"1948 – לזכור ולשכוח": מדינה שמפחדת מהאמת לא תוכל לשרוד

בתזמון מעניין, דווקא  בסוף השבוע שבו מדינת ישראל ציינה 700 ימים למלחמה, תאגיד השידור הישראלי מפציע עם יצירה נפיצה במיוחד. הסרט "1948 – לזכור ולשכוח" של הבמאית נטע שושני, זוכה פרס תחקיר בפסטיבל דוקאביב 2023 ותפוח אדמה לוהט כבר תקופה ארוכה, התגלגל לפתחה של "כאן 11", שהחליטה בסופו של דבר לשדר אותו אמש (מוצ"ש).
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות לוהטות שהחזיקות אותנו ערות השבוע

כל זה לא קרה ללא מאבק. שר התקשורת שלמה קרעי איים בבריונות אופיינית על התאגיד שאם הסרט ישודר, ישללו תקציבים מהתאגיד. מדובר באקט פחדני נוסף של ממשלה שמתהדרת במילים כמו "עוצמה" ו"אומץ", אבל פועל חוששת מסרט תיעודי. מפחדים מהמצאיות. הסיבה לכך היא שהסרט, דווקא בתוך התקופה הסוערת הזאת, חוזר אל השורש – אל מלחמת העצמאות, שלפניה ובעקבותיה נוסדה מדינת ישראל. תחילה הוא היה אמור להיות משודר בשני חלקים (כל אחד בן שעה ורבע), אך בסופו של דבר הם אוחדו, והסרט שודר בשלמותו, מ-21:30 ועד חצות.

"1948 – לזכור ולשכוח" עובר בין כל חלקי המלחמה, אבל בין שני החלקים (אחד העונה לשם "לזכור", והשני "לשכוח") יש הבדלים משמעותיים. האחד הוא כרונולוגי – ומשתמש בעיקר בעדויות כתובות של אנשים משני צידי המלחמה. השני, ולטעמי גם המעניין יותר, נוגע לדו"ח שפירא של ועדת הבדיקה שהוקמה בדצמבר 1948 כדי לחקור חשד למעשים בלתי ראויים של חיילים במהלך המלחמה. הוא, בעיקר, מתאר כיצד הממסד הישראלי מסרב בעקשנות לפתוח את הדו"ח לציבור, מתוך חשש לפגיעה בביטחון המדינה.

כמה מפתיע – אותה ממשלת ישראל שנלחמת בשידור הסרט, היא גם זו שחוששת מפרסום הדו"ח הבעייתי – ובשניהם זה מאותו נימוק: רצון להדחיק את העבר. לשמור אותו קבור בקופסאות ובכספות, רק שלא נדע מה באמת קרה. עדיף לשמור על מרחב ההכחשה, להעמיד פנים שהדברים לא קרו. כמו ששרו כוורת פעם, "אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה". או לכל הפחות, התעלמות.

צורנית, "לזכור ולשכוח" מאוד מזכיר את האפוסים הגדולים שהתאגיד ידע להפיק על הטרגדיות הגדולות של חיינו – מ"לבנון", דרך "סינדרום עזה", ואפילו עד "איפה היית בהתנתקות" – הוא מקיף, ומכיל בתוכו יותר מזווית ראייה אחת, יש בו שימוש גדול בקריינות – כולל שחקנים משובחים כמו עזרא דגן וקובי פרג' – ויש בו מעט מאוד מרואיינים למצלמה. הם מגיעים בעיקר סביב דו"ח שפירא, אבל לטעמי מוסיפים המון. בעיקר יהודית יחזקאלי, שביטאה את רוח היישוב, וגם בני מוריס בחלק השני, כמי שניסה לחקור את מה שהיה באמת.

אני לא חסיד גדול של העיסוק בעבר. בעיניי זו דווקא השיטה של נתניהו – לגרום לנו להתווכח ארוכות על מה שהיה (ע"ע פרשת "המופתי"), במקום להתמקד בהווה ובעיקר בעתיד. אבל הסרט חשוב, גם למי שמחפש כמוני עתיד אחר בתוך המציאות האיומה שאנחנו חיים בה. כי הוא נוגע בשורש הבעיה – הפסאדה שהסכסוך החל ב-1967, שרבים גם במחנה שלי האמינו בה. מה שמלחמת ה-7.10, ואיתה גם ההפגנות והדה לגיטימציה מעידים, שזה לא קשור רק להתנחלויות (גם אם צריך לפרק אותן), אלא גם על 1948. שם נוצר הפצע, ואותו נצטרך לרפא מתישהו, אם נרצה פיתרון.

