תפסנו לשיחה חמישה אנשים שחיים את המאבק הלהטב"קי

להטמאבק (צילום: איליה מלניקוב)
להטמאבק (צילום: איליה מלניקוב)

מה חסר במאבקים של הקהילה הלהטב"קית, אילו קשיים מערימה החברה הישראלית ומה עוד חייב לקרות פה כדי שכולנו נוכל לחיות בשוויון אמיתי. 5 אקטיביסטיות ואקטיביסטים על איך זה להיאבק יום יום

12 ביוני 2019

רעות נגר, 36

אקטיביסטית לזכויות נשים ולהט"ב ולמען נשים בתוך קהילת הלהט"ב

רעות נגר (צילום: איליה מלניקוב)
רעות נגר (צילום: איליה מלניקוב)

איך התחלת את הפעילות שלך?
"אחרי שנפל לי האסימון בגיל 19 וחצי, בגיל 22 יצאתי מהארון. במהלך לימודי התואר הראשון התחלתי להתנדב באיגי ובחושן. ככל שנכנסתי לעניינים יותר הבנתי כמה עבודה עוד יש לעשות, ולקחתי על עצמי עוד אחריות כך שבסופו של דבר מצאתי את עצמי בלב העשייה כשמסביבי קהילה מדהימה. היום אני שותפה מייסדת בוודג' – אתר חדשות הקהילה הגאה, שהקמתי עם ג'ורג' אבני לפני קצת יותר משלוש שנים. הבנו שהקהילה צריכה גוף תקשורת עצמאי שיוציא את הנרטיב שלה בשפה שלנו, מתוך הקהילה, ולא תקשורת מיינסטרימית שמכתיבה נרטיב. אני פעילה גם בתחום התרבות במסגרת המופע 'לסביהונסט' שיצרה מיקה בן שאול, משוררת מוכרת בקהילה. גם כאן, הרעיון הוא לחזק את הזהות הלהט"בית ולייצר מודל של החיים של נשים בקהילה הגאה, שפחות מקבלות ביטוי באופן כללי פנימה והחוצה – מעולם לא הייתה חברת כנסת מהקהילה, למשל. הקמתי גם בר בשם אמזונה עם שתי שותפות והפקתי את פסטיבל הקולנוע הגאה".

באילו קשיים נתקלת בדרך?
"להיות אקטיביסטית לזכויות להט"ב זה כיף גדול, אבל גם אתגר מאוד גדול. עדיין יש מתנגדים לקהילה, אנשים שמנסים לצבוע את הדגל שלנו במילים שליליות. מעט מדי משאבים מושקעים בקהילה ועיקר העשייה מתבססת על ידיים עובדות, עבודת נמלים של אנשים שעושים את זה בזמנם הפנוי. חשוב שהקהילה תקבל יותר משאבים כדי לקדם את הזכויות שלנו ואת הביטחון שלנו במרחב האישי, להנחיל לעולם את המסר שלנו, מסר של גיוון. ככל שנדע להשתמש ולממש את המשאב האנושי נוכל כולנו לחיות חיים מלאים, חיים של הגשמה ולא רק של הישרדות".

מה עוד את מצפה להשיג?
"אני חושבת שהססמה שצמחה מתוך איגי, 'אנחנו כאן ובכל מקום', זו ססמה מדהימה שתפסה והפכה להיות ססמה של הקהילה הגאה. הייתי רוצה באמת לממש אותה. אם אנחנו כאן ובכל מקום, איפה הלהט"בים הערבים, האתיופים? חשוב לי להגיע לעוד קהילות שבהן קשה קצת יותר לצאת מהארון, לממש את הזהות ולחיות בביטחון. הייתי רוצה שכל חלקי הקהילה יקבלו ביטוי: נשים, טרנס, בי, שכולנו נבוא לידי ביטוי. בהתאם לכך דגל הגאווה הוא בצבעי הקשת, המהות שלנו היא של גיוון. זה ערך גדול מאיתנו וזה המסר שלנו לעולם".

