פנים, יום/צהריים/לילה/ממש-מאוחר-בלילה, אולפן חדשות. מגיש (או מגישה, או מגישים) באמצע, ואותו מקיפה שורה ארוכה של אנשים בחליפות. זהו הפילטר שדרכו אנחנו חווים את המציאות – הדבר שאנחנו רואים יותר מכל דבר אחר בטלוויזיית הברודקאסט הישראלית, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות.איך התרגלנו לדבר הזה? ולמה זה מה שאנחנו רואים כל הזמן? איך הפך המוצר הזה – אולפני אקטואליה 24/7 – למנה היחידה בתפריט, כל יום כל היום?וזה לא רק בתקופות חירום. האולפנים האלה הם מנת חלקנו גם בשגרה. גם בימים רגילים לחלוטין, אנחנו מולעטים בשידורי חדשות ובאולפנים פתוחים שלעולם לא נסגרים.

>> כמה טוב שבאתם: 11 הכניסות הכי מרשימות שראינו בקולנוע
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

יש שתי סיבות לתופעה הזאת: הראשונה היא המחיר. הרבה יותר זול להפיק שידור חדשות, מאשר שידור של כל דבר אחר (דרמה, קומדיה, דוקו, שעשועונים, ריאליטי) וגופי התקשורת גם ככה מפסידים המון כסף (בטח בתקופות כאלה), אז ברור לחלוטין למה הם הולכים לפיתרון הזול.השנייה היא שהסמכות כמעט ולא מדברת אלינו – ראש הממשלה לא מתראיין לתקשורת הישראלית (הוא מעדיף להתראיין באנגלית), גם השרים שלו בדרך כלל מתרחקים מהמיקרופונים וכל מה שאנחנו מקבלים זה הודעות מתוסרטות של דובר צה"ל ושל רה"מ עצמו כשמתחשק לו, וזה לא קורה הרבה. בעולם הנורמלי, כשמדינה יוצאת למלחמה הקברניט מדבר לציבור באופן שוטף – מסביר, מתאר מצב, נותן לאנשים ביטחון או אפילו טיפת תקווה. אבל נורמליות ואנחנו זה כבר מזמן שתי מילים סותרות.

אז בלית ברירה, ערוצי המיינסטרים הולכים אל התחליף – הפרשנים. הפאנל החדשותי הממוצע מורכב מעיתונאים שתפקידם לדווח מה שקורה, ופרשנים שתפקידם הוא לתת משמעות לאירועים, לנסות ולספק לאנשים תמונת מצב שהם יכולים להתחבר אליה. על העיתונאים לא באנו לדבר – הם עושים את עבודתם, ברמה כזו או אחרת של איכות.הפעם, באנו לדבר על מי שאינם עיתונאים – האנשים שמגיעים לפרש לנו את המציאות. שלא מספרים לנו מה קרה וקורה, אלא מנסים לפרש, למסגר ולנתח את המצב, אבל מלרלרים עצמם לדעת ורק מוסיפים לבלבול ולכאוס. אלה האנשים שכשהם מופיעים על המסך שלכם, סימן שממש כדאי להעביר ערוץ.

הביטחוניסט // עמוס ידלין

כנראה הסמל הגדול ביותר של קבוצת הפרשנים. מחזיק מאחוריו רקורד צבאי עשיר (טייס קרב בחיל האוויר, ראש אמ"ן), אבל היום בעיקר עשיר בביטחון עצמי, ולא תמיד עם בסיס. מי שסיפר לנו שחמאס מורתע (עד שהתברר שהוא לא ממש הורתע), שנסראללה חש הקלה (מעט לפני שחוסל), ושאיראן מחפשת לתקוף מטרות צבאיות בלבד. חחחח. אבל התחזיות הגרועות הן לא הסיפור. כולנו טועים. סוד קסמו של ידלין הוא הזחיחות ותחושת ה"אני ואפסי עוד". הוא הרי זה שנשאר בארץ כי חייבים את המוח שלו (כמו שהוא אמר לניר גונטז' ב"הארץ"). נראה לי שהבעיה היא המוח שלנו, מר ידלין.

