האיש שהפך את החדשות המצחיקות לדבר הכי חשוב באמריקה, לפחות עד שהגיע טראמפ, חזר לכור מחצבתו לקראת מערכת הבחירות הכי מאתגרת של אמריקה, למרות שגם הוא כבר לא מאמין בכוח של עצמו. אז למה הוא בכל זאת שם? אולי מתוך הרצון לא להיכנע לייאוש
"חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר", כתב יהודה עמיחי. שמונה שנים וחצי לאחר שעזב את ה"דיילי שואו" בספיישל סיום מרגש, ג'ון סטיוארט שב להגיש אותה – אם כי במתכונת אחרת. השוני המובהק הוא שסטיוארט מגיש את התכנית רק יום אחד בשבוע (בכל יום שני), אבל השוני הגדול יותר, כפי שהתבטא בתוכנית החזרה שלו, היה ברמת המהות – ולא רק בזקן הלבן שעוטה את פניו של המגיש האהוב.
>>בכאן 11 עוד מנסים להבין איך עושים טלוויזיה שפויה בעת מלחמה
הרבה עבר על שניהם, על סטיוארט ועל התכנית, בכמעט-תשע השנים הללו. סטיוארט התרחק מהמסך, עשה כמה סרטים, חתם על חוזה ב-HBO שלא התממש, ולבסוף הגיש תכנית ב"אפל טי.וי" ("הבעיה עם ג'ון סטיוארט"), שהיתה אמורה להיות מעיין גרסה בוגרת ומעמיקה של "הדיילי שואו" – אבל לא שחזרה את הצלחתה. וגם התכנית, שג'ון סטיוארט אמנם לא הקים אבל בהחלט הגדיר, עברה טלטלות – טרבור נואה נכנס לנעליו, ועזב אחרי שבע שנים בתפקיד. מאז "הדיילי שואו" שקעה לפורמט די מוזר שמסתמך על מגישים מתחלפים (בין היתר ביקרו שם שרה סילברמן, צ'לסי הנדלר, חסאן מינאז', וגם הסנאטור לשעבר אל פרנקן), אבל לא מצאה מישהו שיצליח לעשות את מה שעשה סטיוארט – קצת סדר בתוך הכאוס שבו מצויה ארצות הברית, ואם אפשר, שיהיה מצחיק.
לא רע עליו ועליה עברו השנים, אלא גם על העולם. כשסטיוארט לעג לטראמפ בסיבוב האחרון, זה עוד היה נראה כמו משהו שאפשר לצחוק ממנו. היום זה פשוט פחות מצחיק. ג'ון נשאר קומיקאי מצוין, אבל אפשר להרגיש – בקטנות – את התחושה שהמצב כבר לא ממש מצחיק גם אותו, וגם הוא כמנחה היה פחות משועשע, והרבה יותר עצבני. ובצדק.
באופן אירוני (כולל, כמובן, הומור עצמי אופייני) הנושא שאותו תקף סטיוארט במונולוג הראשון עסק באנשים זקנים שלא מוכנים לדפדף הלאה. זה היה כמובן בהקשר של הבחירות לנשיאות ארה"ב בין ביידן לטראמפ, אבל כלל כמה קריצות (מצידו או מצד הכתבים) גם לשובו של המנחה המזדקן. הטכניקה נשארה זהה לטכניקה הקלאסית, שאומצה בכל העולם – מונולוג בישיבה, קטעי VTR מתחלפים על המסך, תגובות מהירות של המגיש וחיוך אירוני לסיום. ועד כמה שהפרק החדש היה מצחיק, והוא היה, תחושת הכיף נעלמה ללא היכר.
מה שעוד השתנה הוא גם הזיהוי הפוליטי. בגלגול הקודם שלו היה ברור איפה סטיוארט נמצא על המפה – הוא היה חוד החנית בהתנגדות ובלעג לפוקס ניוז, הנשיא ג'ורג' בוש והרטוריקה הרפובליקנית, ואחר כך סייע במידה לניצחון ההיסטורי של ברק אובמה. היום, קצת כמו כל הצופים שרואים אותו, סטיוארט הרבה פחות משוכנע בעצמו. המונולוג שלו כמובן לא יכול להימנע מהירידות על טראמפ (האיש בדיחה שכותבת את עצמה), אבל באותה המידה נכנס גם בדמוקרטים על הדבקות שלהם בג'ו ביידן, על אף בעיות הגיל הדי ברורות שלו.
התחושה הכוללת של סטיוארט התבטאה היטב בכותרת שהוא נתן למונולוג – "מה לעזאזל אנחנו עושים". אנחנו, במובן של כולנו. אם פעם סטיוארט ביטא את הלעג לרפובליקנים, היום התחושה היא של ציניות כלפי המערכת כולה. חוסר אמון מובהק בפוליטיקאים באשר הם, ותחושה שאמריקה כולה הולכת על מסלול ברור לשום מקום. בעצם, סטיוארט עבר את התהליך שגם הצופים שלו עברו – ההבנה שהסיטואציה הכאוטית שבה אמריקה, ואולי גם העולם החופשי כולו, נמצאים בה – לא תיפתר במערכת בחירות אחת, אלא בתהליך ארוך שבו האנשים יצטרכו לבנות את העולם שהם רוצים לחיות בו, בכוחות עצמם.
חזרתו של ג'ון סטיוארט למסך, הגם שהיא אירוע משמח למעריצים (כמוני), בעיקר מעידה על כך שכבר אין מי שידבר לכולם. סטיבן קולבר גלש כבר מזמן לבידור הקל בתכנית הלייט נייט של CBS; ג'ון אוליבר, עוד אחד מבניו, נשאר בסאטירה שנושכת בעיקר את זנב של עצמה, ומשכנעת את המשוכנעים. לא סתם "הדיילי שואו" החליפה כל הזמן את המגישים שלה – כנראה שאין בנמצא מישהו שמסוגל להחליף את האמירה החדה והשפויה שהמגיש המיתולוגי סיפק. סטיוארט הוא כנראה הבנאדם האחרון, בקומדיה ובכלל, שמסוגל לאסוף אליו אנשים משני הצדדים של השיח המקוטב. עד כמה המסרים שלו מחלחלים? זהו, שכנראה שלא ממש.
נראה לי שגם סטיוארט עצמו כבר לא מאמין בכוח ההשפעה שלו, כמו זה היה לו בעבר. אם פעם הוא ארגן עצרת למען השפיות, היום כבר אין טעם לארגן אותה, כי היא הפסידה. המפולת שאמריקה עוברת, בדרך לעוד קמפיין בחירות שעלול להיגמר בכאוס, היא כבר חזקה מדי – אפילו עבור איש מוכשר כמוהו. אז למה הוא שם? אולי מתוך הרצון לא להיכנע לייאוש. להמשיך ולהאיר בפנס, בדרך הייחודית שלו, עד שמתישהו – משהו באמת ישתנה.
פרקים חדשים של הדיילי שואו משודרים מדי יום חול בקומדי סנטרל
