זה מתחיל עם שף סושי שיערוף לכם את הראש אם תטבלו את היצירה שלו בסויה, ומשם רק משתפר. "תשיגו את ג'ירו" היא סדרה אינטנסיבית עם קצב גבוה שמאתגר את יכולות הריכוז - אבל זה שווה את זה. הו כמה שזה שווה את זה. זה מה שזה, וטוב שכך - הדקו חגורות
אם יש משהו שאני אוהב במקצוע שלי, זה את ההזדמנות להמליץ על כל מיני פנינים חבויות. העניין הוא שהרבה זמן לא מצאתי סדרה כזאת, אחת שאני צופה בה ולא מבין איך לא מדברים עליה. סדרת האנימציה החדשה של Adult Swim (תחת HBO Max) "תשיגו את ג'ירו" היא בדיוק כזאת, אבל לקח לי רגע להבין שהיא כזאת. למעשה, לקח לי שלושה פרקים.
>> אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע כמו שצריך
זו סדרה המבוססת על רומן מגרפי בעל אותו שם, שמתרחשת בגרסה דיסטופית של לוס אנג'לס – עולם שבו הטכנולוגיה מצליחה לספק כמעט כל צורך אנושי, חוץ מאחד, מזון. כתוצאה מכך הערך של האוכל עולה, ומי ששולט בעיר הם שפים, שמתנהלים כמו קרטלים. הגיבור שלנו הוא ג'ירו, שף סושי מהטבעת החיצונית של לוס אנג'לס, ליטרלי משולי החברה, שמנהל סושיה קטנה שצברה שם בזכות הכישורים שלו. הסדרה נפתחת מסצנה פשוטה – לקוח מגיע למסעדה עם חבריו ובניגוד להנחיות השף, מחליט לטבול את הסושי שלו בסויה. בתגובה, ג'ירו עורף לו את הראש.
הפתיחה הזאת, עם האנימציה המצוינת והייחודית, ישר תופסת את תשומת הלב ומגיעה ללא הכנה מוקדמת. עם זאת, אחר כך ג'ירו נתפס כדמות יחסית פסיבית כשהוא נקלע לסכסוך דמים בין שני שפים מובילים – בוב האכזרי ששולט בסצנת האוכל העירונית ביד רמה, וסינדה לין הטבעונית שרוצה לנקום בבוב. עד הפרק השלישי לא הייתי בטוח אם מדובר סתם בעוד סדרת אנימציה למבוגרים, אחת מני רבות, והפאיסיביות ההתחלתית של ג'ירו היתה רק חלק מהבעיה, כי הסדרה זורקת את הצופה לעולם לא מוכר, מבלי לתת ממש זמן לשקוע לתוכו. תוך שנייה יכולה לפרוץ סצנת אקשן, יש הרבה דברים מרגישים מטופשים מאוד או אקראיים מאוד, וצריך להבין מי נגד מי בקצב לא סביר. לא שזאת סדרה מורכבת מאוד, אבל היא כן סדרה אינטנסיבית עם קצב גבוה שמאתגר את יכולות הריכוז – אבל זה שווה את זה. הו כמה שזה שווה את זה.
אני לא רוצה לספיילר דבר, אז כל מה שאגיד הוא שהיא רק הולכת ומשתפרת מפרק לפרק. כשהתחלתי את הסדרה חשבתי שמדובר בסתם עוד אנטי-גיבור שהופך לגיבור השכונתי – אבל זה לא המצב, כי יש לסדרה הזו עמוד שדרה. זה בא לידי ביטוי בכמה דרכים: הראשונה היא הבחירה ללכת עד הסוף בכל מה שעושים – כמו שכל מזון שיכינו בסדרה יעבור בכל שלבי המתכון, כך גם מיתות ברוטאליות יראו ללא צנזורה. שנית, הסגנון האמנותי והצביעה משרתים את הסיפור, שמרגיש כמו סיפור קומיקס שלם ללא גיבורי על בטייץ. גם ההליך של גירו מאדם פאסיבי לאדם שמניע את הסכסוך מעניין. והכי חשוב – הם פשוט לא רוצים להאכיל את הקהל בכפית.
בואו נודה באמת, תשעים אחוז מהסדרות בימנו מנסות לייצר נחיתה רכה לצופה – אקספוזיציה, בניית עולם והסברים מפה עד להודעה חדשה. כאן יש סדרה שבועטת לכם בראש ואומרת "זה מה שזה, הדקו חגורות". במובן מסוים, הגישה הזו הזכירה לי את סטודיו ג'יבלי – כשצפיתם לראשונה ב"המסע המופלא", אף אחד לא הזהיר אתכם שהסרט יהפוך להיות טריפ מלא ברוחות רפאים, מכשפות ותינוקות ענקיים, וגם לא נעשה יותר מדי כדי להסביר לכם מה קורה שם. גם "תשיגו את ג'ירו" לא מבקשת מכם להבין את העולם שלה לפני שאתם נכנסים אליו. היא פשוט זורקת אתכם פנימה ומצפה שתלמדו לשחות, גם אם המים מלאים בדם וסויה.
להיכנס לדיסטופיה הקולינרית של "תשיג את ג'ירו" יכול להוביל להלם ראשוני קל, אבל היא אחת הפנינים החבויות הטובות ביותר שמסתתרות בספרייה של HBO Max. היא נעה בין פורנו אוכל מצויר שמפעיל מיד את בלוטות הרוק, לבין אקשן מדמם וחסר מעצורים, עם סגנון אנימציה מרענן וסיפור שמצליח בשלושה פרקים לשנות את האופן שבו הצופה חושב על הגיבור – וכל זה בלי התחכמויות, עם תעוזה שמאפשרת לסיפור להיות מטופש כשצריך ומפתיע בדיוק במקומות הנכונים. רק תעשו לעצמכם טובה, אל תגעו בסויה.