ב-16 בדצמבר התפרסם השורטליסט לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מבין 15 הסרטים ברשימה, שלושה מספרים את הסיפור הפלסטיני, מימי המנדט הבריטי ב-1936 ועד המלחמה בעזה. הסרטים האלה נשלחו לתחרות על ידי תוניסיה, ירדן ופלסטין, ועל פי רוב התחזיות הסרט התוניסאי, "קולה של הינד רג'אב", יתברג גם בחמישיית המועמדים הסופית.
>>מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

שני סרטים פלסטינים עד כה זכו למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי – "גן עדן עכשיו" ב-2005 ו"עומאר" ב-2013 – אבל הם השתבחו באיכויות קולנועיות. הפעם מדובר בסרטים בינוניים למדי (ראיתי שניים מהם, קראתי על השלישי), והכנסתם לשורטליסט מעידה על הרוח הנושבת בעולם המערבי. התבקשתי לכתוב רשימת סיכום בנושא 2025 בקולנוע הבינלאומי, והתופעה הזאת היא אחד הדברים הבולטים שקרו השנה בתחום, לפחות מנקודת מבט ישראלית.

בלי קשר לישראל, שאר הקטגוריות בטקס האוסקר המתקרב ככל הנראה יכללו יותר סרטים בינלאומיים מכפי שקרה עד כה. סרטים (מצוינים) מברזיל, נורבגיה, איראן ודרום קוריאה השתלבו בקטגוריות הראשיות בגלובוס הזהב, והתחזיות הן שהם יחזרו על ההישג גם באוסקר. הבינלאומיות הזאת ניכר השנה גם בקופות.הסרט הכי מכניס של 2025 הוא "נה ז'א 2" מסין– סרט האנימציה על ילד בעל תכונות של שד שנלחם במפלצות, הכניס 2.2 מיליארד דולר, וקפץ למקום חמישי ברשימת הסרטים המכניסים בכל הזמנים (רק "אווטאר 3" עשוי לעבור אותו, וזה בכלל לא בטוח). רוב הכרטיסים אמנם נמכרו בסין, אבל גם בארה"ב "נה ז'א 2" צבר סכום נאה של 23 מיליון דולר. וזה לא מתקרב ל-134 מיליון דולר שסרט האנימציה היפני "קוטל השדים: מבצר האינסוף" צבר בארה"ב, מה שהפך אותו לסרט הבינלאומי המכניס ביותר אי פעם בשוק האמריקאי (הוא הכניס עוד 580 מיליון בשאר העולם, והתברג במקום השישי בעשיריה הפותחת של הסרטים הכי מכניסים השנה).

שני הסרטים, הסיני והיפני, עלו הרבה פחות מאשר מתחריהם האמריקאים, כך שהם גם הרבה יותר רווחיים. עם זאת, שניהם סרטי המשך. כלומר, הקולנוע האסיאתי עובר הוליוודיזציה, ומנצח את הוליווד במגרש שלה. גם שאר הסרטים בעשיריה הראשונה של שוברי הקופות הגדולים של השנה הם סרטי אנימציה ("זוטרופוליס 2"), או גרסאות לייב אקשן של סרטי אנימציה ("לילו וסטיץ'", "הדרקון הראשון שלי"), או שילוב של השניים ("מיינקראפט: הסרט"). גיבור העל היחידי שהתברג בעשיריה הוא "סופרמן", שהכניס 616 מיליון דולר – הרבה פחות מהסכומים שסרטים מסוגו הכניסו בעשור הקודם. שאר סרטי הקומיקס שיצאו השנה ("ת'אנדרבולטס*", "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים", "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא") התקשו לכסות את התקציבים האדירים שהושקעו בהם.

את העשיריה סוגר "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" בכיכובו של טום קרוז בן ה-63 שהכניס הרבה כסף, אך לא מספיק כדי לכסות את ההשקעה האדירה בסרט. בראד פיט בן ה-62 הצליח להביא יותר אנשים לראות את "פורמולה 1: הסרט". אבל מי שסומנו ככוכבי העתיד, בהם גלן פאוול ("הנרדף"), אוסטין בטלר ("נתפסו על חם", "אדינגטון"), וסידני סוויני ("כריסטי") לא מכרו כרטיסים. כשניסיונות החייאת הפרנצ'ייזים של מרוול ו-DC קומיקס לא ממש מוכיחים את עצמם, הכוכבים הוותיקים מזדקנים, והכוכבים הצעירים מושכים יותר כותרות מאשר דולרים, הוליווד, כך נראה, הולכת ומאבדת את הבכורה שלה.

בזמן שחברות הסטרימינג בולעות את אולפני הקולנוע הגדולים שהוקמו בהוליווד לפני מאה שנה, כרגע נראה שרק סרטים מהמזרח הרחוק, וסרטי פנטזיה לילדים, מושכים אנשים לצאת בהמוניהם מהבית. וגם זה לא בטוח – פיקסאר רשמה את הכישלון הכי גדול שלה השנה עם "אליו" הסתמי, שלא לדבר על הפיאסקו של "שילגיה" של דיסני. בהקשר זה ראוי לציין ששלושה מבין עשרת הסרטים המכניסים ("פורמולה 1: הסרט", "מיינקראפט: הסרט" ו"סופרמן") הם של וורנר, האולפן שנטפליקס מנסה לרכוש ב-82.7 מיליארד דולר. אם הרכישה תאושר, היא תביא לכך שהסרטים הבאים שיופקו על ידי וורנר יגיעו לסטרימינג תוך שבועות ספורים מיציאתם למסכי הקולנוע, אם בכלל. זאת עלולה להיות מכת מוות לבתי הקולנוע.