הטייס // איתן בן אליהו

במבצע "שאגת הארי" רואים אותו יותר על המסך בגלל המעורבות הגדולה יותר של חיל האוויר, אבל בכלל הוא הולך ובונה את עצמו כבר שנים ככוכב תקשורת. ויש סיבות לכך; בן אליהו נאה, רהוט ויודע לנסח את עצמו מצוין. אבל יחד עם זה מגיעה גם תחושה שמאחורי הרטוריקה היפה – לא עומד הרבה. בן אליהו מסביר ומסביר ברמה הטכנית, אבל לא אומר כלם לגבי המציאות שאנחנו חיים בתוכה. וכשהוא אומר, הוא בדרך כלל רחוק מהעובדות, כמו מישהו שכבר 26 שנה לא נמצא במקומות האלה, מאז השתחרר משירותו הצבאי.

החלוצים // אלי אוחנה ואייל ברקוביץ'

למען הסר ספק צריך לומר – מדובר בשתי אגדות כדורגל ישראליות, שני שחקני עבר מדהימים ושני גיבורי ילדות. אבל אחת התופעות התמוהות של הזמן הזה היא העובדה ששני אנשים שבאו מהכדורגל, לפתע הפכו לפרשנים מדיניים לכל נושא ועניין; כאלה שמחזיקים שתי תכניות אקטואליה בכירות על המסך שלנו ("מוריה וברקו" בערוץ 13, ו"אופירה-אוחנה-סרי" בערוץ 12); איך ידע בכדורגל הפך להיות מפתח להבנה גיאו פוליטית? לא ברור. אבל הנחרצות וההתלהמות שהביאו מעולם פרשנות הכדורגל באה אז איז גם לתוך תחומים שבהם, מה לעשות, הם הרבה פחות מבינים.

הכבאי // דדי שמחי

חשוב להבהיר: לשמחי יש רקורד צבאי וגם סיפור חיים אישי שחייבים לכבד כמובן. הוא נקלע לתודעת הציבור שלא בטובתו, לאחר מותו של בנו גיא במסיבת הנובה ב-7.10. הוא גם תרם למען המדינה הזאת (כמו פרשנים רבים אחרים) המון. אבל אי אפשר להתעלם מהתפקיד הנוכחי שלו, בעיקר בפאנל של "אולפן שישי": התיישרות מוחלטת עם דפי המסרים של הממשלה ודקלומם, פלוס לדבר המון שטויות. הפעם האחרונה היתה כשהסביר למה חשוב מאוד לבטל את המשפט של נתניהו, והשווה אותו לאנשי השב"כ בקו 300 (למרות שהם הודו והתפטרו, והוא מתבצר ב"לא היה כלום כי אין כלום"). שום סימן שאלה, שום ספק. וזה עוד בלי לדבר על הקריירה הפוליטית שהוא מתכנן ואיך שהוא סולל את הדרך אליה – ובדרך, מתגלח על התודעה שלנו.

המחדליסט // תמיר הימן

אולי אחת הדוגמאות המעצבנות לתופעת האולפנים מגיעה מהאיש הזה. הימן, למי ששכח, היה בשר מבשרה של המערכת הצבאית המחדליהעת שהובילה בין היתר ל-7.10. הוא השתחרר מהצבא כראש אמ"ן רק ב-2021, ושנייה אחרי שהיה חלק מכל זה (ואולי גם נושא באחריות למצב שבו אנחנו נמצאים), הוא מתייצב בדיוק באותה אסרטיביות זחוחה כדי לפרשן את המלחמה ולהסביר לנו מה נכון שיקרה. חלק מובהק מתופעת הלשעברים – מי שיודעים יפה מאוד להצטדק על המצב ולספר מה לא בסדר, שנייה אחרי שהם היו יכולים לעשות משהו בנידון.

