הם יהודים. הם ערבים. הם שרים פופ ביחד. וזאת סדרה מרתיחה

אם יש דבר אחד שקבוע יותר מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, כנראה שזה הניסיון של העולם המערבי לפתור אותו. פעם במדריד, פעם באוסלו, פעם בקמפ דייויד ופעם באנאפוליס – בכל נקודה כלשהי בהיסטוריה, פקידים מערביים עם עניבות ניסו לפתור את הסכסוך שקורע בני אדם לגזרים מאות קילומטרים מהבית שלהם. כל הניסיונות (או לפחות רובם) להטיח את הראש של אלה באלה ובקיר היו כנים, אבל כמו שבטח שמתם לב – שלום בדרך כלל לא יצא מזה.

>> שורפות את המסך: 20 הסדרות הכי טובות שאתם צריכים לראות עכשיו
>> סרט ניצחון: 10 סרטי הקולנוע הכי טובים של 2024 (ועוד אחד לנשמה)

 

עכשיו מגיע ניסיון מערבי חדש, מזווית קצת אחרת. קבלו את "AS1ONE", סדרה דוקומנטרית חדשה שעולה בימים אלה בפרמאונט+ של יוניברסל (והופקה על ידי MTV, מסתבר שעדיין יש כזה דבר). הסדרה מגוללת את הסיפור של להקת בנים עם קונספט חדשני – יהודים וערבים (אגב, תושבי ישראל; אחד ממג'דל כרום, השני מחיפה) שמלוהקים יחד לפרויקט מוזיקלי משותף, במטרה להיות להקת הבנים החדשה שתכבוש את העולם. 

אחרי אודישנים קפדניים ומסע אימונים מפרך נותרו שישה – נדב, ניב, אסיל, אוהד, נטע וסאדיק – ארבעה יהודים ושני ערבים, במה שעוד לפני המלחמה היה רעיון לא פשוט עבור שני הצדדים. העלילה מסתבכת עוד יותר כשיום אחרי הנחיתה שלהם בלוס אנג'לס, בדרך להגשמת החלום הגדול, פורצת מלחמת שבעה באוקטובר, ומאיימת להקים חומה של ממש בין ארבעת היהודים – שניים מהם איבדו חברים קרובים במלחמה – לבין שני הערבים.

"AS1ONE" היא סדרה מרתיחה. באמת. ויש לא מעט סיבות לכך. במקרים רבים היא מרגישה כמו פארודיה על הרגשות הכואבים והאמיתיים שיש לאנשים כאן – מכל הצדדים. מין ניסיון פופי קליל להכניס סכסוך של יותר ממאה שנה, עמוס בדם ודמעות, לתוך מלודרמה שאפשר לשווק בסטרימינג. דיאלוגים קלושים (רובם באנגלית, שאינה שפת אימם של אף אחד מחברי הלהקה), מניפולציות רגשיות בלי הסוף – וזה עוד לפני שמדברים על הסאבטקסט. הסדרה הזאת ממחישה בדיוק את כל מה שמנותק בגישה המערבית המתנשאת על המזרח התיכון. חברי הלהקה לא מנסים אפילו לשיר בעברית או בערבית, לא מביאים את המוזיקה שלהם מהבית, לא מנסים לחבר שיר ישראלי חדש שיכיל את המורכבות.

אנחנו מדברים כאן בעצם על שישה בחורים צעירים שנוסעים ללוס אנג'לס כדי לשיר שירים של קרייג דייויד. אתם תשירו את השירים שלנו, הפופיים והרדודים, ותראו שבעצם העולם לא כל כך גרוע – ולמה כולנו לא יכולים פשוט להסתדר? מה לעשות שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדיאלוגים השטוחים של "AS1ONE" ושבסוף, כדי באמת לגשר בין פערים, צריך להכיר בקיום שלהם לא לנסות ולבטל אותם, לא למחוק את היהדות או הערביות של הזמרים לטובת איזה ביט ממפיק אמריקאי צבוע-שיער, אלא דווקא להדגיש את הזהות הזאת ולנסות למצוא את הבסיס המשותף.

בהקשר הזה, מוזר היה לראות את אחד הפרצופים הישראלים המוכרים היחידים שהסדרה סיפקה – הזמרת והשחקנית מירה עווד. עווד מוכרת לרוב הקהל בתור מי שנסעה לאירוויזיון בשנת 2009, קצת אחרי מבצע עופרת יצוקה, לייצג את ישראל יחד עם אחינועם ניני. "עינייך", השיר ששתיהן שרו ביחד על הבמה במוסקבה, לא ניסה לטשטש את הכאב. הוא היה שיר מאוד מפוכח – ניני ועווד שרות בו בעברית ובערבית, מדברות על הדמעות והכאב בשני הצדדים, ומנסות לגשש החוצה את הדרך לקראת משהו שקרוב לפיתרון. כי חייבת להיות דרך אחרת.

