ארוחת 11 מנות ב-500 שקל. או שזאת חוויה של פעם בחיים או שאתה פראייר
Mr. Something היא מפגן מפואר של פנטזיה קולינרית ופחדנות עסקית שבונות ציפיות אדירות ואז מרסקות אותן לגמרי. מנות - חלקן הגדול חכמות, מדויקות ולפרקים אפילו מבריקות - שכלואות בתוך תוכנית עסקית שלא נותנת להן סיכוי לעמוד ברף הציפיות. אז כן, יצאנו פראיירים
זה היה אמור להיות פתיח קומי. 250 מילה על הזמנת השולחן הכי מורכבת בהיסטוריה של תל אביב (כמה זה היה מופרך? בשלב מסויים, כשעברנו להתכתבות (!) ווטסאפ, נשלחו הודעות קוליות (!!!); מעולם לא התגעגעתי יותר למתקפות האימוג'ים של וולט). אבל זה הפך לחסר משמעות. כי מיסטר סאמת'ינג (אין שום דרך לכתוב את השם הזה בעברית ואין לי סבלנות לעבור לאנגלית כל פעם, אז מכאן נתייחס אליה כאל מ"ס), היא מקום שלא משנה כמה האוכל בו היה מוצלח – ואכלנו במהלך הערב אוכל טוב, ובנקודות מסויימות אפילו אוכל אדיר – עדיין, כשאתה יוצא משם, הדבר היחיד שנשאר לך בפה זה טעם של "אכזבה", מטובלת בקמצוץ של "הונאת צרכנים", ברוטב של "מה לעזאזל עברתי כאן עכשיו".
בשביל להבין את גודל הנפילה חייבים לדבר קודם על גובה הציפיות. בזה מ"ס דווקא מאוד טובים. מסעדה קטנה עם קושי כמעט לא הגיוני בהזמנת מקום ("לא. לעוד שבועיים אי אפשר להזמין, תנסה בשבוע הבא אולי יהיה אפשר"), ועם "אין תפריט" מהסוג הכי בוטה שראיתם ("חומרי הגלם הנרכשים על ידי השף באותו היום בהתאם לעונה ולהיצע השווקים ומשליכים על תפריט המשתנה בכל ארוחה ובחלקו מאולתר במקום!"), שגורמת לך תחושת פומו מטרידה ועוד יותר להרגיש בר מזל שבכלל זכית להיכנס בשעריה. רק תראו את סרטון היוטיוב הזה.
במ"ס לא משלמים על אוכל או על ארוחה. משלמים על מה שהוסבר לי בטלפון כ"חבילת אירוח". וכבר במעמד הזמנת השולחן (כלומר שיחת הווטסאפ המתישה ביקום) אתה צריך לבחור חבילה כזאת. כי מ"ס, כמו שהסבירה לנו בתחילת הערב המלצרית המהממת ששלטה בכל פרט ובכל מרכיב של כל מנה, היא מסעדה שנותנת לך יותר. לא רק אוכל בהשראה יפנית אלא חוויה. ארוחה של טעמים ומרכיבים לא מוכרים בישראל, מלווה בהסברים ובהוראות אכילה. המילה "מסע" הופיעה בנאום שלה יותר מפעם אחת. ואת המחיר של כל קסם הזה אתה משלם – איך נגיד את זה בעדינות? – במחיר.
ארוחת 11 מנות ב-500 שקל. זאת לא טעות. 500!!! ₪!!! לאדם!!! – אני מתנצל על סימני הקריאה אבל זו החבילה האמצעית שמציעים במ"ס. האמצעית! כלומר שיש חבילה יקרה יותר (14 מנות, 600 ₪). ואנחנו מדברים כאן על ארוחה עם סודה ומים ובלי אלכוהול. אמנם יש גם חבילה זולה יותר שעולה 300 ₪ לאדם, אבל גם אחרי 3 הודעות, מתוכן שתי הודעות קוליות, אי אפשר להבין מה אתה מקבל שם (או אפילו להבין בכמה מנות מדובר).
לפני שהיא מסעדה, מ"ס היא ניצול בוטה, על סף הציני, של "הטיית היוקרה" – הנטייה הבסיסית שלנו לשפוט דברים על פי המחיר. תפיסתית, אצל רוב בני האדם (לא אצלכם, אישית, כי אתם לא נופלים לטריקים הזולים האלו) ככל שהמוצר יקר יותר הוא ייתפס איכותי יותר. זה נכון במכוניות, זה נכון בשעונים, וזה נכון בשחקני כדורגל. בהעדר יכולת דירוג אמיתית, מחיר הופך להיות המדד. ובמ"ס לקחו את זה לגמרי לקצה.
הבעיה היחידה עם הטריק השיווקי הקצת מבאס הזה (מעבר לתחושת העלבון האישית על זה שנפלתי בו כמו קינג ואין לי דרך לצאת מזה טוב), היא תוצר הלוואי המרכזי של הטיית היוקרה – ציפיות. ומחיר כזה, תמחור מופרך כל כך, שאפילו בתל אביב של פוסט סגרי הקורונה שכבר דיברנו על טירוף המחירים שלה הוא חריג באופן לא פרופורציוני, שולף מהמחסנים רמת ציפיות בלתי אפשרית. כזו שגם מסעדות עם כוכב מישלן היו חוששות להתמודד איתו. כשאתה מתחייב מראש לשלם כזה מחיר לארוחה, רמת הציפיות שלך ברורה. אתה לא יכול שלא לרצות בכל הכוח שזה יהיה שווה את זה. אתה צריך שזה יהיה שווה את זה. כי במחיר כזה יש רק שתי אפשרויות: או שקיבלת ארוחה של פעם בחיים או שיצאת חתיכת פראייר.
