Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

ד'אנג'לו

כתבות
אירועים
עסקאות
הכובע, החיוך והביט. צילום מסך.

האיש ששינה את ההיפ הופ: מיקסטייפ מבוא לג'יי דילה

האיש ששינה את ההיפ הופ: מיקסטייפ מבוא לג'יי דילה

עם ציון עשור למותו המוקדם, חזרנו לשירים החשובים, הטובים והמרשימים ביותר של מפיק ההיפ הופ האגדי ג'יי דילה במטרה לספר את סיפורו של המפיק האהוב על הראפר האהוב עליכם

הכובע, החיוך והביט. צילום מסך.
הכובע, החיוך והביט. צילום מסך.
10 בפברואר 2016

גם עשור אחר מותו המוקדם, סיפורו של ג'יי דילה (ג'יימס יאנסי) ממשיך להתפתח. נכון, בפברואר 2006 כבה סופית הביט הפנימי שהניע את ליבו, אבל המורשת המוזיקלית הרחבה שהשאיר, ברוחו, גישתו, בסאונד ובביטים שלו, ממשיכה להדהד בקולי קולות בעולם ההיפ הופ כאילו היתה סימפול של דילה עצמו – חוזרת ועולה שוב ושוב לפי אותו קצב נדיר.

רק בן 32 היה במותו, ובכל זאת הצליח בעשור קצר של עבודה להשאיר טביעת אצבע בלתי ניתנת לפספוס על הז'אנר ומחוץ לו. לא בכדי זכה דילה למעמד כמעט מיתולוגי בהיפ הופ. לאשף ה-MPC היתה אוזן מופלאה למקצבים, חוש למלודיה ומגע קסם בכל סימפול. מי המפיק האהוב עליכם? אז המפיק האהוב עליו הוא דילה. ד"ר דרה, פארל וויליאמס, קניה ווסט. רק תבחרו. ובכל זאת, נדמה שדילה הוא לא שם ביתי כמו הנ"ל. אז למקרה שאתם מתגעגעים, למקרה שאתם לא מכירים או למקרה שסתם תרצו להרים דונאט נוסף לזכרו – אנחנו מגישים לכם מיקסטייפ מבוא לאחד והיחיד – ג'יי דילה.

1. J Dilla – Won't Do

(2006)
אין שיר שמבטא יותר את המורשת של דילה מהשיר שסוגר את אלבום הפוסטמורטום שלו The Shining. סימפולהתופים המואצים של האייזלי ברודרס, הברקה שמרעננת את הקלאסיקהשנשחקה ע"י אייס קיוב, מייצר במה מושלמת עבור הצליל המיוחד הזה של דילה, שמצליח בו זמנית להיות חם, מעושן וחללי. רק אחד לא יספיק. דילה תמיד רצה עוד.

2. The Pharcyde – Runnin

(1995)
את הריצה שלו כמפיק הבית של הראפרים הכי מעניינים בתקופתו החל דילה עם הרכב ההיפ הופ המיוחד Pharcyde, הרכב שהקדים את זמנו בערך בעשרים שנים בכך שהציג שילוב מרהיב של ראפרים-זמרים שיודעים להחזיק מלודיה בדיוק כפי שיודעים לקרוע ביט. דילה בן ה-21 קיבל את הזכות להפיק כמה מהקטעים הבולטים ביותר באלבומם השני Labcabincalifornia, שאמנם היה אלבום המופת האחרון שלהם, אך גם היווה לדילה בית ספר מושלם בכל הנוגע להכנסת נשמה לתוך הביטים שלו. Runnin המופתי, שהיה הסינגל השני של האלבום (גם את הראשוןDropהפיק דילה), מציג באופן מושלם את הגאונות הראשונית של דילה – על הביט המשקשק, הסימפולים הנדירים והסאונד המהפנט.