ניזאר חליוי, 30

רכז החברה הערבית באיגי

ניזאר חליוי (צילום: איליה מלניקוב)
ניזאר חליוי (צילום: איליה מלניקוב)

ספר קצת על המאבק שלך.
"אני מרכז את החברה הערבית באיגי, תחום אלוואן – צבעים בערבית. אני עושה אקטיביזם חינוכי, כל מה שקשור למודעות כלפי להט"ב, מרחב בטוח, וגם כלפי החברה היהודית. המציאות שפגשתי, של להט"בים ערבים שנמצאים במין דיכוי כפול, על היותם להט"בים וערבים, מתבטאת בכמה מישורים: קונפליקט עם הזהות הערבית בגלל החוויה הלהט"בפובית, והפליטות לתל אביב שמייצרת קונפליקט של זהות בעיר. חלק מהלהט"בים הערבים שמגיעים לתל אביב משנים את שמם, למשל. כמו כן, אנחנו חיים במציאות גזענית ולמרות זאת קיימת אהדה כלפי מוסדות המדינה או המדינה עצמה, גם זה קונפליקט – איך יכול להיות שדווקא בציבור היהודי יש כל כך הרבה דיכוי ודווקא להט"בים ערבים חושבים שהחברה היהודית משחררת. אנחנו פועלים בשביל להרגיע את הקונפליקט, לתת לו קצת מקום ולפרק אותו. לא יכול להיות שאחרי ההתמודדות עם המיניות, עכשיו מייצרים קונפליקט חדש. אני פועל גם מתוך אחריות לחברה הערבית, אני מאמין שיש בה בעיות אבל הן לא נפתרות בצורה הזאת, של לייצר מין זהות חדשה שמתנכרת לזהות הערבית. לא שאני לאומן, לא שאני חושב שהזהות הערבית היא משהו, אבל אני לא חושב שצריך להיות בקונפליקט איתה ואם הוא קיים חשוב לפתור אותו".

יש הישג שהיה לך חשוב במיוחד?
"הצלחתי להיכנס ליותר מעשרה בתי ספר בצפון הארץ ולהעביר שם סדנאות. אני גם מתחיל לקבל טלפונים לשנה הבאה מבתי ספר ערביים. זו פעם ראשונה שנושאים כאלה נכנסים לבתי הספר, שהם בשלים להכיל תהליכי קבלה או לדון בנושאים האלה. לאורך הדרך גם אצלי נשברו סטריאוטיפים ואני מאמין שפגשתי בהרבה מורכבויות שמעידות על תהליך או לפחות על תחילתו של תהליך".

מה צריך לקרות שעדיין לא קורה?
"אני מאמין בקהילה הלהט"בית, אבל היא לא נקייה מגזענות והיא גם פונה ימינה. זה משהו שצריך להתחיל לעבוד עליו בצורה פנים קהילתית. אני רוצה להגביר את האחדות בקהילה, כלומר סולידריות בין מאבקים, חיבור בין מאבקים. לא יכול להיות שבקיץ הקודם כיכר רבין הייתה מלאה בקהילות מדוכאות ואף אחת לא ראתה את הקשר זו לזו".

אייל לוריא פרדס, 24

יועץ פרלמנטרי לח"כ מיכל רוזין, ממובילי המחאה הגאה בירושלים

אייל לוריא (צילום: איליה מלניקוב)
אייל לוריא (צילום: איליה מלניקוב)

איך התחלת את הפעילות שלך?
"עוד בימי התיכון אהבתי פוליטיקה. למרות כל הציניות – דרכה אפשר בסופו של דבר להשפיע באופן משמעותי על חיים של אנשים. המאבק הלהט"בי בער בי והרגשתי שיש לי הפריבילגיה לבוא לדבר בשם מי שקשה לו, במיוחד מאחר שזכיתי לחיות בחברה ליברלית ולקבל חום ואהבה, לא משנה את מי אני אוהב. יש לי האפשרות להילחם גם בשביל מי שלא יכול לצאת להיאבק בגלוי".

ספר על הישג משמעותי במיוחד עבורך.
"בהסכם הקואליציוני שנחתם עם סיעת מרצ בירושלים בבחירות האחרונות הוכנס בפעם הראשונה סעיף שקשור לקהילה – לכבד כל אדם באשר הוא ללא קשר לנטייה או לזהות מגדרית. בהמשך לכך, ראש העיר עמד בהתחייבות והעביר תקציבים לבית הפתוח בעיר. מבחינתי זה מסר עצום. זה רק צעד ראשון בדרך להסכם הבא שנוכל לחתום עם ראש העיר, לא משנה מי הוא יהיה".