"לזכור ולשכוח" מציב מראה לא נעימה בפני הגרסה הרשמית של הציונות. לאורך שני החלקים מתוארות סצינות קשות, חלקן אפילו גרפיות, של מה נעשה ע"י חיילים ישראלים בתוך סערת הקרב. אבל בניגוד להכפשות עליו, הוא לא מגיע מתוך עמדה שנוגדת את הציונות. הנחת היסוד של "לזכור ולשכוח" היא שבניגוד לאכזריות של הצד השני, בתוך החברה הישראלית-יהודית עדיין יש את מי שמבקש לעמוד על נפשנו – לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן המוסרי. פעם, לכל הפחות, האמנו שזה ההבדל בינינו לבינם. שאנחנו יכולים גם לבדוק את עצמנו, גם לשאול שאלות מוסריות ואתיות, אפילו בתוך מלחמות קשות.

רק שבדיוק את העיקרון הזה מבקשת ממשלת ישראל להשכיח. ברדיפה שלה אחרי הסרט, ואחרי כל מי שמעז להביע התנגדות למצב הקיים, היא מבטאת את אותה תגובה ריאקציונרית שביטאו מחרחרי מלחמה כאליהו יוסיאן – שעל מנת לשרוד, אנחנו חייבים ליישר קו עם האויבים שלנו. להיות אכזריים, להיות קשי עורף, להיות אטומים לרגש ולמוסר. להסיר מאיתנו את כל הלבטים ואת כל הספקות, להאמין שבצד השני "אין בלתי מעורבים" ו"חרבו דרבו על הראש שלהם וואי וואי".

כציוני, אני מאמין אחרת – אני חושב שמדינה גאה ובטוחה בעצמה יכולה גם להכיר בצדדים האפלים שלה. ששום דבר רע לא יקרה אם נלמד על ההיסטוריה שלנו כפי שהיתה באמת – מלוכלכת, וקשה, ומסובכת ומורכבת. גם בתוך מלחמות צודקות נעשות עוולות, גם למען מטרה נעלה יכולים להיעשות דברים שפלים. אין מדינה בעולם שלא היו לה חלקים בעייתיים בהיסטוריה, וההכרה בחלקים האלה אינה בהכרח מכפישה את הציונות, אלא להפך – היא מאפשרת את ההבנה שהציונות יכולה גם לתקן ולשפר את עצמה.

אבל החברה הישראלית עוד לא מוכנה לדיון הזה. "לזכור ולשכוח", בעוד אבסורד ישראלי-קלאסי, עולה לשידור דווקא כשהחברה הישראלית זוכרת כדי לשכוח. ה-7.10 מחק לחלוטין בשיח הישראלי כל מה שקשור לאותו דיון הישן על עתיד השטחים והבעיה הפלסטינית. יאיר גולן, שנמצא היום בקצה השמאלי, מדבר לכל היותר על "היפרדות". הטראומה של המלחמה הרחיקה מאוד את האפשרות לפיתרון – או בכלל את היכולת לדבר על הפצעים, דבר שנצטרך יום אחד לרפא.

באותה מלחמה ממש, בנובמבר 1948, פרסם המשורר נתן אלתרמן את השיר "על זאת" – שיר כואב שבו הוא מתאר, עמוק בתוך המלחמה הקשה, את המקרה שבו חייל יורה למוות בזקן ובאישה. "על זאת" היה שיר נוקב, לא פשוט, שכמו הסרט נועד לספר את האמת כמו שהיא. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הדפיס אותו באלפי עותקים וחילק אותו לחיילי צה"ל. היום, בן גביר היה כנראה פותח בחקירת שב"כ נגד אלתרמן.

מדינה שמפחדת מהאמת לא תוכל לשרוד. מדינה שמבקשת להדחיק את העבר שלה לא תפתור שום בעיה, אלא רק תנציח אותה. ובדיוק בגלל זה "לזכור ולשכוח" הוא סרט חשוב. הסרט, באופן צפוי למדי, לא זכה לרייטינג מרשים – רק 2.8% צפו בו. אבל עצם הנוכחות שלו היא גל-עד מוסרי שחייב להישאר. היא זו שתוכל, פעם, בשוך המלחמה (ואולי אחרי המלחמה שאחריה), להבין איפה הסדק התגלע. ומשם אולי ייוולד איזשהו עתיד אחר, בארץ של חלב, מרור ודבש.
"1948 – לזכור ולשכוח", כאן 11