• Facebook
• Twitter
• Email

תמיד מדברים על התאבדויות ממקום של 'בחר\ה בדרך הזו', 'בחר\ה בפתרון שאין ממנו דרך חזרה'. זה תמיד מאוד צורם לי. פעם גם אני איבדתי מישהו ככה וזה ריסק לי את הלב, ואני חושב על הלב המרוסק שלו בדקות שלפני – האם הייתה לו באמת-באמת בחירה? הכל בחיים זו בחירה, ברור. אבל האם יש פה באמת בחירה?

אחת המורות שלי בדרך, Tara Brach, מדברת על 'חטיפת התודעה'. לחטיפת התודעה יש כל מיני פנים. הקלה ביותר היא זה שהגעתם ליעד ואתם לא זוכרים שנהגתם את כל הדרך. הכבדה, היא התאבדות. הקשר נותק בין מרכז השליטה על המציאות, לבין המוח הגואה בקשרים חשמליים חדשים וישנים שלא משאירים לגוף או לתודעה את האפשרות בכלל להינצל.

הרבה אנשים, כולל אותי לפני הרבה מאוד שנים, מצליחים לשחרר את החטיפה ולחזור 'הביתה' ולראות מה קורה פה. מעט אנשים, אבל הרבה יותר מדי, נתקעים בשבי הזה. ואז אחרי ההלם שלנו, אלה שנשארו, יש גם הרבה כעס. איך הם לא רואים את הצער שהם גורמים? איך הם לא דיברו איתנו ויכולנו לעזור? איך ואיך ואיך.

והכעס הזה, מחוסר האונים הזה, לוקח לו זמן להתפוגג ולהפוך להיות רק כאב, חסר אונים, מבאס, חסר שליטה שמשאיר אותנו ערומים מול סיטואציה שנתקענו בה. ראיינתי לפודקאסט שלנו את גל ניסים עמנואל מעמותת מש"ה, שעוזרת לבנות קהילה סביב אנשים שנמצאים בסכנת אובדנות. ודיברנו על חשיבות הקהילה, דיברנו על החטיפה של התודעה. דיברנו על הסיפור האישי והכואב שלה ולמה היא עושה מה שהיא עושה.

בפודקאסט שלנו ב-Lentilsאנחנו מראיינים אנשים שעושים שינויים רדיקליים בעולם לטובת הכלל, ומתבוננים בדרכים לשנות את העולם מכל מיני זוויות. זה פרק קשה אבל הוא חיוני בעיניי כדי לנסות ולהפיג את הכעס על מתאבדים כך שישאר הכאב בלבד. זו בחירה, כן, אבל זו גם לא בחירה באותו הזמן. נשאר רק להכיל ולהבין שכרגיל אין לנו שליטה על כלום ולקוות שאדם שמסביבנו, ברגע האמת שלו, יצליח לחזור הביתה. וכשהוא והיא יחזרו הביתה, אנחנו נהיה שם ונדע מה לעשות. תהיו בריאים נשמות.

• הבועה
• אובדן
• הקהילה הגאה
• קהילה
• תודעה

בעקבות האובדן של אישתו בחודש אוגוסט שעבר, הפך ערן צור לאב חד-הורי לשני בניו המתבגרים, איתם שיתף פעולה במופע מוזיקלי שהוקדש לאביטל, האם. מאז הוא גם הספיק להוציא את ספרו השני,"החיה בבטן"ולהמשיך ליצור שירים, ביניהם "איילת אהבים", פרויקט משותף שלו עם עופר מאירי.

בערב חמישי, ה-2.4, התארח צור ב"מיץ של הזבל", תכניות ראיונות הלייב שלנו בפייסבוק, בה הוא סיפר לנו מה עוזר לו לאחות את הלב השבור במהלך משבר הקורונה הנוכחי.

פספסתם את הלייב? הנה הוא פה:

והנה רמיקס לסינגל החדש של ערן צור, "איילת אהבים":

• ערן צור
• מוזיקה
• ספרים
• אובדן
• שכול
• קורונה
• המיץ של הזבל

• Facebook
• Twitter
• Email

ואז הוא דחף אותי, בלי לקחת תנופה אפילו, פשוט הושיט את שתי ידיו קדימה ודחף אותי, וכבר כעסנו אחד על השני בעבר, חברים טובים ממש עוברים מדי פעם תקופות של ברוגז, חבר טוב זה כמו בת זוג רק שבמקום סקס יש בדיחות מפגרות משותפות, ואמון, וידיעה שאתה יכול להפקיד את חייך בידיו של האדם הזה, אבל ברגע שהאדם הזה כועס עליך עד כדי כך שהוא דוחף אותך באמצע הרחוב, מעיף אותך אחורה ממנו והלאה, אז משהו נשבר,

