אחרי הסוף: איך מתמודדים עם גל האובדנות שבדרך

תמיד מדברים על התאבדויות ממקום של 'בחר\ה בדרך הזו', 'בחר\ה בפתרון שאין ממנו דרך חזרה'. זה תמיד מאוד צורם לי. פעם גם אני איבדתי מישהו ככה וזה ריסק לי את הלב, ואני חושב על הלב המרוסק שלו בדקות שלפני – האם הייתה לו באמת-באמת בחירה? הכל בחיים זו בחירה, ברור. אבל האם יש פה באמת בחירה?

אחת המורות שלי בדרך, Tara Brach, מדברת על 'חטיפת התודעה'. לחטיפת התודעה יש כל מיני פנים. הקלה ביותר היא זה שהגעתם ליעד ואתם לא זוכרים שנהגתם את כל הדרך. הכבדה, היא התאבדות. הקשר נותק בין מרכז השליטה על המציאות, לבין המוח הגואה בקשרים חשמליים חדשים וישנים שלא משאירים לגוף או לתודעה את האפשרות בכלל להינצל.

הרבה אנשים, כולל אותי לפני הרבה מאוד שנים, מצליחים לשחרר את החטיפה ולחזור 'הביתה' ולראות מה קורה פה. מעט אנשים, אבל הרבה יותר מדי, נתקעים בשבי הזה. ואז אחרי ההלם שלנו, אלה שנשארו, יש גם הרבה כעס. איך הם לא רואים את הצער שהם גורמים? איך הם לא דיברו איתנו ויכולנו לעזור? איך ואיך ואיך.

והכעס הזה, מחוסר האונים הזה, לוקח לו זמן להתפוגג ולהפוך להיות רק כאב, חסר אונים, מבאס, חסר שליטה שמשאיר אותנו ערומים מול סיטואציה שנתקענו בה. ראיינתי לפודקאסט שלנו את גל ניסים עמנואל מעמותת מש"ה, שעוזרת לבנות קהילה סביב אנשים שנמצאים בסכנת אובדנות. ודיברנו על חשיבות הקהילה, דיברנו על החטיפה של התודעה. דיברנו על הסיפור האישי והכואב שלה ולמה היא עושה מה שהיא עושה.

בפודקאסט שלנו ב-Lentils אנחנו מראיינים אנשים שעושים שינויים רדיקליים בעולם לטובת הכלל, ומתבוננים בדרכים לשנות את העולם מכל מיני זוויות. זה פרק קשה אבל הוא חיוני בעיניי כדי לנסות ולהפיג את הכעס על מתאבדים כך שישאר הכאב בלבד. זו בחירה, כן, אבל זו גם לא בחירה באותו הזמן. נשאר רק להכיל ולהבין שכרגיל אין לנו שליטה על כלום ולקוות שאדם שמסביבנו, ברגע האמת שלו, יצליח לחזור הביתה. וכשהוא והיא יחזרו הביתה, אנחנו נהיה שם ונדע מה לעשות. תהיו בריאים נשמות.