למסעדה

 

כבר הרבה שנים לא ביקרתי בNG, מסעדה שפעם תפסתי ממנה כאחת ממסעדות הסטייק הטובות בעיר. במקרים רגילים הייתי אומר לה בוודאי "זו לא את זה אני", אבל במקרה הזה האמת חייבת להיאמר: "זו לא את זה הוא". והכוונה ב"הוא" היא לשכן שנמצא ממש מהעבר השני של הרחוב. מאז ש"מקום של בשר" הנפלאה נפתחה, לפני כחמש שנים, פשוט לא מצאתי טעם להגיע ל-NG . עכשיו צריכה להישאל שאלה מהותית שנוגעת לביקורת מסעדות ולביקורת בכלל: האם ביקורת יכולה להיכתב ללא רפרנס? האם אפשר להתייחס ליצירה, בניתוק מיצירה אחרת שעוסקת באותו נושא בדיוק? האם אפשר להתייחס ל-NG מבלי להתייחס לצל הגדול שמטילה עליה מקום של בשר מכיוון מערב? לדעתי התשובה ברורה. אם היה מדובר בשתי מסעדות בשר בעלי התמחות שונה במקצת – בואו נאמר מסעדת סטייקים ארגנטינאית מול מסעדת גריל רומנית, עוד היה ניתן להתווכח. אבל שתי המסעדות הללו העלו לראש שמחתן את הפורטרהאוס – אותו נתח  אימתני בשיטת חיתוך אמריקאית שחולק כבוד לסינטה ולפילה. זהו אם כן קרב ראש מול ראש. אבל לאנשים הנחמדים של NG שווה לתת הזדמנות הוגנת. אני אומר נחמדים, כי ככה זה מרגיש. אי אפשר שלא להתפעל מהעובדה שהמסעדה הזו, שקיימת כבר כמעט עשר שנים, עדיין מרגישה שמחה ונלהבת, הן מבחינת השירות והן מבחינת האווירה הכללית – הרוחשת והלא מחייבת. אלה בהחלט לא הישגים מובנים מאליהם.

כראוי למסעדה ותיקה שכזו, ל-NG יש מנות שמככבות בתפריט מיומה הראשון, כמו למשל פרחי קרפצ'ו או הפטה כבד עגל כפרי, אך הברזילאית ואני בחרנו לנסות דווקא מנות שנוספו לתפריט בתקופת "הגלות מרצון" שגזרנו על עצמנו. "גבעה ירוקה" הוא הכינוי שניתן כאן לסלט עשבי תבלין קצוץ דק, שמוכר בוריאציות כאלה ואחרות מלא מעט מסעדות מקומיות, ותמיד גורר אחריו את אותה שאלה מעצבנת מצד הברמנית/מלצרית: "יש לכם בעיה עם כוסברה?" לא. אין לנו בעיה עם כוסברה, ולא עם דגים חיים, ולא עם קינמון ולא עם גלוטן ולא עם ריר של במיה. אנחנו אומניבורים שאוכלים הכל. בכלל, הגיע הזמן שסועדים בארץ ייקחו אחריות על הבחירות שלהם ושהיוזמה להתריע על מרכיבים לא רצויים תבוא מצידם ולא מצד המלצרים. אם לקוח לא מזהיר על גחמותיו מראש, למסעדה יש הזכות המלאה להגיש לו הכל, כולל כוסברה. אבל בואו נחזור לצלחת הירוקה שלנו: סלט העשבים ששובץ באגוזי מלך קלויים היה נהדר, רק חבל שנוספו לו שני אלמנטים לא קשורים: שרימפס חלוטים ורוטב צ'ילי מתוק, אשר לקחו אותו מהמחוזות הים תיכוניים, אל מחוזות אסייתיים זולים ותעשייתיים. שילוב לא מוצלח. מנה ראשונה אחרת דווקא הצליחה להפתיע: בתפריט היא נקראת "פיצה NG", אך התברר שזו לא ממש פיצה, אלא מעין טורטייה מקסיקנית צלויה על הגריל שעליה הונח כל טוב: נתחי אנטריקוט, גבינת סולונגי (מעין מוצרלה גרוזינית), צימוקי עגבניות, בצלצלי שאלוט, קונפי שיני שום וצ'ילי טרי. זה טעים בדיוק כמו שזה נשמע: מנה פיקנטית עשירה, שבסגנונה מזכירה אוכל רחוב דרום אמריקאי, או לחילופין, מרכז אסייתי. השילוב עם בקבוקי סיידר אנגלי יבש וארומתי "אולד רוזי" היה פשוט מושלם. א

בל כידוע, ל-NG לא מגיעים כדי לאכול טורטיות, אלא בשר על הגריל. בהתחלה עוד השתעשענו ברעיון להזמין אנטרקוט ונתח קצבים, אך בעידודה הנלהב של הברמנית בחרנו לבסוף בבחירה הצפויה: נתח פורטרהאוס של 1.2 ק"ג. זה המקום לחדד: מעט מאוד מקומות יודעים להכין פורטרהאוס כהלכתו. מלבד הגודל, שדורש עבודה מיומנת ורגישה של הגרילמן, נתח מהסוג הזה חייב להיות של פר/ת מרעה בוגרת שבשרה התיישן היטב במקרר הבשרים. נתחיל בחדשות הטובות: הגרילמן כאן יודע את עבודתו – הוא הוציא את המיטב מהנתח שניתן לו. החדשות הרעות: הנתח היה של עגל זב חוטם. לא משויש, לא סגול, לא בורדו, לא עומק, אלא רק מרבד משעמם בצבע ורוד פוקסיה עם עצם במרכזו. אנחנו יודעים, קשה להשיג בשר איכותי בארץ. אבל היי, אם פורטרהאוס הוא נתח הדגל שלכם ולא הצלחתם להשיג נתח איכותי מספיק, אל תגישו את המנה. לא בכוח. נהפוך הוא, אני בטוח שלו הברמנית זורמת איתנו לכיוון הנתח קצבים שבו חשקנו מלכתחילה, שני הצדדים היו יוצאים נשכרים מכך. לסיכומו של עניין גם קינוח טירמיסו עם שכבת שטרוייזל פריכה, שהיה מוצלח למדי, לא הצליח לרכך את האכזבה – במבחן הפורטרהאוס NG כשלה. אבל לפחות עכשיו אוכל להיות שלם עם עצמי ולומר: זה לא אני, זו את.

התענוג

אוכל: מסעדת בשרים

מחיר: בינוני- גבוה

שירות: לבבי ויעיל

חניה: סמוכה בתשלום

שירותים: נוחים ונקיים

חשבון

סלט "גבעה ירוקה" 48 ש"ח

פיצה NGי 48 ש"ח

סטייק פורטר האוס 1.2 ק"ג 310 ש"ח

טירמיסו 42 ש"ח

4 בקבוקי סיידר אולד רוזי 96 ש"ח

סה"כ: 640 ש"ח