בינתיים בנטפליקס, הסרט הכי מצליח השנה, ובתולדות הסטרימינג בכלל, היה גם הוא סוג של סרט אסיאתי. מחזמר האנימציה "ציידות השדים של הקייפופ" אמנם נוצר בארה"ב, אך הוא התבסס על כוח המשיכה העולמי של להקות הפופ הקוריאניות. 500 מיליון צופים (הרבה יותר מ"פרנקנשטיין", שגם הוא נחשב להצלחה) ראו את הפנטזיה המוזיקלית הסוחפת על להקת בנות שהן ציידות שדים. בקיצור – קוטלי וקוטלות שדים מצוירים מסין, יפן וקוריאה הם גיבורי העל החדשים.

נטפליקס היא גם הבית של "חלומות רכבת", אחד הסרטים היפים של השנה. הסרט המדיטטיבי על עובד מסילה במערב ארה"ב בתחילת המאה העשרים לא הופק על ידי חברת הסטרימינג המובילה, אלא נרכש על ידיה אחרי בכורתו בפסטיבל סנדאנס בשל הפוטנציאל האוסקרי שלו. הפלטפורמה הפופולארית סיפקה לסרט האומנותי הזה מספר נאה של צופים, אך גם מנעה מאיתנו את החוויה השלמה של צפייה על מסך גדול שהסרט נועד לו.

בחזרה לוורנר. אחרי שאיבדו את כריסטופר נולן (ואת "אופנהיימר"), שפרש מהאולפן בעקבות ההחלטה של וורנר להוציא את סרטי 2021 ישר לסטרימינג (בגלל הקורונה, זוכרים?), ניסו שם לפצות על האובדן באמצעות קשירת קשר עם קולנוען גדול אחר. כסוג של שאגה אחרונה, האולפן הימר בגדול על סרט עתיר תקציב שאינו חלק מפרנצ'ייז, והשקיע 150 מיליון דולר ב"קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון (11 מועמדויות לאוסקר על שישה סרטים עד כה). הסרט התקשה להצדיק את ההשקעה מבחינה קופתית, אך שלל מועמדויות צפויות לאוסקר אמורות לפצות על כך. למרות ירידה במעמדו, ובכמות הצופים בטקס השנתי, זה עדיין הפרס הכי נחשק בעולם הקולנוע.

המתחרים (האמריקאים) העיקריים של "קרב רודף קרב" יהיו, כך נראה, "המנט" של קלואה ז'או, "מרטי סופרים" של ג'וש ספדי ו"חוטאים" של ריאן קוגלר, שגם הם נכתבו ובוימו על ידי קולנוענים מוערכים שקיבלו יד חופשית לספר את הסיפורים שרצו לספר, ללא מחויבות לסרטי המשך ושאר מוצרים נלווים. טוב לדעת שעוד יש כאלה, אם כי רובם כושלים בקופות (דוגמת "אדינגטון" של ארי אסטר, אחת ההפקות הבולטות של האולפן העצמאי A24). במקרה של "חוטאים", שזכה להצלחה ביקורתית וקופתית, הבחירה בז'אנר האימה כדי לספר על דיכוי שחורים משיקה לגל סרטי האימה הפמיניסטיים על דיכוי נשים. הגל הזה המשיך השנה עם "אילו היו לי רגליים הייתי בועטת בך" של מרי ברונשטיין (גם הוא של A24), ועם "האחות המכוערת" של אמילי בליכפלדט הנורבגית. ז'אנר האימה תמיד איפשר לרגשות קיצוניים של זעם כלפי ניצול ודיכוי לעלות על פני השטח, באמצעות מתן ביטוי מטאפורי לכוחות הדכאניים. אך מה שפעם היה בשוליים מככב עכשיו בקופות ובפסטיבלי קולנוע יוקרתיים.

מהצד השני של הסקלה הז'אנרית, השנה היו ניסיונות החיאה של הקומדיה הרומנטית הפונה לקהל מתוחכם (בנוסף לביטויים הירודים של הז'אנר שמציפים את שירותי הסטרימינג). "מאצ' מושלם" של סלין סונג זכה להצלחה נאה, אבל "לנצח נצחים", "השלישיה", "שיגעון של חופשה" ו"מסיבת נישואין" (רימייק לסרט המקסים של אנג לי מ-1993) הצליחו פחות, כך שההכרזות על קמבק התגלו כמוקדמות מדי. לכן לא נשאר לנו אלא לחזור אל "כשהארי פגש את סאלי" של רוב ריינר, שהסיפור העצוב שלו הופך באופן מילולי ומטאפורי לסיפור של הוליווד.

לסיום, אלה הסרטים שריגשו אותי ממש עד דמעות במהלך השנה שחלפה:
–"מרטי סופרים"– בגלל התקריב על פניו של טימות'י שאלאמה בסיום (לביקורת).
–"סורי, בייבי"– בגלל סצנת הסנדוויץ' (לביקורת).
–"דרכים מצטלבות"– הסרט הגאורגי מרחיב הלב על מורה בגמלאות שיוצאת לטורקיה לחפש אחר אחייניתה הטרנסית (לביקורת).
–"קרב רודף קרב"– כי בבסיס זה סיפור על שני אבות ובת אחת (לביקורת).
–"המנט"– כשג'סי בקלי צופה בהצגה של שייקספיר (הסרט ייצא למסכים בישראל ב-22.1.26).
–"בלו מון"– סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר עם איתן הוק כתמלילן לורנץ הארט חיסל אותי רגשית. לא ראיתי את זה בא (כרגע לא מתוכננת הפצה בישראל, אך הנההמלצה מהקרנה בפסטיבל הגאה).

• סיכום שנה
• המסך
• הוליווד
• קולנוע