ההתחלה דווקא הצליחה לשמר את האשליה, למרות שלשבת לבד במסעדה חצי שעה בלי אף לקוח אחר זה מעט קריפי (אל תשאלו איך גילינו). המנה הראשונה הייתה אחת החכמות והמוצלחות שטעמתי בשנה האחרונה. טרטר טונה על אורז עם הפעלה. יש רצועות של דפי סושי שאותם צולים על מין נר שהובא לשולחן עד שהם הופכים לפריכים, ומיד עוטפים בהם את הטונה והאורז. התוצאה היא פרי האהבה של סושי ובורקס (והנה דוכן שהייתי שמח לראות בשוק הכרמל). ביס פריך שנשבר ברכות של האורז ובטעמים של הטונה וגורם לך לחייך בלי שליטה.
המנה השנייה הייתה בכלל סוג של פלא. זה היה סלט כרוב, אבל הוא היה כל חוץ מסלט כרוב. היו שם כרוב שרוף, כרוב טרי וכרוב חלוט במי ים, וביחד עם רוטב יפני חמוץ מתוק הם המציאו את עצמם מחדש. שלושה טעמים, שלושה מרקמים, הצפת חושים אחת מופלאה. מנה שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול, כזו שבפני עצמה יכולה להצדיק ארוחת טעימות, זו שלעולם לא הייתי מזמין מתפריט כי מי מזמין מנה שהיא רק כרוב?
הלוואי שיכולתי להמשיך ככה בתיאור המנות, להתענג על הטעמים ועל "המסע", אבל מכאן זה נהיה חסר היגיון. אז הנה השורה התחתונה: אין באמת 11 מנות ב"חבילה" שקנינו. יש ארבע מנות, ועוד מגש סושי, לא מאוד גדול ולא מאוד מגוון, שלצורך שיווקי פוצל ל"מנות". כן, שתי חתיכות ניגירי על צלחת זה מנה. וברגע שאתה מבין את זה, כל האשליות והציפיות קורסות בבת אחת, ונוחתת עליך התובנה שזאת לא באמת ארוחה. זה אוסף צלחות שמוגש בקצב רצחני (טיפ לחיים – אם אתם מצליחים בשעה וקצת להגיש 11 מנות אולי כדאי להרגיע עם הקפאין) בלי שום היגיון או סדר. וכל מה שמסביב הוא חלק ממשחק שנועד למכור לך סושי במחיר שסביר להניח שלא היית משלם על סושי.
החלק הכי מרגיז בסיפור הוא שהאוכל היה טוב. די ברור שאם מ"ס הייתה מתנהגת כמו מסעדה רגילה, עם תפריט ובחירה, היו כאן מנות שאסור לוותר עליהן. למשל הגיוזה, ממולאת בשבעה סוגי פטריות, רכה מצד אחד, קריספית מהצד השני ובאמצע פטה פטריות שצריך למסגר ולתלות על קיר במוזיאון. גם רוב הסושי – כלומר לא כולל הרול שכלל ארגולה שפשוט השתלטה על הכל במרירות תל אביבית אופיינית – היה נהדר. במיוחד פלטת הניגירי. אין שום דרך לתאר אותה מלבד חלומית. אבל כמה שהדג היה טרי, וכמה שהחיתוך היה מושלם, וכמה שהכל נמס לך בפה בעדינות משגעת, אתה לא יכול שלא להפסיק לחשוב שהבטיחו לך מסע ב500 ₪ וכרגע זה יותר תחושה של סוכנות נסיעות מפוקפקת בקוואסן.
מ"ס היא מפגן מפואר של פנטזיה קולינרית ופחדנות עסקית שבונות לך ציפיות אדירות ואז מרסקות אותן לגמרי. מנות – חלקן הגדול חכמות, מדויקות ולפרקים אפילו מבריקות – שכלואות בתוך תוכנית עסקית שלא נותנת להן סיכוי לעמוד ברף הציפיות. במחיר כזה אתה לא יכול להסתפק בפחות מארוחה שתעיף אותך לשמיים ותשלח אותך למסע של פעם בחיים. בפועל, המסע היחיד היה הטראק מהחניון ובחזרה. מסע שאותו, חשוב לציין, לא מומלץ לעשות בכפכפים בערב גשום כי יש סיכוי שתחליקו על הפרצוף. אל תשאלו איך גיליתי.
Mr. Something, כיכר קדומים 12 יפו, 054-2204758
★★✯2.5 כוכבים (★★★★ 4 כוכבים לאוכל ו-★ 1 כוכב לקונספט) ♥♥♥3 מסכות קורונה (דורשים תו ירוק בכניסה, הצוות בלי מסכות לאורך הערב)