3. De La Soul – Stakes Is High

(1996)
במהרה שמו של ילד הפלא מדיטרויט הגיע גם לשחקנים מבוססים יותר במשחק, כמו הרכב הראפ המוערך דה לה סול. אחרי שמותגו כהיפים של ההיפ הופ, הרגו את הפרחים ונולדו מחדש, דה לה חיפשו סאונד רענן לאלבומם הרביעי שיעמוד אל מול הגנגסטראפ ששלט בז'אנר באותם השנים. דילה הפיק להם שיר נושא לאלבום המטיף לשינוי חיובי לעולם ההיפ הופ, כשהם בכלל לא יודעים שמתחת לאף מסתתר להם עתיד ההיפ הופ החיובי.

4. A Tribe Called Quest – Find A Way

(1998)
שינוי הוא לטובה. נכון, הגעתו של העתיד המוזיקלי אמנם אומר שההווה הופך לעבר, אבל לעיתים ישנם מפגשים בין תקופתיים שמשאירים קלאסיקות. דילה הפיק מספר שירים בשני האלבומים האחרונים של טרייב קולד קווסט, שני אלבומים שעבור מעריצי טרייב מסמלים את הנפילה המוזיקלית של ההרכב האהוב, אבל כללו את טביעת הסאונד היחודית של דילה. תחת קולקטיב המפיקים The Ummah (שכלל גם את קיו טיפ, עלי שאהיד מוחמד ולעיתים ד'אנג'לו, רפאל סאדיק וטוני! טוני! טון!) הפיק דילה את הקטע המופתי הזה, שהופך אתסימפול השירה היפני המוזרלפזמון מהפנט של טרייב.

5. Common – The light

(2000)
ומקולקטיב מפיקים אחד לאחר, דילה הגיע למרכז היצירתי של הניו סול של סוף שנות ה90 בדיוק ברגע הנכון – בזמן שהרוטס, קומון, אריקה באדו וד'אנג'לו עמדו להגיע לשיאם היצירתי. או שמא הצליחו להגיע לשיא בזכות נוכחותו של דילה? אמן הביטים היווה השראה לחבריו לקולקטיב ה-Soulquarians ויצר כמה מהביטים המופלאים ביותר באותם אלבומים. עבור Like Water for Chocolate של קומון הוא יצר את ביט קופצני מושלם לשיר אהבה יפייפה.

6. Slum Village – Get Dis Money

(2000)
היו גם את החברים מהבית, T3 ובאטין, שני חברי נעורים שהקימו עם דילה את סלאם וויליג', הרכב לבבי ומקסים שגם כשעזב וגם כשהמשיך הלאה, לעולם לא שכח. לכולם היה ברור שהסאונד המיוחד של הסלאם נשלט ביד יציבה ע"י דילה ושם היה לו חופש יצירתי מוחלט שנתן לו במה להציג את החזון המוזיקלי הקראנצ'י, חם ועתידני שלו. בתמורה הוא נתן להם כמה מהביטים המהנים ביותר שיצר.

7. Suite For Ma Dukes – Fall In Love

(2009)
ובכל זאת, החזון המוזיקלי שלו התרגם בסופו של דבר להיפ הופ – ז'אנר שבאופן מסורתי מנופנף מהבמות המרכזיות כמוזיקה לאנשים טיפשים. או שחורים. מה זה משנה? דילה היה מאותם אנשים ששינו את התפיסה הזו, ועזרו להבהיר את כל החלקים המבריקים שבאמנות הסימפול והביטים. כשנה אחר מותו, הוא זכה למופע מחווה מיוחד בהרכב נגנים קלאסי מלא שמביאים את הביטים שלו לבמות שעד היום לא סבלו את הלכלוך הקסום שלו. הביצוע הזה לשיר של סלאם וויליג' ישאיר גם את אחרון הטהרנים המוזיקלים ללא מילים.

8. Common – Come Close Dilla Remix Feat Erykah Badu, Q-Tip and Pharrell Williams

(2002)
כשדילה נתן את מגע הקסם שלו חזרה לקומון, המפיק הצעיר כבר היה במקום מוזיקלי אחר. החום והאוזן למקצבי זהב עוד היו שם, אבל נדמה שדילה חיפש את המורכבות על חשבון הסאונד שהקהל אהב בLike Water for Chocolate. האלבום ההרפתקני של קומון "Electric Circus" לא זכה להצלחה כמו קודמו, אבל הרימיקס המושלם הזה, ששואב השראה מבוניטה אפלבאום, פארל ואריקה באדו, מצליח להביא את הטוב שבדילה הישן ודילה החדש לשיא.