העממיקו// אלמוג בוקר

אלמוג בוקר היה כתב שטח נהדר בדרום הארץ, עוד מימי ערוץ 10. עם פרוץ מלחמת שבעה באוקטובר הוא נרכש על ידי קשת 12, והפך לעוד פרשן לענייני כל שמחרטט את הצופים ומקשקש עצמו לדעת בעילגות מביכה. בקשת 12 ליהקו אותו כסוג של ווקס פופולי, "קול העם" שהציבור יכול לשמוע את עצמו מהודהד דרכו. השמדת ערך נוראית של עיתונאי לא רע בכלל.

האסטרטג // ברק סרי

גם כאן, לא ממש ברור מה הפך אותו לבר סמכא. סרי הוא אדם שהתרועע בלשכות של פוליטיקאים, בעיקר כיועץ תקשורת. השיא היה כשתפקד לצידו של אהוד ברק בימיו כשר ביטחון והיה גם יועץ קרוב לאריה דרעי. פעם הוא גם רץ לראשות העיר אשדוד. זו בהחלט ביוגרפיה לא רעה, אבל בשנים האחרונות הוא בעיקר מישהו שמתווך לנו את המציאות והפך לכוכב תקשורת. במה דעתו בשלל ענייני דיומא טובה יותר מהדעה שלכם? בכלום. הוא פשוט אדם עם דעה והיא מספיק מנוסחת ונחרצת כדי להפוך אותו לפרשן בכיר. ככה זה בתקופה שבה הביטחון מדבר – מאוד חשוב שיהיה לך ביטחון. גם אם הוא רק עצמי.

החשוד // צחי הנגבי

ואם כבר אנשים שיש להם את כל רזרבות החמאה של ישראל על הראש – קבלו את האיש הכי זחוח, הכי שחצן, והכי מעורבב שיש. ראש המל"ל עד ממש לא מזמן (אפילו תוך כדי המלחמה), האיש שאמר רגע לפני 7.10 שחמאס מורתע ל-15 שנים, חשוד בהפרת אמונים ושוחד, ובעזות מצח בלתי נתפסת עוד מעז לדבר – בביטחון העצמי המופרך האופייני לו – על מה צריך לעשות הלאה וכמה "אנחנו מחכים לטעות הכי קטנה של חיזבאללה כדי לרסק אותו" (או ש"דינו של מוג'תבא יהיה כדין אביו", כמו שכתב ל-ynet). כן, ראינו. הנגבי הוא סמל לשקשוקה הבלתי נתפסת שבין השלטון לבין התקשורת, בין היכולת המדהימה לפשל ברגע האמת ואז להסביר שנייה אחרי את הטעויות של מי שהיום נמצאים שם. הנוכחות שלו ב"אולפן שישי" היא אות קלון לכל המעורבים בתוכנית.

השופר // עמית סגל

לעמית סגל יש לא מעט כישורים – הוא חד, הוא מעניין, הוא בקיא בעולמות הפוליטיים. אבל בשנים האחרונות, עם חיבורו ההרמטי ללשכת ראש הממשלה, הפך סגל למעין פרשן לענייני כל, וליתר דיוק – פרשן לענייני כל מה שקשור באותו רגע לנתניהו. כך הוא עשוי לספק, בהתאם לניוז סייקל ולצרכי הבוס, פרשנות צבאית, ביטחונית, כלכלית או משפטית, תחומים שבהם הבנתו אינה גדולה יותר משל כל אדם שיודע להשתמש בגוגל. וכל זה כשכמות הטעויות, ההטעיות, השקרים והפייק שהוא מפזר פשוט שומטת לסתות. בדרך כלל גם אפשר לזהות בקלות את העקבות של הפוליטיקאים שהדליפו לו את המידע ותדרכו אותו (ואיכשהו יוצאים נורא טוב מהסקופים שלו), בעיקר איזה אחד שיושב בתוך אקווריום.