מה עוד אתה מצפה להשיג?
"חשוב לי להילחם בתופעה של טיפולי המרה. הטיפולים הללו הם לא באמת טיפולים, הם עלולים להוביל לפגיעה נפשית עמוקה ויש בהם מסר פוגעני שלפיו נטייה מינית זה משהו שצריך לתקן. אני חושב שאיסור טיפולי המרה לקטינים, חוק שהוצע בכנסות האחרונות, חייב לעבור. בירושלים עצמה חשוב לי שבמקום דירה שכורה שבה נמצא כיום הבית הפתוח יוקם בית קבע לקהילה הגאה שיוקצה מטעם העירייה, כמו בערים גדולות אחרות בארץ. זה משהו שחייב לקרות בעיר כדי להוכיח שהקהילה כאן כדי להישאר. אנחנו נמצאים היום בחילופי דפים בהיסטוריה, ואנחנו צריכים לדאוג שהפרק הבא יהיה טוב, ליברלי, מקבל ופתוח יותר".

עידו קטרי, 34

פעיל פרויקט גילה להעצמה טרנסית, מסיים בימים אלה דוקטורט במשפטים בנושא הזכות להגדרה עצמית של מגדר

עידו קטרי (צילום: איליה מלניקוב)
עידו קטרי (צילום: איליה מלניקוב)

מהו המאבק האישי שלך?
"כמו בנרטיב הטרנסי הקלאסי, מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אקטיביסט. אני מרגיש מאוד קשור לגורלן של הנשים והגברים בקהילות שלנו, טרנס, קוקס, לא בינארי, שאנחנו כולנו יחד בדבר הזה ושיש לנו ולי אחריות זו כלפי זו, ואני מנסה לפעול משם. אני יודע שרבות בקהילה שלי בעיקר מנסות לשרוד מיום ליום ואני מנסה להיות אמיץ כמוהן עם ההזדמנויות שקיבלתי".

ספר על הישג חשוב במיוחד עבורך.
"אני לא מרגיש שיש לי שום הישג שהוא שלי, ההישגים שלנו הן של כל מי שעבדה קשה עליהם במשך היסטוריה שלמה של מאבקים. בשנה האחרונה חל שיפור משמעותי במדיניות השב"ס כלפי אסירים ואסירות טרנס והייתי חלק מהתהליך הזה, אבל זה לא היה קורה בלי הנשים שנכלאו ונלחמו, בלי דורין ביליה שיזמה את העתירה הנוכחית ושירן אוזן שיזמה עתירה מרכזית קודמת, ובטח בלי סוניה, גילה ואחרות שנכלאו לפני 30 ו־40 שנה. אני גאה במיוחד בחברות שלי בפרויקט גילה, בנינה הלוי, מיכל סטולר, לילך בן־דוד, אלונה שטרן, ליעוז לוי, אופיר פיינגבוים, עופר יהודה ועוד רבות אחרות שהיו איתנו במהלך הדרך ושחלקן כבר לא איתנו, על המרחב שיצרנו לעשייה ולשינוי, בתוך הרבה קושי ואבל".

מה עוד צריך לקרות כאן בעיניך?
"העניין הטרנסי והלא בינארי הוא לא עניין מקומי בכלל. אני חוקר של שונות מגדרית במשפט ומהמחקר שלי ושל אחרים זה די ברור שהבעיות שמתמודדים איתן טרנסים כאן מתעוררות כרגע כמעט בכל מקום בעולם. במרבית מדינות העולם היו רפורמות הקשורות בזכויות טרנס בעשור האחרון. אם להסתכל כמשפטן על החוק הישראלי זה ברור שאנחנו לא מגינים על נשים בזנות, שהן מהנשים הפגיעות ביותר גם ככה ורבות מהנשים האלו הן טרנסיות. בעיניי צריך להוריד את סימן המין ממרשם האוכלוסין ומתעודות הלידה; צריך לבטל את הוועדה בתל השומר ולספק את כל השירותים להתאמה מגדרית, ובכלל זה שירותי בריאות הנפש, באמצעות הפניות מרופאי המשפחה, גם למי שאין לו ביטוח בריאות ישראלי, על בסיס הסכמה מדעת; צריך לתת קצבאות ייעודיות לא/נשים הסובלים מטרנספוביה בשוק העבודה ולהבטיח נגישות לתעסוקה; צריך למצוא חלופות כליאה לאסירים טרנס".