9. Q-Tip -Vivrant Thing

(1999)
עם כל הרצינות והחזון וההשראה, קל לשכוח שבסופו של דבר, דילה ממש אהב ונהנה ממה שהוא עושה. החברים דיברו על אדם חביב, חובב סופגניות וביישן שדיבר עם האצבעות על מכונת התופים והסתגר שעות במרתף ביתו. סנייר טוב היה יכול להעסיק אותו שעות, אבל הוא נהנה מזה. "אני רוצה להעביר למאזין את ההרגשה שהיתה לי כשהכנתי את הביט" אמר פעם. אם כך, ניסיון הפריצה למיינסטרים של קיו טיפ מ99 תפס את דילה ביום שמח וקליל במיוחד. וכן, גם ביום שכזה הביט עדיין עמוס שכבות וסאונדים ייחודיים.

10. J Dilla – Pause ft. Frank n Dank

(2001)
במקביל להזדחלות למיינסטרים, דילה החל להכות שורשים במקום הטבעי לו – סצינת האנדרגראונד של ביתו, דיטרויט. האלבום "Welcome 2 Detroit" היה אלבום הסולו הראשון שלו שהציג סאונד אחר מכל מה שהכרנו מדילה עד כה – מחוספס, מאתגר ומתכתי יותר משהכרנו עד כה. ואישהוא, מגע הקסם השאיר אותו לא רק מרתק, אלא גם מהנה במיוחד.

11. Jay Dee – Fuck The Police

(2001)
המעבר החשוב הזה מסאונד הבום-בפ/ניו-סול חמים לסאונד חד ובעל מקצבים מרוססים ותופים אלימים הקשה בראשית הדרך על מי שחיפש את הנוחות של תקופות העבר, אבל בשקט בשקט בנה היפ הופ מרתק יותר לשנות ה-2000. השיר הזה לא נשמע בשום צורה כמוהקלאסיקה של NWAעשור וקצת לפני, ועדיין מכילה את אותו הזעם, האנרגיה והמהפכניות שהכיל המקור. גם פה מדובר בצליל שמעיד על שינוי.

12. Jaylib – The Red

(2003)
יחד עם מפיק מבריק אחר, מאדליב, דילה יצר אלבום שהיה פארק שעשועים לצמד הטרי ג'ייליב. אלבום שמורכב חציו מביטים של דילה (עם ראפ של מאדליב) וחציו עם ביטים של מאדליב (עם ראפ של דילה). The Red תופס באופן מושלם את פרץ היצירתיות המכה שמאדליב הצליח לדרבן בדילה, עם ביט רפטטיבי מרהיב שמתחפר מתחת לגולגולת כמו ארנבת ממזרית. תהיו בטוחים שהוא שם כדי להישאר.

13. J Dilla – E=MC² feat Common

(2006)
הנה הוא שוב, בשיאו, אותו סאונד מכאני כמעט, כולו מעשה אדם. כמו רובוט שנראה אנושי לחלוטין, העור מרגיש אמיתי, השרירים נראים במקום והגוף נראה רגיל לחלוטין, אבל אם תלחצו מעט על הזרוע, תוכלו להרגיש את שלד הפלדה נמצא תחת הבשר המלאכותי. וקומון? דילה תמיד הצליח להוציא מהראפרים שעלו על הביטים שלו את המיטב.

14. DOOM – Lightworks

(2009)
זו גם הסיבה שעשור אחר מותו, ראפרים מיוחדים ממשיכים להשתמש בביטים של דילה. דה לה סול, נאס, מוס דף ועוד ראפרים רבים הלוו מדילה ביטים לאחר מותו, רובם מאלבום המופת שלו Donuts (שיצא 3 ימים לפני מותו, ביום הולדתו ה32). הסימפולים המפתיעים, המקצבים המוזרים שאפיינו אותו ואווירת הסול המלחיצה שנוטפת מכל ביט. אם אף דום, בעצמו מהראפרים המבריקים והמוזרים שניתן למצוא, מתאים להם כמו כפפה של דינוזאור ליד של פטרודקטיל.

