כש"הכבש השישה עשר" ניסתה להופיע עם האלבום שלה בשנות השבעים, זה נגמר בכישלון די חרוץ. 46 שנה אחר כך הכל התהפך – הדורות שהאזינו לאלבום כילדים התבגרו, ורפרשו את האתרים בהתלהבות כדי להשיג כרטיסים להופעה. האם היה כאן צורך בנוסטלגיה כדי להרגיש יותר טוב עם המציאות המבאסת? תנוחו.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה של 7 באוקטובר
>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא חודש היסטורי בתולדות ההיפ הופ הישראלי

אני שונא את הניסיון לחפש סימבוליות בשקל, את הניסיון של כל מיני אנשים לתייג את ההופעה כ"אשכנזית" או כ"כזו שמתגעגעת לארץ ישראל הישנה והלבנה והיפה" (כפי שניסו לעשות לאריק איינשטיין ז"ל אחרי מותו). "הכבש", למרות הזהות הברורה של היוצר שלה, היא יצירה כלל-ישראלית שבאמת באמת מחבקת את כולםוהניסיון הסוציולוגי-עאלק לייחס להופעה איזה געגוע לארץ אבודה – הוא ניסיון דלוח וחסר ערך בעיניי. קודם כל כי הארץ האבודה ההיא לא הייתה נהדרת כמו שמספרים בדיעבד, ודבר שני כי "הכבש" מקבלת את האהדה שלה קודם כל בגלל שהיא יצירה מוזיקלית מדהימה, על-זמנית, מרגשת ונוגעת בכל נימי הנפש. וזה לא משנה מאיפה באת, מה צבע העור שלך או לאיזה מפלגה אתה מצביע. חלאס.

אבל אם "הכבש השישה עשר" היא ביטוי למשהו, הרי שהיא ביטוי ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן לאורך עשורים – לא רק של "הכבש", אלא גם שורת השירים המטורפת שהיתה בחלק השני של ההופעה. מ"מתחת לשמיים" ל"באה מאהבה", מ"לקחת את ידי בידך" ל"אין עוד יום", "סיגליות" ו"עטור מצחך" – שירים מתקופות שונות של יוצרים שונים, כולם חלק מתוך חתיכת קטלוג ישראלי שעומד בסטנדרט הכי גבוה שיש בעולם. וזה רק ממי שהופיע על הבמה בהיכל התרבות אתמול. יש עוד עשרות יוצרים כאלה בדיוק. במובן הזה, האירוע שחגג את המוזיקה המדהימה הזאת – של גפן ורכטר וסנדרסון ורוטבליט, הוא אחד האירועים הכי פטריוטיים שהייתי בהם בחיים שלי. כל כך הרבה דברים טובים עשינו כאן בתרבות העברית ששווה להילחם בשבילם.

למלכה יש כתר: יהודית רביץ ניצחה את הפחד

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגידי גוב, דייויד ברוזה ובוודאי ליוני רכטר – החגיגה אתמול הייתה של יהודית רביץ שחזרה לבמה אחרי שמונה שנות היעדרות. אפשר היה להרגיש את זה מתחילת ההופעה ועד סופה – מהפאנצ'ים הקטנים והמחודדים שנזרקו לעברה (כולל היא עצמה, שאמרה: "לא יודעת מה אתכם, אני ישנתי שמונה שנים"), ועד הרגע שבו יוני רכטר שר ב"שוב היא כאן" – "היא עזבה את הבמה, והנה חזרה" (כשכולם יודעים למי הוא התכוון).

רביץ, מבחינתה – אחרי שמונה שנים שבהם לא הופיעה – הרגישה כאילו מעולם לא עזבה. הקול הצלול, הכריזמה המטורפת, ה"פיל" והרגש שהיא מבטאת – הכל נשאר שם. כנראה שהיא היתה צריכה את הנוכחות של גוב, רכטר וברוזה יחד איתה כדי לעבור את פחד הבמה המסוים שהיה לה – אבל כשהמיקרופון בידיים שלה, הפחד נעלם לחלוטין (כך לפחות זה הרגיש כצופה מבחוץ).

