מופע המחווה לג'וזי כץ שנערך במסגרת פסטיבל החורף של היכל התרבות היה הזדמנות לתת את הפרחים לזמרת המבצעת, וטוב שזה קרה לפני שמאוחר מדי. אמדורסקי, שבן ועוד אומנים רבים ביצעו משיריה, וגם בין כל הנוסטלגיה לא שכחו את המחאה שבחוץ
אם היינו עורכים רשימת "הקולות הישראליים המוכרים ביותר", אין ספק ששמה של ג'וזי מככב בה. ברבות השנים, כץ הפכה לאחת הזמרות הגדולות שהיו לנו כאן – אבל לא תמיד הוערכה ככזו. אתמול (רביעי), היא זכתה לכבוד הגדול ביותר שאפשר לתת אמן – כשמופע מחווה לכבודה, תחת הכותרת "האהבות שלי", נערך במסגרתפסטיבל החורף של היכל התרבותתל אביב, בהפקת ההיכל ו"המון ווליום". שורה של אמנים בכירים הגיעו לכבד את כץ, שישבה באולם וגם נשאה דברים נרגשים בסוף הערב.
בצניעות אופיינית, כץ עלתה לבמה בסוף ההופעה (רגע לפני הביצוע שחתם את הערב – זה של השיר "הבובה זהבה", בהשתתפות כל המבצעים), ובחרה להודות לזמרים: "כל הכבוד שבאתם לשיר את השירים שלי", אמרה לשורת האמנים הצעירים שהיו על הבמה, "אני מודה לכולכם". בנוסף, היא ביקשה גם להיזכר בשני שותפיה ל"חלונות הגבוהים" – שמוליק קראוס ואריק איינשטיין – בתוספת הודיה גם לנדב הולנדר, האיש שהיה הרוח החיה מאחורי הערב עמוס הרגשות.
המשימה שעמדה בפני הולנדר היתה לא קלה; מפה לשם, כץ איתנו כבר 60 שנה, 55 מתוכם בלהקת "החלונות הגבוהים". לרגל המועד העגול, נוצר המופע (על פי הודאתה של כץ, זה קרה כבר לפני שמונה חדשים ביוזמת המפיק מיכאל תפוח), והולנדר קיבל לידיו קריירה לא קצרה – עם הצורך לאזן בין המובנים מאליהם (קלאסיקות כמו "נתפייסה", "אצלי הכל בסדר", "מה איתי" עם איינשטיין והרשימה עוד ארוכה) לבין מה שערבים כאלה אמורים לספק כ"אקסטרה" – הזכות להכיר שירים חדשים.
והולנדר הצליח במשימה שלו. הוא גם נתן לקהל בדיוק את מה שחיפש (לפעמים, עד רמת הקלישאה), אבל גם הצליח למצוא פה ושם את ההברקות הקטנות בבחירת השירים. כך, למשל, "פרפרה" הקצת נשכח של ג'וזי עם צביקה פיק קיבל חיים חדשים בביצוע של מיקה קרני וגבע אלון, "דונה דונה" – השיר הראשון שהיא אי פעם הקליטה, מ-1964 – זכה לביצוע של אפרת גוש, ואפילו "בת הרב ואמה" (בלדה שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת 1942) קיבל ביצוע טוב, מידיהן האמונות של יעל קראוס וקרני פוסטל.
ולא בכך די; גם השירים הוותיקים והקלאסיים הצליחו, מדי פעם, לקבל לבוש חדש. הדוגמא הבולטת ביותר היתה כשגבע אלון לקח את "אז מה" (בעיניי, אחד השירים הפחות מוערכים של "החלונות הגבוהים") והפך אותו למשהו קצת יותר מעודכן. אלון כמו הזיז אותו מתל אביב הקטנה והישנה בשחור לבן למועדון הבארבי של היום עם סולו גיטרה מפנק במיוחד. תוסיפו לזה את הרכב המחווה לחלונות הגבוהים (זה שכלל את יעל קראוס, אסף אמדורסקי ושלומי שבן) שפתח וסיים את ההופעה, ותקבלו הצדעה יפה של הדור הצעיר לכץ – חלקם אמנים שהתפתחו שנים ארוכות אחרי תקופת הזוהר שלה.