15. Ghostface Killah – Whip You With A Strap

(2006)
יחד עם גיבוש הסאונד הגיעו גם ראפרים שלאו דווקא הייתם מצפים למצוא ליד דילה. בעוד שבוגר הוו טאנג גוסטפייס קילה תמיד החזיק בתדמית קשוחה, תדמית שעל פניה לא התאימה לסאונד של דילה, לאורך השנים הסגנונות של השניים הצטלבו והשילוב הפך להגיוני ואף מתבקש. כשגוסטפייס לקח את הביט הפנטסטי הזה מDonuts, שנקרא במקור "אחד בשביל גוסט", עבור אלבום המופת שלו Fishscale,סימפול הסול המדבק של Luther Ingramיושב מדהים עם יכולת הסיפור הציורית של גוסט.

16. Janet Jackson – Got 'Til It's Gone: Ummah Jay Dee's Revenge Mix

(1997)
וחזרה לתקופת הUmmah, זה היה שברון הלב המוזיקלי הראשון של דילה, וגם הרגע שבו הבין שהמקום הנכון עבורו יהיה להישאר בשולי עולם המוזיקה. המפיקים של ג'נט ג'קסון נעזרו בדילה להפיק את הלהיט זוכה הגראמי שלה, עם הסימפול הזכיר של ג'וני מיטשל, ואז העלימו את הקרדיט שלו מהפקת השיר, על אף שחותמו נוכח בכל תו ותו ביצירה. מה עושה דילה? נוקם כמו שרק הוא יודע, בעזרת רימיקס שמדגיש בדיוק את החלקים הדילאיים שבשיר. נסו להוכיח אחר כך שזה לא שלו.

17. Erykah Badu – Didn't Cha Know

(2000)
והסאונד הזה, שכל כך קל לזהות אבל כל כך קשה לאפיין, חצה את גבולות ההיפ הופ ודלף גם לעבר הניו-סול שפרץ רגע לפני בהלת באג 2000. קווסטלאב, הראש המוזיקלי שהוביל את התקופה, התאהב בתופים והלב הרחב של דילה – מה שהוביל להנחלת הצליל הדומיננטי של התנועה. השיר הזה, היחיד שבו דילה גם קיבל קרדיט כמפיק, מראה עד כמה מגע ידו שלט גם בתחום זה.

18. D'angelo – Feel Like Makin' Love

(2000)
אין אלבום שמגדיר את הניו סול כמו וודו המופתי של ד'אנג'לו, שהכיר את דילה עוד בתקופת הUmmah, ונתן לו לעצב יחד עם קווסטו את הטון המעושן, סקסי ומעט מחוספס של אלבום האהבה המטונפת הזה. גם לוריין היל היתה אמורה להופיע על השיר הזה, אבל כמו שמעריצים רבים בישראל כבר יודעים, קשה לה להתחייב.

19. Busta Rhymes ft. Q-Tip – You Can't Hold The Torch

(2006)
כשבאסטה ריימז וקיו-טיפ לקחו את דילה להפיק להם לראשונה, הוא היה בן עשרים וקצת אנונימי מדיטרויט. את השיר האחרון שהפיק לשניים כבר כאגדה, והשיר עצמו שוחרר כמה חודשים אחר מותו, באלבום "The Big Bang" של באסטה. עם סאונד שחוזר במכוון לאווירת הבום-בפ של ראשית הדרך דילה השאיר להם ביט נפלא כדי להציג את השאיפה שלהם לשמוע היפ הופ יותר מעניין מהדור הבא. אותו דור שממש תוך שנה-שנתיים כבר ידע איך להשמיע שהוא גדל על דילה.

