית לסדרה "הנותרים", עם הצצה כואבת לעולם מרוסק ותקוע. אנחנו פוגשים מחדש את הנוקמים במקומות שונים ובשלבים שונים של חמשת שלבי האבל, חלקם עוד נותנים עבודה אבל אחרים עשו לביתם. יש כאלה שמצאו את הכוח להמשיך ואפילו נמצאים במקום טוב ובריא משהיו לפני הטרגדיה, אחרים בקושי מוצאים סיבה לקום בבוקר. כולם דהו קצת ועלולים לפרוץ בבכי בכל רגע נתון. הסטטוס קוו המדכא מתערער בזכות גילוי חדש וסיכוי קלוש לגאולה. תוכנית הצלה מתגבשת והגיבורים נאספים כדי לנסות להוציא אותה לפועל, כשבין אינספור המכשולים העומדים בדרכם נמצא גם הקושי לפעול כיחידה אחת ומגובשת בנסיבות כל כך קשות.

ובכל זאת, "סוף המשחק" הוא לא הרהור על אבל ואובדן ואין לו הרבה דברים להגיד על הדרכים השונות להתמודד איתם. האסון הוא אמצעי להזזת כלי המשחק על פני הלוח ושינוי קל של נתוני הפתיחה שכל גיבור מביא לשדה הקרב. גם הרגעים הכי מרגשים או קורעי לב נמצאים שם בעיקר כדי לקדם את העלילה ולהוסיף עוד פרמטרים שתוכנית הפעולה הבלתי אפשרית צריכה להתחשב בהם. המטרה היא לעזור לאנשים השבורים האלה למצוא מחדש את המוג'ו שלהם, אם לא בתהליך פנימי אמיתי אז עם קצת עזרה מבחוץ.

יש כאן פחות עלילות משנה מאשר ב"מלחמת האינסוף", שפעל כמעט עד הסוף בכמה חזיתות, אבל הוא עדיין מנסה לתפוס הרבה דברים ולפעמים מחמיץ. ובכל זאת, ההצלחות שלו מעלימות כמעט לגמרי את הפספוסים והתוצאה הסופית היא סרט מלהיב, מלא אנרגיה, מעניין ולרגעים ממש מרגש. יש בו הבנה עמוקה ואהבה עצומה לדמויות המרכזיות – אבל גם לדמויות הקטנות יותר, אלה שלא ראינו כבר הרבה זמן או שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה. האהבה הזאת מאפשרת לסרט להפוך מ"אירוע קולנועי" של אקשן וקריצות לגיקים לחגיגת סיום מרגשת, שבכל זאת משאירה חשק לעוד.

← "הנוקמים: סוף המשחק": החל מרביעי (24.4) בבתי הקולנוע