הישאם סלימאן ביים הצגה על גירוש ולא מבין למה אנחנו מחכים

"יש אמירה אצלנו באסלאם לפיה אם אתה רואה משהו רע, נסה לשנות אותו פיזית. אם לא תצליח – בקש בלב שהדבר הזה ישתנה. צריך לעשות משהו, לא חייבים לשנות עולם". את הדברים האלה אומר הישאם סלימאן ("פאודה", "בית לחם") בריאיון לכבוד ההצגה החדשה שביים, "גירוש, הגירה, בריחה", שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב (24.9־27.9). זהו מופע ללא מילים בהשתתפות שחקנים ערבים בלבד העוסק בחוויית העקירה של עם מארצו.

"ההצגה לא תשנה עולם, אבל היא בהחלט תעשה משהו", ממשיך סלימאן. "כל אחד צריך לקחת אחריות מהמקום שבו הוא נמצא. הנפש שלנו מעבדת לבד דברים שלאינטלקט לוקח זמן להבין, וזו הגאונות באמנות. היא בהחלט יכולה לשנות".

הישאם סלימאן (צילום: יח"צ)

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל עכו: 6 הצגות שאסור לפספס
הקולנוע הישראלי עדיין מתעלם ממזרחים
האם הלהקות הצבאיות מתחילות להתקמבק בחזרה לחיינו?

השחקנים בהצגה אמנם ערבים, אך לדברי סלימאן המופע מנסה להעביר חוויית הגירה אוניברסלית. "לא חשוב מאיזו תקופה הסיפור, מהי הדת או איזה עם. אני רוצה שהקהל יחווה את מה שעובר מהגר באשר הוא: מהרגע שהוא ננטש, נעקר ובורח ועד לרגע שבו הוא מגיע למקום אחר".

איך התיאטרון הפיזי משרת את המסר?
"מאז שאני ילד ועד היום ההיסטוריה עוברת אליי דרך ספרים וסיפורים, אבל כשאני מסתכל על ציור אין לו הסבר – אני מבין באמצעות הדמיון והרגש. כשיצא הקול הקורא של הפסטיבל הרגשתי שדווקא המסגרת הזאת יכולה להיות מעבדה מצוינת לחיפוש אחר שפה אחרת".

הבחירה הזאת התגלתה כלא פשוטה, ועבור חלק גדול מהשחקנים התיאטרון הפיזי היה זר. סלימאן מספר שתהליך היצירה היה כרוך בלא מעט תסכול גם מצדו. "היו רגעים שחשבנו שאנחנו עושים שטויות, וברגעים אחרים חשבנו שאנחנו עושים משהו גאוני. ההפקה הזאת גרמה לי לצאת מאזור הנוחות שלי, וזה מה שאני לוקח איתי הלאה. לא משנה מה אעשה בעתיד, משחק, בימוי או עיבוד – מעכשיו אני קודם כל אחשוב איך אני עושה את זה אחרת. זה נשמע קלישאתי, אבל אחרי 20 שנה בתעשייה זה הזכיר לי שכשיוצאים מהמקום הבטוח – שם נמצאת היצירתיות".

הישאם סלימאן (צילום: יח"צ)

למה מחכים קיבינימט?

פסטיבל עכו יתקיים השנה בפעם ה־39 אחרי הסערה שכמעט הביאה לביטולו בשנה שעברה. כזכור, ועדת ההיגוי פסלה את ההצגה של עינת ויצמן, "אסירי הכיבוש", בשל תוכנה הנפיץ – מה שהביא לפרישתם של כל היוצרים שהשתתפו בתחרות ולהתפטרותו של המנהל האמנותי, אבי גיבסון בר־אל. לנעליו של גיבסון בר־אל נכנס השנה שלום שמואלוב, והשינוי ניכר: רשימת המופעים בפסטיבל אמנם לא בורחת מנושאים פוליטיים ואקטואליים, אך היא בהחלט משתדלת לא לעצבן אף אחד. גם ההצגה של סלימאן לא מפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו באופן ספציפי.

"לכל אורך ההיסטוריה האנושות מצאה סיבות 'הגיוניות' לגרש עם אחר או לגרום לו לסבל", הוא אומר. "זה פשוט מזעזע. כשאתה לא מרגיש ביטחון במקום הולדתך ונאלץ לברוח, הבריחה לא נגמרת וממשיכה כל החיים שלך. כשאני חושב על בריחה אני חושב על ילדים. אם הייתי צריך לברוח זה לא היה בשבילי, אלא כי יש לי אחריות כלפי מישהו שאני צריך לשמור עליו. זה הדפוס שחזר על עצמו גם בסיפורים ששמעתי.

"אבל להגירה יש גם משמעות גדולה יותר: אתה לא שומר רק על עצמך ועל המשפחה שלך בחיים, אלא גם על התרבות שלכם. יש עמים שלא יכלו להגר ופשט נכחדו. אני מכיר סיפורים מזעזעים. משהו קורה כאן בארץ ואנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה. אני שואל את עצמי, למה אנחנו מחכים פה? לעוד זוועה? לעוד קטסטרופה? למה אנחנו מחכים קיבינימט? אני לא חושב שהיו צריכים להרוג מיליונים כדי להבין שמלחמה זה דבר רע. אני לא חושב שבסוריה היו צריכים להגיע לאן שהגיעו כדי להבין שאפשר לעשות את זה אחרת. פשוט מזעזע".

אז אם נחזור לתחילת הריאיון, ההצגה היא הדרך שלך לעשות משהו בעניין?
"כן, בהחלט. תמיד הציק לי שהתקשורת ניסתה כל הזמן לגרום לי לקחת צד בפוליטיקה. אני תמיד אומר שבחרתי בדרך אחרת – אני עוסק בנושאים חברתיים ופוליטיים, אבל דרך אמנות. לא מזמן הופנתה נגדי ביקורת ממפלגה ערבית, ואני מתעקש שהאמנות שלי לא תשרת שום עמדה פוליטית. בשום פנים ואופן. ברגע שזה יקרה אני אהפוך להיות העט של מישהו, וזה דבר מאוד מסוכן".

← "גירוש, הגירה, בריחה" בפסטיבל עכו, אולמות האבירים, ויצמן 1 עכו, שני־חמישי (24.9־27.9), 78 ש"ח. לאתר רהפסטיבל