"התרוממות" של קדישמן הוא הסמל התל אביבי האולטימטיבי

נכון, "התרוממות", או בשמו העממי "העיגולים של הבימה", הפך כבר לכמעט קלישאה. אבל האם לא הפכה העיר, אותה הוא מייצג באופן מדויק כל כך, לכמעט-קלישאה גם היא? לא ברור אם הפסל של מנשה קדישמן שהלך השבוע לעולמו (לא לכל האנשים מגיע הביטוי הזה, "הלך לעולמו", נראה שלקדישמן דווקא כן. נעים לדמיין אותו מפזז כבן-צאן על ענני כבשה) מצטייר כסמל רק משום שהוא מעטר את הנקודה הקריטית הזו בעיר – בטבור הבימה, בשיפולי רוטשילד, במעלה בן ציון – כל כך הרבה זמן, או שמלכתחילה הוא היה כזה. האם זה בכלל משנה, איך סמל הופך לסמל? נקודות מסוימות בהן נעצר הזמן – כמו מוות, או אסון, ולעתים רחוקות גם נצחון גדול – הן הזדמנויות לפרק את הצורה.

שלושה עיגולים. לא משולשים זוויתיים, לא ריבועים סימטרים, עיגולים, עושים את דרכם אל השמים. לא בדרך ישרה, מה פתאום – באלכסון דווקאיסטי. דרכם היא דרך של הומור, ושל הטעיה, איום ליצני בטרום-קריסה מתמדת, אבל מה לעזאזל עושה פה הפלדה חמורת הסבר הזו? למה הם לא עשויים פרספקס ורוד או צמר כבשים בגווני מכבי? כי כמה שתל אביב, והאמנות, והחולין רוצים לחשוב על עצמם כעל עיגולים העושים דרכם אל השמים באלכסון, עדין נטועה העיר בארצה, ועדין התל אביבי הוא גם יהודי, והיהודי הוא גלותי: כבד, כהה, נושא עמו עבר וצלקות. השילוב של שני אלו, של העיר/האמן שרוצה להמריא למעלה בניגוד לכח הכבידה ובזווית שמרגיזה הרבה אנשים, יחד עם החומר הכבד אך החשוף ממנו היא עשויה – זה סמל. וגם, בעצם, נס.