החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. עם המוות חייבים להתמודד

>> המופע "SAY MY NAME", יצירה משותפת של הבמאית רונית מושקטבליט והאמנית אלינור מילצ'ן, הוא הראשון שעולה במרחב Hadive החדש (התחיה 27 במתחם 3426), והוא מציע לקהל חוויה תיאטרלית אימרסיבית המתרחשת בחדר ההמתנה של הלא-נודע. במקום הזה שבין לבין צפות ועולות מחשבות ושאלות על הזיכרונות אותם נרצה לנצור לעד, על המורשת שנשאיר אחרינו ועל מי יהיה האדם האחרון שיזכור אותנו. הופעת הבכורה תתקיים ב-17.9; פרטים וכרטיסים? כאן כמובן. 

>> לתפוס את השקיעה ולצעוד יחד ברוח הקלה // העיר של אלינור מילצ'ן
>> ברגישות ובנחישות: 15 תערוכות חדשות שירגשו וינחשו אתכם השבוע

ב-1994 אמא שלי עליזה פרנקל נפטרה מסרטן. אני הייתי בת 19. התחלה דרמטית לטור שאני כותבת על מופע חדש שנוצר ב-2024. כל יצירה צריכה להתחיל איפשהו – באיזה רגע מכונן. באופן מוזר או כפי שרצה הגורל SAY MY NAME עלה בפעם הראשונה בדיוק ביום בו אמי נפטרה. 30 שנה מאוחר יותר.

SAY MY NAME הוא מופע אימרסיבי שיצרתי ביחד עם האמנית אלינור מילצ׳ן במרחב חדש ומרגש שפתחנו וקראנו לו HADIVE, חלל לא שגרתי שכמותו אין הרבה, שמיועד לאמנות, לחקירה, ליצירה. חלל תלוי מקום. פעם הוא היה הבורסה לדגים של תל אביב-יפו (כן, גם אני לא ידעתי שמשהו כזה היה קיים) ועכשיו במקום בריכות דגים וקשקשים ושאריות של שמן דגים, החלל המטורף הזה משמש מנוף להשראה ויצירה. באחד מהמופעים מישהו אמר לנו שזה ה"בלאקבוקס" הכי מיוחד בתל אביב, ואנחנו לגמרי איתו. לכן קפצנו למים עמוקים וסוערים אפילו בתקופה הכי לא בטוחה הזו.

מקום ליצור בו אחרת. Hadive (צילום: אלינור מילצ'ן)

זמן רב חיפשנו, אלינור ואני, מקום להעלות בו את SAY MY NAME ודווקא כשירדנו למרתף, אל תוך החלל הגולמי והחשוף הזה, התאהבנו בו מיד. הבסיס של בריכות הדגים משמש כבמות, הצינורות החלודים כעדים של זמן ומקום. כל סדק, צלקת או עמוד שעומד בדרך, שנראים לכאורה כניצבים שם למכשול, הפכו לאלמנטים משמעותיים במסע שלנו. כמו שאמרנו, חוויה אימרסיבית, וחלק ממנה זה לנוע בחלל ספוג היסטוריה ולהסתכל על המציאות העכשווית מזווית חדשה.

ממרום שנותיי, התבוננות שונה היוותה חלק מהותי בתהליך הכתיבה המשותף שלי ושל אלינור. עכשיו, כשיש לי בן בגיל שאני הייתי בו כשאמי נפטרה, אני חושבת הרבה על הפרידה שלה מהחיים ופחות על הילדה שנותרה בעולם. בהשראת ספרים שאהבנו, על כוס קפה ובקבוקים של יין, בשיחות האינסופיות שלנו בחורף ובקיץ, שאלנו שאלות על הורות, אהבות, היקשרויות ופרידות. מה הוא בעצם הרגע הזה של המוות, מה אנחנו משאירות כאן בחיים, למי נתגעגע, מי יתגעגע אלינו, מה עם החרטות שלנו, מי בכלל יזכור אותנו. 

מסע רגשי מטלטל. תומר שרון, "SAY MY NAME" (צילום: אלינור מילצ'ן)

חשבתי שהתפקיד שלי כאמנית הוא לא לענות על השאלות האלה, אלא ליצור ולנסות לייצר מקום וזמן שבו לוקחים צעד מהיום יום, והמרווח שבין לבין מאפשר למצוא מקום לשאלות ומחשבות. המופע, בהשתתפות השחקנים המופלאים אורה מאירסון, רעות עג׳מי, רוברטו פולק, נינה קוטלר, בן זאב רבי ותומר שרון, מתרחש כולו בטרמינל שבין עולמות והקהל מוזמן בדרכים מאד לא צפויות לצאת איתנו למסע רגשי מטלטל ולהסתכל על החיים והמוות מנקודת מבט קצת אחרת. החוויות האישיות של הצופים נארגות עם הנרטיב של ההצגה, המתמקדת בסיפורי חיים שונים שתמיד מלווים בזיכרונות, בווידויים ובחרטות.

אחרי ה-7 באוקטובר לא היינו בטוחות בכלל שאפשר לגעת בעצב חשוף כל כך כשהכל נעצר. תהינו אם אנחנו בכלל יכולות לחזור ולצלול לתוך העולם הזה שבין החיים למוות. לאט לאט קרה דווקא ההיפך, ושיר מאת הנרי סקוט הולנד, "המוות הוא כלום", שהיווה חלק מההשראה שלנו לכתיבה, שב והדהד שוב ושוב בדיאלוג בינינו, בניסיון לנסח מחדש את ההסתכלות על אובדן. הרגשנו שעכשיו אנחנו (ולא רק אנחנו), צריכות לעלות ולהציף מחדש את השאלות האלו על החיים. דווקא במקום שבו הרבה אמונות יסוד שלנו מתערערות, הצורך במשמעות ומראה של אמת פנימית רק מתגבר, ואולי אפילו יכול לעזור לנו בתהליך של ריפוי, בדרך לשינוי. כך המופע התגלגל ועכשיו עולה ומעלה נושא שבדרך כלל אנחנו כל כך מפחדים לגעת בו, ומציע לצופים להתגלגל שם יחד איתו בחופשיות. ואפילו עם הומור קליל.

רונית מושקטבליט ואלינור מילצ'ן, מייסדות HaDive (צילום באדיבות המצולמות)

"המוות הוא כלום" // הנרי סקוט הולנד 

המוות הוא כלום.
זה לא נחשב.
רק חמקתי לחדר הסמוך.
שום דבר לא קרה. 
צחקו כמו שתמיד צחקנו מהבדיחות הקטנות שאהבנו. 
שחקו, חייכו, חשבו עלי, התפללו בשבילי. 
שהשם שלי יהיה תמיד מילת הבית שתמיד הייתה. 
תנו לו להיאמר ללא מאמץ, ללא צל של רוח רפאים עליו. 
החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. 
זה אותו דבר כמו שהיה בכל פעם. 
יש המשכיות מוחלטת ורציפה. 
מה זה המוות הזה חוץ מתאונה זניחה? 
למה שאני אהיה מחוץ לתודעה כי אני מחוץ לטווח הראייה? 
אני רק מחכה לך, להפסקה.
איפשהו קרוב מאוד.
ממש מעבר לפינה.
הכל בסדר. 
שום דבר לא נפגע. שום דבר לא הולך לאיבוד.
רגע אחד קצר והכל יהיה כמו שהיה קודם. 
איך נצחק על כאב פרידה כשניפגש שוב!
(תרגום לעברית: שני מלמד ניצן)