20. Joey Bada$$ – Like Me feat. BJ the Chicago Kid

(2015)
אותו דור, שנולד בערך כשדילה החל לפרוח, עכשיו מגיע לגילאי ה-20. דור של ביטמייקרים שחונך על ברכיו התמיד מקפצות של ג'יי די, שלמד שאלבום ביטים יכול לעמוד בפני עצמו גם מבלי שראפר יתפוס מקרופון, שלמד שלחפש את החדשני זו שאיפה שלא חייבת לבוא על חשבון הסאונד או ההנאה. הוא גידל גם דור של ראפרים שמחפשים אתגר ולא תבניות קלות, שמעריכים מוזיקה שתכריח אותם להתאמץ, ולא מוזיקה שתסתיר את החסרונות שלהם בעזרת ניצוץ מזויף. ג'ואי בדאסס הוא כזה. השמועה מספרת שג'ואי פנה לקווסטלאב בטוויטר, כמעריץ הפונה למפיק האגדי שעבד עם דילה, כדי לשאול אם לדעתי זה בסדר לקחת ביט של דילה ולהוסיף עליו צלילים נוספים. קווסטלאב ענה בפשטות "למה, אתה רוצה שנקליט על הזה?". כך נוצרה ההפקה הטובה ביותר באלבום הבכורה של בדאסס בשיתוף פעולה בין הרוטס לדילה, גם לאחר מותו.

21. The Roots – Can't Stop This

(2006)
דילה לעד יהיה נעוץ בין העבר לעתיד של ההיפ הופ. על אף שבתקופת חייו עבד עם קבוצות מאוד מובהקות של אמנים, הוא לא שייך לתקופה, קולקטיב או סגנון. דילה הוא דילה, וזה – כמאמר דד פרז – גדול יותר מהיפ הופ, אבל בו זמנית הכי היפ הופ. הוא לא רק היה מפיק משפיע ואמן סאונד, הוא היה מוזיקאי בעל חזון שהצליח לבטא אותו במגוון מרהיב של דרכים שמתגלות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. המחווה היפה הזו של הרוטס, על גבי עוד ביט מ-Donuts, מהדהדת על גבי גיטרה מוזרה שמי יודע מאיפה שוב סימפל ועיוות דילה (All I Do Is Think of Youשל הג'קסון 5, אבל לא משנה). כי את גוף האדם שהוא דילה הזאבת הצליחה לעצור, אבל המוזיקה וההשפעה שלו ישארו לנצח.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

עם ציון עשור למותו המוקדם, חזרנו לשירים החשובים, הטובים והמרשימים ביותר של מפיק ההיפ הופ האגדי ג'יי דילה במטרה לספר את...

מאתמתן שרון10 בפברואר 2016
איך האיפור שלי? FKA Twigs - LP1

15 האלבומים הטובים של 2014

15 האלבומים הטובים של 2014

ביונסה המשיכה לשלוט בעולם, FKA טוויגס פרצה בגדול, דיימון אלברן נגע ללב ופליינג לוטוס הוציא מעצמו את הטוב ביותר. אלה האלבומים שעשו לנו את השנה

איך האיפור שלי? FKA Twigs - LP1
איך האיפור שלי? FKA Twigs - LP1

Beyoncé – Beyoncé

אמנם הוא יצא בהפתעה כבר בסוף השנה שעברה, אבל אלבום האודיו ויזואלי של ביונסה המשיך לטלטל אותנו גם לאורך 2014. שירים נוטפי זימה, מניפסטים פמיניסטיים, רגעים ארטיסטיים וגם כמה ביטויים בלתי נשכחים, הוכיחו שוב שבי היא המלכה הבלתי מעורערת של היקום.

FKA Twigs – LP1

אחרי שני מיני אלבומים שכללו להיטים רותחים ובהם "Two Weeks" הנהדר, טוויגס הוציאה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה. בקוליות אינסופית היא ממשיכה להשחית את ז'אנר האר נ' בי עם אלקטרוניקה ורוך נוטפים זימה ובאווירה פופית אך ביזארית משהו.

Sun Kil Moon – Benji

באלבומו השישי כסאן קיל מון, מארק קוזלק מושיט לנו את לבו המצולק מהבנאליות של המוות וחיי היומיום. וכשבן זונה קשוח כמותו שר על איך שהוא לא יכול לחיות בלי האהבה של אימא, כל שנותר הוא לחבק אותו ישר אל תוך האוזן.