• מלחמת איראן
• המסך
• אקטואליה
• עמית סגל
• אייל ברקוביץ'

ובכן כן, הפרויקט שדובר עליו לא מעט זמן – סוף סוף עלה למסך. שנה וארבעה חודשים עברו מאז ש"אופירה וברקוביץ'" המצליחה ירדה מהמסך של קשת בנסיבות משונות, וכעת הגיע זמנו של הפרויקט החדש של ברקוביץ' – "מוריה וברקו", תכנית האקטואליה החדשה של רשת 13 עלתה אתמול (שבת) בקול תרועה רמה. מוריה אסרף-וולברג, הכתבת המדינית של "חדשות 13" לוהקה לתפקיד המגישה שלצידו והחיבור הלא מובן מאליו יצא לדרך.

>> איך ולמה הפך טל ברמן לאיש שמתיישב על הכיסא של חיים יבין
>> איתי אנגל הוא גיבור עיתונות אמיתי. ולא בגלל שהוא משוטט בדמשק

בניגוד למה שאולי ניתן היה לצפות, ברקוביץ' חוזר עם התכנית שלו דווקא לא בשישי – מול האקסית המיתולוגית אופירה אסייג והצמוד החדש חיים לוינסון (אולי גם בשל העובדה שאסרף מנהלת אורח חיים דתי), אלא מול יריב הרבה יותר חזק ומגובש: "פגוש את העיתונות" החזקה, בהובלת בן כספית ועמית סגל, אחת התכניות החזקות של מחלקת החדשות המתחרה. יש כאן מסר ברור – רשת 13 מנסה לשדר שוב שהיא בליגה של הגדולים ולהציב אלטרנטיבה לפוזה הממלכתית המעושה של קשת 12.

הפורמט עצמו, שכמובן נמצא עדיין בשלבי גיבוש, מרגיש בינתיים קצת כמו שעטנז של שתי המתחרות הגדולות – מצד אחד, התוכנית רצופת ראיונות אישיים (לישי מירן, רעייתו של עמרי מירן שעדיין שבוי בעזה, יאיר גולן, והראיון החותם – שעוד נגיע אליו – עם איתמר בן גביר) כמו ב"אופירה וברקו", ומצד שני קשה להתעלם מהפאנל עמוס העיתונאים שמרגיש כמו קונטרה ברורה לפאנל המתחרה של "פגוש".

בדבר אחד היא נבדלת בבירור מ"פגוש": רמת האמוציות. התוכנית שמובלת על ידי כספית וסגל משדרת משהו קצת יותר מרוחק וסרקסטי, ב"מוריה וברקו", לעומת זאת, הרגש הוא השחקן האקטיבי ביותר – מההתפרצויות של ברקוביץ' (כולל ממש על ההתחלה – ההגדרה של ניר ברקת בתור "חלאה"), וגם שני רגעים ברורים שהמטרה בהם היא לרגש: החיבוק בין ברקוביץ' לבין לישי מירן, וגם המפגש המפתיע בין יאיר גולן לעוז דוידיאן שחילץ כ-100 אנשים מפסטיבל נובה. זהו המרכיב הנוסף ש"מוריה וברקו" מנסה להביא למסך. לקשת, עד היום, זה די עבד.

מה שפחות עובד הוא התיאום והכימיה בין אסרף וברקוביץ'. כשכספית וסגל יושבים ביחד, יש ביניהם (למרות הפערים) איזשהו חיבור של ציניות וריחוק מהסיטואציה. אסייג ולוינסון מתחברים בשל העובדה ששניהם, בסוף, חיות של רשתות חברתיות וכאלה שיודעים לנפק סאונדבייט.אסרף וברקוביץ', לעומתם, לא נמצאים בכלל באותו מישור – אסרף היא כתבת מדינית מאוד קורקטית, משתדלת לא להתפרע (לפעמים נפלט לה), להיצמד למה שצריך להגיד ולא לזעזע את הספינה. ברקוביץ', כמובן, הפוך מכל מה שמתקרב לקורקטיות. לכאורה, יש כאן יין ויאנג שאמורים להתחבר – לפחות בפרק הראשון זה עדיין צורם.