אריקה היסטריקה ג'נדריקה מיס אמריקה, 22

פרפורמרית ומלכת דראג

אריקה היסטריקה ג'נדריקה מיס אמריקה (צילום: איליה מלניקוב)
אריקה היסטריקה ג'נדריקה מיס אמריקה (צילום: איליה מלניקוב)

למה התחלת להיאבק?
"כבר מגיל צעיר היה לי אכפת ממה שקורה סביבי, הייתי רגישה לחלש ולשונה. יצאתי מהארון פעמיים – פעם ראשונה כהומו, ופעם שנייה כקווירית, שבוחרת לא להגדיר את עצמה. התחלתי להבין קצת יותר את המקום שלי והבנתי שאני רוצה לעשות שינוי, לצאת החוצה, להיראות, לדבר ולגרום לכך שאנשים לא יתעסקו בטפל אלא בעיקר ויבינו שבלי כבוד הדדי וקבלת השונה אנחנו אבודים. העובדה שאני קמה כל יום ויוצאת לעבודה מאופרת ועם פאה, מציגה נראות קווירית, כבר יוצרת שינוי אצל מי שרואה מישהי כמוני שמצליחה ונהנית. זה משמעותי לי במיוחד לאור העובדה שבעבר לא קיבלו אותי למקום עבודה בגלל הנראות שלי. גם מחוץ לקהילה וגם בתוכה קיימות טרנספוביה וקווירפוביה, לפעמים זה מרגיש שהמאבק הוא רק של הומואים וחשוב לי שיבינו שקיימים הרבה מאבקים חשובים שצריך לתת להם ביטוי".

יש הישג שהיה משמעותי במיוחד עבורך?
"תמיד רצו שאהיה יותר גברי, הדפו את הנשיות שלי ואמרו לי שהיא לא בסדר. מצאתי שזה בסדר להיות נשי ואנשים דווקא אוהבים ומתחברים לזה. כשהתחלתי את ליין הדראג שלי, 'מקווה', החלטתי שאני מתחילה ליין שיקבל את כל גוני הדראג וגם לקדם בנות חדשות ודמויות חדשות שלא הופיעו בעבר. היה לי מאוד ברור שאני רוצה שההופעות יתקיימו במקום של סטרייטים, והן מתקיימות היום בכולי עלמא ובפיי, שבשניהם יש נוכחות סטרייטית. זה חשוב לי כי מגיעים לשם אנשים שבחיים לא ראו מופע דראג ולא מכירים טרנסיות וקווירים. זה פותח אותם לעולם חדש, וזו הדרך שלי ליצור שינוי. חשוב לי שבהופעות יהיה תוכן שמייצג גוונים שונים בקהילה. תרמנו למצעד בחדרה ובאשדוד, לקהילה הטרנסית. באמצעות ההופעות אנחנו יכולות להעלות את המודעות של סתם אנשים שנקלעו למקום וקולטים שיש הופעה, נשארים, נשאבים ומסתכלים על הקהילה באור אחר. אמנות זו הדרך הטובה ביותר להעביר מסר, לפעמים זה מוזר ובועט מדי אבל תמיד נוצר שיח שבעקבותיו מתחילים לחשוב ולהתעניין. כמו שרופול אמרה – דראג יציל את העולם, זה נשמע מצחיק אבל אני לגמרי מאמינה בזה".

מה עוד את מצפה להשיג?
"חשוב לי להמשיך להעלות את המודעות החברתית בצורה רחבה וגדולה יותר. הרבה אנשים באים ממקום של בורות כי אין חינוך בנושאים האלה, זה משהו שחסר במוסדות החינוך. המאבק של הקהילה מיוצג כבעיקר של הומואים. זה לא צריך לסתור, אבל צריך לתת דגש על עוד דברים חשובים. היום קל יותר להיות הומו או לסבית מאשר טרנסית או קווירית, הפחד שיתקיפו אותי ברחוב עדיין קיים, אני מרגישה את זה. מקללים או צוחקים כי זה נראה מוזר, אפילו מרשים לעצמם לגעת. פעם אחת הלכתי לסופר והקופאית לא התחילה להעביר את המוצרים עד שהיא לא קיבלה הסבר לגבי המגדר המדויק שלי. החטטנות המיותרת הזאת מתחילה מבורות שצריכה להיפתר על ידי חינוך. אני לא יכולה לחנך את כל העולם, אבל אני מנסה להעביר את האג'נדה שלי דרך המסכים ודרך פעילות שקשורה בנראות – מצעדי הגאווה בירושלים ובראשון למשל, מקומות שצריך להשמיע בהם יותר קול מאשר בתל אביב. זה שסומכים עליי ויכולים לפנות אליי זה שינוי גדול שאני מרגישה שאני מייצרת. כשאומרים לי שקיבלו ממני השראה אני מרגישה שאני בדרך הנכונה. אני מכוונת למקומות גדולים יותר, למשל ההשתתפות שלי בתוכנית 'יוצאים מן הכלל' שנתנה במה גם לנראות הקווירית".