Jungle – Jungle

בקלות אחד מהאלבומים הכיפיים שיצאו השנה. צמד האינדי־Fאנק המסונתז מלונדון העיף אותנו עם אלבום בכורה מגובש, קליל ומרקיד. גם בלי להמציא את הגלגל מחדש, האלבום הזה מרגיש מרענן במיוחד. הוכחות? האזינו ל"Time" ול"Busy Earnin'".

Todd Terje – It's Album Time

הנורבגי המשופם שנחשב לשם דבר בסצנת המועדונים וחיי הלילה עם הנו־דיסקו מעיף העכוזים שלו, הוציא השנה אלבום בכורה אלגנטי ואוורירי, ועם זאת עמוק, אקלקטי ומחושב. מלאונג' מיוזיק ו־Fאנק סבנטיז, דרך האוס ופסיכדליה עדינה וכלה בדיסקו וסמבה, הכל בפנים. וזה נשמע מדהים.

Flying Lotus – You're Dead

יוצר אלקטרוני עם נשמה של ג'אזיסט, אינסטרומנטליסט עם חדשנות עדכנית. איך שלא תראו אותו, פליינג לוטוס מעמיק בכל הצדדים שבו ומוציא אלבום קשה, אך גם מתגמל.

[tmwdfpad]

The War on Drugs – Lost in the Dream

כמו חפיסה של שוקולד טורטית, "Lost in the Dream" מתפקד כפצצת זיכרונות לאמריקאים שהתבגרו באייטיז על הרדיו של המכונית המשפחתית, והופכים לסמרטוט רגשי מול הספרינגסטין־בריאן אדמס הזה. חוצמזה זה גם יופי של אלבום.

Jack White – Lazaretto

אנשי הההארדקור יתנשאו על ההצלחה המטורפת של ג'ק ווייט, וגם שירי ההונקי טונק שלו יכולים קצת לנג'ס, אבל כשווייט לוחץ על פדל הדיסטורשן ומשחרר עוד המנון מטונף כמו שיר הנושא האדיר של האלבום הזה, הוא עדיין בליגה משל עצמו.

Caribou – Our Love

קאריבו הוא החנות האורגנית של הטכנו. או אולי ספיישל האנפלאגד של הדאנס. אלקטרוניקה רופפת, נושמת ומזיעה, שבמרכזה פועם לב גדול והיא מתופפת את מקצביה במקלות ובאבנים. זה אולי לא "Swim" המושלם, אבל הפגימות של "Our Love" רק מוסיפה לו יופי.

Spoon – They Want My Soul

כמעט 20 שנה שספון הם הילד החורג של האינדי רוק, משגרים מפינת החדר אלבום אחרי אלבום של פופ גיטרות יבש ונשכני שמתפקע מיושרה ומרתיח את הדם. ב"They Want My Soul" הם נמצאים בשיאם.

Kelis – Food

לפני ארבע שנים קליס הייתה נערת יורוטראש שעושה הופעות פריצה באומן. השנה היא בראה את עצמה מחדש כדיוות סול אלטרנטיבית בשמלות וינטג', ויחד עם המפיק דייב סיטק סידרה לעצמה את האלבום הכי טוב שלה מאז הבכורה. מי אמר שאי אפשר לחזור בתשובה?

Run the Jewels – Run the Jewels 2

החיבור הבלתי אפשרי בין שתי נקודות הקיצון שהם קילר מייק ואל.פי מוכיח שהברק יכול להכות פעמיים באותו המקום. ההפקות של אל.פי והאינטנסיביות המרהיבה שלו מתנגשות בכוח עם הטקסטים הפוליטיים והפלואו הנהדר של מייק כדי לייצר תכשיט אגרסיבי, רענן ורלוונטי מתמיד.

Damon Albarn – Everyday Robots

אחרי אינספור פרויקטים וניסויים מוזיקלים, סולן בלר ומי שידוע כאיש הכי מדהים בעולם סוף סוף הוציא אלבום סולו. מילים נהדרות ולחנים שוברי לב לוקחים את המאזין לרכבת הרים רגשית שהוא לא רוצה לרדת ממנה.

