הכאב הוא מנוע: אם הייתי מתחילה לכתוב קודם, לא היה לי על מה

לפעמים החיים הם עניין של משקל. יש תקופות שבהן המשקל על המאזניים פשוט כבד מדי, ואז צריך למצוא משהו משמעותי ולהניח אותו בצד הנכון של המשקל. במשך הרבה שנים טיפחתי קריירה ועזרתי לבעלי חיים. כשרציתי להיות אמא, הגוף שלי החליט אחרת. אז אימצנו שני ילדים עם צרכים מיוחדים, ובדיוק כשהיה נדמה שכבר אין מקום להוסיף עוד דבר לחיים, הבנתי שאני צריכה להוסיף מוזיקה – כדי להתמלא מחדש.
>> שחור באוזן: פלייליסט משלים לפרק השישי של סדרת הדוקו "זהב שחור"

גדלתי בבית מוזיקלי. אבא שלי ייצר רמקולים בעבודת יד בשנות ה-70 וה-80, וכדי לבדוק אותם היה מניח אחד מתקליטי האוסף הגדול שלו, ואנחנו היינו רוקדים. כך למדתי לאהוב את הרוק הקלאסי של שנות ה-70 וה-80. בכיתה ב׳ אמא שלי אילצה אותי ללמוד אורגן, ואני סבלתי מאוד. רק מאוחר יותר, כשהפסקתי את השיעורים, התחלתי לנגן מאהבה. בלי תווים, רק משמיעה. המוזיקה שהייתה קודם שיעורי בית הפכה לשפה.

המוזיקה תמיד נשארה ברקע, אבל החיים לקחו אותי בינתיים למקומות אחרים. המשכתי ללימודים אקדמיים וסיימתי תואר שני, ובהמשך מצאתי את עצמי בעולם השיווק. זה היה תחום שהתאים לי מאוד, כי הוא יושב בדיוק על התפר שאני אוהבת: מצד אחד יצירתיות, ומצד שני בחינה של התוצאות בשטח. אני קוראת לזה "בין שמיים לקרקע".

לצד הקריירה, הלך וגדל אצלי גם הצורך לעשות משהו שיש לו משמעות מיידית. התחלתי לחלץ ולהציל בעלי חיים. זה תמיד מתחיל מהחתול הראשון שהצלת, ואז כבר מי סופר. אני מהאנשים שעוצרים את הרכב גם בכביש מהיר כדי להרים בעל חיים פצוע. יש לי ערכת חילוץ קבועה באוטו. אני לוקחת אותם לאומנה, משקמת ומחפשת להם בית.אבל מי שעוסק בהצלת בעלי חיים יודע שזו דרך לחיות עם עצב תמידי. לפעמים אתה מצליח, ולפעמים לא. ורק המראות הקשים של היום מצליחים איכשהו להשכיח את המראות הקשים של אתמול. אתה סופג הרבה כאב בדרך.

אז חיפשתי מקום שבו אוכל למצוא מפלט ללב ולכאב, והתחלתי לשיר בהרכבי ג׳אז ולהופיע בברים. זה נתן לי אוויר לנשימה. התאהבתי באלתור, בנשמה, ובעיקר בזמרות הגדולות – בילי הולידיי, נינה סימון ואלה פיצג׳רלד – שידעו להעביר סיפור לא רק דרך המילים. אבל החיים התחילו לספר לי סיפור משלהם. כשהייתי כבר מוכנה להיות אמא, גיליתי שהגוף שלי החליט אחרת. במשך שנים ניסיתי להתמודד עם המציאות הזו, ובמקביל נרשמנו בתור לאימוץ ילדים. היה לנו ברור שנאמץ ולא נפנה לפונדקאות. כמו שעזרנו למאות בעלי חיים למצוא בית, ידענו שאנחנו רוצים לתת בית לילדים שצריכים את זה.

וכך, כמעט בן לילה, הפכנו מזוג להורים לילד בן חמש וחצי ולילדה בת שלוש, שניהם הגיעו עם מטען כבד. החיים קיבלו קצב חדש, עמוס יותר משהיה, כי לא הסכמתי לוותר על הקריירה או על ההתנדבות עם בעלי החיים. אבל בתוך כל החיים האלה, בין העבודה, ההורות, בעלי החיים והניסיון להחזיק הכול, משהו בתוכי נשאר בלי מקום. מתוך כל הרעש הזה נולד בי הדחף לשבת ליד הפסנתר ולכתוב. המילים זרמו החוצה כמו דמעות. הייתי צריכה להוציא החוצה דברים שלא ידעתי איך להגיד בקול. המוזיקה לימדה אותי להקשיב גם לכאב שלי. יש אנשים שכאב משתק אותם, ובשבילי הכאב הוא מנוע.

וכך נולדה Lala Vale. אני כותבת, מלחינה ושרה על הנושאים שאנחנו לא תמיד אוהבים לדבר עליהם: מאבקים פנימיים, קרבה, ריחוק, אשמה והמחיר שאנחנו משלמים על הבחירות שלנו. אני לא מנסה לייפות את המקומות האלה. להפך. אני רוצה לגעת בהם בלי פילטרים. האלבום שלי, Just Another Me, מכיל את כל הפסיפס שחי בתוכי. המוזיקה שלי לא יכולה להיות מנותקת מהחיים שלי. היא נעה בין אלטרנטיב פופ לרוק עם נגיעות דארק, עם כלים חיים שמחזירים אותי לאותה מוזיקה שעליה גדלתי, לתקליטים של אבא שלי ולסאונד של פעם, ולג׳אז שנותן לה עומק נוסף מלא נשמה. כנראה שהתחלתי ליצור מוזיקה מאוחר, כי הייתי צריכה לאסוף הרבה חומרים בדרך.