בינתיים, המופע כאן הוא של ברקו – וברקוביץ', כהרגלו עוד מימיו ככדורגלן, מקבל אישור לירות ללא מעצורים ומשחק חופשי על כל המגרש. קל נורא להגדיר את העובדה שברקוביץ' הוא מהקולות הבולטים של דורו בתור "ניצחון הפופוליזם" או ניסיון של רשת לצבור נקודות רייטינג,אבל ההצלחה של ברקוביץ' והמקום שהוא תופס בחיינו קשורים גם למציאות שאנחנו חיים בה. בעולם שבו המנהיגות הולכת ונעשית קיצונית יותר, והתוכן האקטואלי שאנחנו צריכים להתמודד איתם בוטה וגס יותר, כנראה שברקוביץ' והבוטות שלו הם פרשנים הרבה יותר אותנטיים למציאות מאשר מי שמקפיד להישאר בגבולות הפי.סי.

צריך לדבר גם על זהות המרואיינים בתכנית הראשונה – שני הפוליטיקאים שנבחרו למשימה הם יאיר גולן ואיתמר בן גביר, שניים שמייצגים שני מחנות פוליטיים הפוכים, אבל בעצם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וסמלים של מרצדס) מדברים באותה השפה, השפה הברקוביצ'ית, שפה של סימני קריאה, מסרים מאוד ברורים והתלהמות. ואולי זה גם היה המסר: הפוליטיקאים הממלכתיים והמנומסים שייכים לעידן אחר. קריאת הכיוון היא הטראמפיזם/מאסקיזם של 2025 – בפרצוף שלך, בלי להתנצל, וכמה שיותר.

דבר אחד צריך לתת ל"מוריה וברקו": הם מסוגלים לייצר טלוויזיה שמרתקת אותך למסך. הראיונות, גם עם יאיר גולן וגם עם בן גביר, היו בסופו של דבר מעניינים, מאתגרים, כאלה שמסוגלים להוציא את המרואיין מאזור הנוחות שלו ולספק כמה רגעים אותנטיים של אמת. את החריקות המסוימות בפורמט אפשר יהיה לתקן – אבל כאן נכנסת שאלת הזמן ואורך הרוח. בקשת 12 מסוגלים לתת זמן ומקום לתוכנית חדשה. הם נתנו זמן ל"אופירה וברקוביץ'" עוד כשהיא נחשבה לתכנית טראשית של שני אנשי כדורגל צעקניים ונתנה להם מקום לצמוח, עד שהפכה לתכנית מרכזית וחשובה (תאהבו או לא). גם ניב רסקין לא התחיל בתור הברקה, והפך למישהו שתכנית הבוקר טבעית לו ומנצחת את כל מתחריה.

בית הקברות של רשת 13, לעומת זאת, מלא בעשרות פורמטים שקמו ונפלו במטרה להתחרות מול השכנים מרמת החייל.עכשיו הם מנסים שוב, כשעיקר הניסיון הוא להיתלות בדמות הצבעונית והמרתקת של ברקוביץ'. המבחן האמיתי יהיה האם לתכנית יהיה את הזמן להתפתח ולהתחזק. אם זה יקרה, הרומן הזה שמתחיל קצת חורק עוד ייגמר באהבה. אם לא? עוד תוכנית תושלך לפח האשפה הגדוש. בהצלחה? לכולנו.

• ביקורת טלוויזיה
• רשת 13
• אקטואליה
• אייל ברקוביץ'