Shabazz Palaces – Lese Majesty

הצמד המשונה מסיאטל באלבום שני, שמשלב באופן מושלם בין אקספרמנטליות מוחלטת לבין ביטים קליטים שלא יצאו לכם מהראש. השפעות אפריקאיות משתלבות בחוכמה עם מוטיבים דתיים, מילים מטלטלות, ג'אז והיפ הופ. ככה תישמע המוזיקה בעתיד.

D'Angelo – Black Messiah

המשיח של עולם האר נ' בי הוציא כמעט משום מקום אלבום ראשון זה 15 שנה. דווקא בזכות פגמיו וחוסר ההידוק שמסתתר בו, האלבום הופך מושלם ומוכיח שאפילו לא קלטנו עד כמה התגעגענו. צפו לגל תינוקות בעוד תשעה חודשים.

[interaction id="549c2a9d08b0f98951287df6"]

[tmwdfpad]

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ביונסה המשיכה לשלוט בעולם, FKA טוויגס פרצה בגדול, דיימון אלברן נגע ללב ופליינג לוטוס הוציא מעצמו את הטוב ביותר. אלה האלבומים...

ד'אנג'לו. צילום: GettyImage

שיבת המשיח: החדש של ד'אנג'לו מוזר לפחות כמוהו, וטוב שכך

שיבת המשיח: החדש של ד'אנג'לו מוזר לפחות כמוהו, וטוב שכך

אלבומו הראשון לאחר 15 שנה של ד'אנג'לו לא מושלם או מהודק כפי שניתן לצפות, אך דווקא זה מה שהופך אותו למצוין

ד'אנג'לו. צילום: GettyImage
ד'אנג'לו. צילום: GettyImage
24 בדצמבר 2014

שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מפרפקציוניזם. זו המפלה הגדולה של האמנות, ששואבת בדרך כלל יותר משנאה עצמית מאשר מאהבה גדולה ליצירה. פרפקציוניזם אף פעם לא יחליף פרודוקטיביות, בין היתר כי זה מרתק לראות אמן צועד, טועה ומכוון את עצמו מחדש, גם אם במחיר של כמה יצירות טובות פחות – זה עוזר לקהל להיות מעורב רגשית בקריירה שלו, להיות חלק מהתהליך. מי שבוחר בכל זאת בפרפקציוניזם, מי שלא יכול לשחרר, לפעמים מייצר אי יצירות כאלה, שהופכות למיתולוגיות על אי היותן. אלו בדרך כלל לא מגיעות לעולם או מגיעות ומדכאות את כל מי שאיכשהו עדיין לא הספיק להתקדם הלאה בשנים שחלפו.

כל זה נכון בדרך כלל, אבל לא נכון לגבי "Black Messiah" של ד'אנג'לו. הוא לא אלבום פרפקציוניסטי כי הוא לא מושלם והוא נהנה מהיותו כזה. הוא לא מנסה להשלים פערים של 15 שנים, להסתגל למציאות שבה ההיפסטרים השתלטו על האר אנ' בי, שבה ההיפ הופ נהיה מוזר ואקסצנטרי מתמיד, ומיינסטרימי ומתחבק עם אובמה בבית הלבן מנגד. לד'אנג'לו לא אכפת מזה בדיוק כמו שלא אכפת לו מסיכום השנה של פיצ'פורק.

14 שנים לאחר אלבום המופת "Voodoo", שניצב בשעתו בחזית גל הנאו סול, ד'אנג'לו יוצא מהיערות. כשהוא נכנס אליהם אז, העיניים של אמריקה, ואמריקה השחורה בפרט, היו נשואות אליו, לקול המדהים, למלודיות הרצחניות וגם, אין מנוס מלהודות, לקוביות בבטן. בשעתו הוא אמר לקווסטלאב, מתופף הרוטס שהיה דמות מפתח ב"Voodoo" ועבד גם על "Black Messiah" (וככל הנראה שגם על אינספור גלגולים גנוזים שלו לאורך השנים), שהתוכניות שלו לחופשת הקיץ הן "ללכת ליער, לגדל זקן, להשמין, לשתות אלכוהול". הוא קיים, ועל הדרך סיפק את אחד מ"משברי האלבום השני" – גם אם באלבום השלישי דווקא – המתסכלים בתולדות המוזיקה העכשווית.