בין כל השירים, בלט בעיניי גם "אני סולחת" – שביצעה מיקה קרני. השיר הכי חדש שהיה בהופעה (יצא בשנת 2000), ונכתב ע"י גלעד שגב. זה שיר שמאיר תקופה לא פשוטה בחיים של כץ, שקצת ריחפה כצל מעל האירוע – והיא מערכת היחסים הלא קלה שלה עם שמוליק קראוס ז"ל. בעיניי, הוא אחד השירים היפים והיותר פגיעים של כץ, אבל גם מהנשכחים – וטוב שההופעה עשתה עימו חסד.
לצד האמנים האלה, היו גם ברי סחרוף (שהפליא בביצוע ל"ימי ראשית הקיץ"), קרן אן (שקילפה באופן נהדר את "זמר נוגה", שסוף סוף באמת נשמע נוגה), אלון עדר שהחזיר את "תני לי להחליט" הישן והחמוד מפסטיבלי הילדים, וגם אלי מגן – היחיד מהמופיעים שממש עבד עם כץ, במסגרת "החלונות הגבוהים" ו"כיף התקווה הטובה".
הוא היחיד שהופיע לגמרי לבדו, עם הקונטרבס האופייני, וביצע שלושה שירים: "בלדה לעוזב קיבוץ" (איך אפשר בלי הר' המתגלגלת), "אלישבע מה נחמדת" וגם "חייל שוקולד", שכתב חנוך לוין ז"ל, וזכה להתייחסות היחידה של הערב למה שמתרחש מדי מוצ"ש, בכיכר הבימה שבחוץ. מגן הזכיר את השורה "כל האנשים אחים מתחת לפרחים", שכתב לוין בצל מלחמת ההתשה (והתפרסם באלבום של "החלונות הגבוהים", זה שיצא אור לאחר האופוריה הגדולה של מלחמת ששת הימים, כמה אירוני). הפער אמנם גדול בין התקופה האפוקליפטית ההיא למלחמות שלנו עכשיו, אבל מגן כמו ביקש להזכיר עובדה קטנה שבכל זאת, בני האדם הם עדיין אחים, אבל על אחת כמה וכמה אחים אחרי הסוף.
ועל אף כל זאת, והפיתוי הגדול להיכנס לאווירה נוסטלגית בלבד, היה גם לא מעט הומור בערב הזה – בעיקר סביב המבטא האמריקני שעדיין לא נעלם מקולה של כץ, גם כשהיא בת 82 (תעלומה שאף פעם לא אצליח להבין). האזכור של הפרסומת הישנה ל"הביטאט" (הבט! הביטי!) לא עבר לידי בכלל. כל הכבוד.
ג'וזי כץ לא תמיד זכתה לכבוד הראוי לה. בכלל, בתרבות שבה רוב האמנים הגדולים (משלום חנוך ועד רונה קינן) הולכים על פי מסורת ה"סינגר-סונגרייטר", קצת אבד הכבוד לאמן המבצע. זה שלכאורה "רק שר את מה שאחרים כתבו", אבל כזה שמביא עולם שלם של פנימיות לתוך היצירה. גם גידי גוב לא כתב מילה בחייו (חוץ משורה אחת ב"אלף כבאים" שרק אני זוכר), אבל הכניס לשירים את עצמו. כך גם מישהו כמו אריק לביא, שבעיקר שר טקסטים של אחרים, אבל לכו תנסו לבצע שיר שלו מחדש. משימה בלתי אפשרית.
וכך גם כץ; היא אמנם רוב חייה שרה טקסטים שאחרים – מאהוד מנור, דרך שמוליק קראוס ועד גלעד שגב – כתבו לה, אבל היא הצליחה להביא את עצמה. החום שיש בקול, המבטא האמריקני הבלתי נגמר, ובעיקר התחושה הביתית שהיא ידעה לספק בין השורות. ג'וזי כץ היתה מבצעת נפלאה, זמרת נפלאה וגם יוצרת גדולה, שהצליחה לתת משמעות חדשה למילה "יצירה". אמש, כשהאלפים קמו לכבודה בסיום הערב, זה היה ניצחון קטן לא רק עבורה – אלא עבור סוג של זמרים, שלא תמיד מקבלים את המקום תחת אור הזרקורים.