אי אפשר למצוא שום קו מחבר בין "עינייך" לבין הפופ הקלישאתי והמבאס של "AS1ONE". רוב השירים הם אמריקאים לחלוטין – באותה מידה שחבורת הישראלים הזו שרה אותם, אפשר היה לתת אותם בקלות לאן סינק או לוואן דיירקשן. הטקסט מתייחס לסכסוך באגביות לגמרי (מורשת "הוריקן" אם תרצו, הכיסוי של "אני כותב על מערכת יחסים כדי שלא תחשבו חס וחלילה שאני פוליטי") ודרך ערימה של שמאלץ. כולם כל כך מפחדים להגיד את האמת שלהם בשירים, שהם מתחבאים מאחורי הרצון "לעצור את העולם" ו"לדמיין עתיד אחר".

וזו בדיוק הבעיה עם ההתייחסות האמריקנית/מערבית לסכסוך המדמם שאנחנו חיים אותו כאן. מארצות הברית הנוחה נורא קל לדמיין את מה שהולך כאן כמעין שני שבטים פגאניים שלא מפסיקים להילחם, למרות כל הרצון הטוב של הנשיא/ראש הממשלה/מזכ"ל האו"ם. כשאתה חי כאן, אתה מבין כמה הדברים הרבה יותר אמיתיים ומורכבים והרבה יותר כואבים. כמה הדת משחקת תפקיד, כמה היסטוריות וטראומות מכל הצדדים עפות לכל כיוון, כמה אי אפשר פשוט "לעצור את העולם" רק כי איזה מפיק עשיר מהוליווד רצה.

אני לא טוען שהדמעות של ששת החברים בלהקה משוחקות, חלילה. הכאב שלהם הוא הכי אמיתי בעולם. אני כן תוהה לגבי מי ששיבץ אותם במקום הזה – מי ששוב ושוב מנסה לקחת סכסוך מזרח תיכוני של שני צדדים טראומטיים, ולנסות להפוך אותו ל"סיפור הפרברים". יש דברים שאי אפשר להפוך למיוזיקל חביב, יש דברים שאי אפשר להנדס לתוך סדרה פופולרית לנוער, יש דברים שפשוט אי אפשר לעשות מהם שיר פופ. כמו כאב. כמו דם. כמו דמעות.

ששת הזמרים הצעירים הללו, עם כל ההיסטוריה שלהם, קיבלו מפתח לכלוב מזהב. מצד אחד, הם מקבלים את כל מה שילד חולם עליו – כסף, דירה מפוארת, ובעיקר אפשרות לתהילה. מצד שני, נדרש מהם להשיל כל גרם של מידל איסט – אתם תלבשו את הבגדים שלנו, ואתם תשירו את השירים שלנו ואתם תדברו אנגלית לאורך 90% מהסדרה (למרות שכולם שם יודעים לדבר עברית). וכשאתם תהיו כמונו, האמריקאים הנוצצים עם החיוך המושלם, אתם תראו ש"זה עולם קטן מאוד". ושאת הכל אפשר לפתור אם רק מאמינים.

אבל מי שבאמת רוצה לפתור את הסכסוך, יצטרך לפתור אותו כאן. לא במדריד, לא באוסלו, לא באנאפוליס וגם לא באולפנים המשוכללים של סנטה מוניקה. הוא יצטרך להכיר בזה שיש כאן שני צדדים שעמוסים בחשדנות ובשנאה ובאש בוערת בעיניים. זה לא משהו שאפשר לפתור בקלות, וזה כנראה לא ייכנס לאיזו סדרה מאגניבה של MTV – אבל זו הדרך היחידה לפיתרון. במילים אחרות, אם נרצה לשמוע יהודים וערבים ששרים ביחד במטרה לנסות ולפתור את המצב המסובך שנקלענו עליו – נעדיף את הישירות חסרת הרחמים של סיסטם עאלי, הרכב ההיפהופ היפואי שלא מחביא שום דבר אלא אומר את האמת הכואבת בעברית ובערבית, מאשר עוד להקת בנים מסונתזת באריזה אמריקאית מתקתקה.
>> "AS1ONE: The Israeli-Palestinian Pop Music Journey", עונה אחת, ארבעה פרקים, עכשיו בפרמאונט+