אז לאן ממשיכים אחרי אלבום שהיה גם ללהיט וגם ליצירת מופת מוערכת? במקרה של ד'אנג'לו, התשובה דומה לזו שסיפקו בשעתם חברי דה לה סול עם "De La Soul Is Dead" הקלאסי. אחרי כל שנות העבודה האלה היה אפשר לצפות מד'אנג'לו לאלבום קונספט מתוקתק, תפור טוב-טוב. "Black Messiah" הוא לא כזה, וזה דווקא מה שהופך אותו למצוין ואותנטי כל כך. השירים מסודרים אחד אחרי השני בסדר לא מחייב, בעוד ד'אנג'לו עובר על כל הסעיפים וסוגי הסאונד שמעניינים אותו. יש בו את מה שנעדר בדרך כלל מאלבומים שעבדו עליהם יותר מדי: שמחה וחדוות יצירה אמיתית, אבל המכלול הוא אפלולי, גרובי וקצת נוירוטי, עם דגש על סאונד של להקה. הפעם חד משמעית לא מדובר באלבום לזיונים. ד'אנג'לו מתעניין עכשיו יותר בפוליטיקה מאשר בזיונים.

אפילו סינגל הבכורה הלוהט "Sugah Daddy", שמתאים לתפקיד מבחינת הטקסט ונשמע כמו שיר אבוד של פרינס (עם פסנתר סטייל ברט בכרך) מזכיר מוזיקלית דווקא את "Devil's Pie" מ-"Voodoo", שהיה הסמן הפוליטי של האלבום ההוא. "Black Messiah" מסרב להיות תבנית למוזיקה חדשה כי הוא עסוק מדי בלהיות אנציקלופדיה סכיזופרנית של מגוון רחב של פופ, רוק וסול. האלבום גם לא מפסיק לחתור תחת אותו "שיר אהבה", שהיה אחד מהקלפים החזקים של ד'אנג'לו של פעם. ב-"Really Love" הקול שלו אמנם ממריא לגבהים הישנים, כמעט כתצוגת תכלית לתווים שהוא עדיין מסוגל לקלוע אליהם, אבל המבנה שלו מונע ממנו להיות שיר פופ קונבנציונלי: יש בו לופים אובססיביים של גיטרה ספרדית, כינורות שמזכירים את העיבודים של ואן דייק פארקס וד'אנג'לו ממלמל את המילים, מסתובב סביב עצמו (ואולי ככה זה באמת אהבה). הוא מסרב לקונבנציות הישנות, זורק מהחלון את הפרסונה של המאהב.

כפי שד'אנג'לו עצמו הסביר בטקסט קצר ששוחרר לצד האלבום, בכותרת היהירה למראה "Black Messiah", המשיח השחור הוא לא הוא עצמו אלא המפגינים בפרגוסון ובקהיר – "כולנו צריכים לשאוף להיות המשיח השחור". זה נחמד, אבל לא צריך להיתמם ולהצטנע בכוח. ברור שהכותרת מתייחסת גם למעמד שהולבש על ד'אנג'לו לפני 14 שנים וגרר אותו לתהומות חרדת הביצוע. אבל מה שנהדר ב"Black Messiah" הוא שהוא באמת מסרב להיות "משיח שחור" לז'אנר שלו. באלבום השלישי ואחרי כמעט 20 שנות קריירה, ד'אנג'לו סוף סוף הוציא אלבום שהוא מוזר לפחות כמוהו עצמו.

בשורה התחתונהרומיאו נהרג בהפגנה בפרגוסון, אבל ד'אנג'לו כאן כדי להישאר

[tmwdfpad]

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אלבומו הראשון לאחר 15 שנה של ד'אנג'לו לא מושלם או מהודק כפי שניתן לצפות, אך דווקא זה מה שהופך אותו למצוין

מאתעמית קלינג24 בדצמבר 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!