ואמרתי, לך תזדיין,
והלכתי משם. וחשבתי שזהו, גמרנו, אבל שנינו עדיין פחדנו למצוא את עצמנו, אחרי 15 שנה של חברות, במצב שבו פתאום אנחנו לא מדברים אחד עם השני – זה כמעט בלתי נתפס – זה כמו זוג שמתגרש רק שאין אפילו למי לספר את גודל האובדן, כי החבר היחיד שהיה יכול להבין אותך הוא זה שאיבדת, ורוב האנשים לא יבינו את גודל ההלם, "נו בסדר, אז רבת איתו, יהיה לך חבר אחר" – לא, לא יהיה לי, לא כזה, לא אחד שהכיר אותי מגיל חמש – לא אחד שטיפס איתי על עצים בשכונה – ומה שקרה אחרי הדחיפה זה שהוא התקשר והשאיר לי עוד ועוד הודעות מתנצלות בזו אחר זו, עד שחששתי לשלומה של המזכירה האלקטרונית שלי, שעמדה אפילו באלף ההודעות שגדשו אותה אחרי רצח רבין, בגלל שכתבתי שנים קודם ספר בשם "ביום שבו ירו בראש הממשלה" –

אם כי ראש הממשלה המדובר בזמן שכתבתי אותו היה שמיר, וגם נגדו לא היה לי משהו ספציפי חוץ מהעובדה שהיה אידיוט שמרן ומייאש, שזו בוודאי איננה עילה לרצוח אותו – כמה ראשי ממשלה היו פה שלא היו אידיוטים שמרנים ומייאשים? – אבל הייתי בשוק הכרמל כשהוא עשה סיבוב בחירות של לחיצות ידיים ועבר מטר מולי, עם איש ביטחון אחד שמשתרך מטר מאחוריו, ואני, שלמרות חזותי הנעימה יש לי מוח קרימינלי, מיד חשבתי שמאוד קל להתנקש בו, אבל למרות זאת כל מה שעשיתי זה ללחוץ את ידו ואז להריח את ידי ולומר "איחחח…"

כן אני יודע, אני ילדותי. ספרו לי משהו חדש. אבל זה עבד ושמיר במבוכה הביט בידו ותהה מה גרם לי להגיד את זה, והמשיך הלאה בתמיהה והרגע שהיה בינינו חלף – לא שזה מפתיע; רגעים עובדים בלחלוף –

אבל הלכתי הביתה עם משפט בראש, "ביום שבו ירו בראש הממשלה הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום", וידעתי שיש לי סיפור, ולא שיערתי בעצמו שיום יבוא והמזכירה האלקטרונית שלי תתמלא בהודעות שיחקרו את יכולתי הנבואית,

ועכשיו היא התמלאה שוב, אז בסוף עניתי ודיברנו דברים רכים ומפייסים למרות שידענו שזה כבר נגמר, ואפילו קבענו ללכת בערב להופעה של מאיר אריאל בתיאטרון הסמטה ביפו, וזו היתה אחת ההופעות הכי יפות שראיתי בחיי, כי מאיר אריאל היה באותו לילה בשיא קסמו, עם רעמת שערו המאפיר וחיוכו הכובש ואשד המילים החכמות והמתחכמות, ואשד המנגינות המכושפות והלא ממש מוזיקליות שנבעו מהגיטרה הלא מכוונת שלו,

ובסוף הערב נפרדנו ליד ביתי, והוא אמר שיתקשר אלי מחר, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עזוב", והוא הביט בעיני לשניה ואז הסתובב והלך, ואני נתתי לו, ראיתי את הגב שלו מתרחק וגם אחרי שכבר נעלם מעבר לפינה נשארתי עוד לעמוד שם כמו זומבי,

ואז עליתי הביתה ונתתי לעצמי ליפול על הספה ופתחתי את הטלוויזיה על משהו שנקרא "ערוץ הספורט", שלא הכרתי כי רק יום קודם עשיתי כבלים לראשונה בחיי, וראיתי שלוש שעות רצופות של כדורעף חופים, גרג נגד ג'וני, שני בלונדינים שזופים על חוף בקליפורניה בתחרות שעניינה אותי פחות מסרט טבע על חיי המין של נמלים, אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי אוהד את ג'וני ושוטם את גרג – שבשביל להבדיל ביניהם היית צריך ממש להתקרב לטלוויזיה או, לחלופין, להיות מומחה בניואנסים של שיזוף קליפורני,

אבל להתהפנט זה מה שרציתי, וזה מה שעשיתי, ולפחות לא חשבתי על מה שקרה שלוש שעות, עד שגרג ניצח וחזרתי להרגיש סוג של פחד. או ג'וני? יכול להיות שזה היה ג'וני.

• אנשים
• זומבי
• אובדן
• חברות
• שמיר
• טורים אישיים ובלוגים
• מאיר אריאל
• יצחק רבין
• ספורט