גם אריק איינשטיין ז"ל היה מאוד נוכח בהופעה הזו. לא מפורשות, כמובן – אין לו קשר אמיתי ל"כבש השישה עשר" – אבל כמעט יכולת לשמוע את קולו מבצבץ מבין השירים. מחרוזת שירי הילדים שלו, "מה עושות האיילות" שקפץ פנימה בין שירי האלבום וכמובן הרגע המדהים שבו "עטור מצחך" פרץ קדימה – ניסו למתוח את הקו שמחבר בין "הכבש" לבין היצירה של אריק לילדים: היכולת לדבר בגובה העיניים, ליצור לילדים כמו שיוצרים למבוגרים, עם נושאים טיפה אחרים. זה מה שהפך, גם את שירי הילדים של אריק וגם את "הכבש", לקלאסיקות ואולי קצת חסר ביצירה שנעשית היום לילדים.

ד"ש מכוורת (ובלי הולוגרמה של יהונתן גפן)

והיה עוד אדם אחד, שלא היה באולם – אבל רוחו ריחפה מעל העסק. כנראה שיהונתן גפן ז"ל היה מתייחס בצורה קצת צינית למופע הזה; אם הוא היה על הבמה, כנראה הוא היה זורק איזו בדיחה סאטירית עוקצנית כלפי הממשלה, או נתניהו, או בן גביר. ועדיין, א-פוליטית ככל שההופעה הייתה, זו היתה האנדרטה המושלמת ליצירה של גפן – אגב, לא רק דרך השירים של "הכבש"; אלא גם דרך שירי סולו כמו "סיגליות" ו"יהיה טוב", וכמובן דרך קטעי הקריאה (שהצליחו להימנע מהקרינג' של לעשות AI או הולוגרמות – מה שהיה החשש העיקרי שלי) והקול המאוד מזוהה שלו.

הרפרנס הברור של ההופעה, בין אם הוא מפורש או לא, היה הופעת איחוד גדולה אחרת – האיחוד האחרון של "כוורת" באוגוסט 2013. יש הרבה הבדלים בין שתי ההופעות – "הכבש", בסופו של דבר, היא אקט של אלבום אחד; "כוורת" חגגה רפרטואר של שלושה אלבומים. "כוורת" כבשה את פארק הירקון ובריכת הסולטן, "הכבש" הסתפקו בהיכל התרבות (למרות שאם הם היו רוצים פארק – כנראה שהקהל היה שם בכל מקרה). גידי גוב ויוני רכטר אמנם כאן, אבל גם יותר מבוגרים ב-12 שנה.

ועדיין, יש גם לא מעט קווים מחברים – הייתה רוח מאוד "כוורתית" שריחפה מעל ההופעה הזו. גם הוידאו ארט ברקע (שמאוד הזכיר את מה שהלך על הבמה של "כוורת"), כמובן גידי גוב ויוני רכטר – אבל בעיקר, נדמה לי, המתח המתמיד בין הרצון לחדש ולהפתיע לבין הלחץ הגדול (מהקופות, בעיקר) להישאר בגבולות הגזרה ולשמור על הביצועים כמו שהם. בסרט "שק של סנטימנטים", שעשה אבידע לבני על האיחוד של כוורת, יוני רכטר סיפר איך הוא היה זה שניסה למתוח את הגבולות – לפתוח את השירים, לייצר עיבודים חדשים, להפתיע; אבל די נתקל בחומה בצורה מצד דני סנדרסון וגידי גוב, שהם היו במידה רבה האבות המייסדים של הפרויקט הנ"ל. הם רצו לחזור למקור וזה מה שהיה.

על ההופעה הזאת קשה להגיד את זה. הביצועים מהאלבום הישן של "הכבש" הצליחו לקבל חיים חדשים על הבמה – "ברקים ורעמים" התפתח לשיר קאנטרי-טקסני, "כשאהיה גדול" שגם במקור קרץ לרגאיי הפך לשיר רגאיי פאר אקסלנס על הבמה, שלא לדבר על הברקות קטנות כמו הרגע שיהודית רביץ אימצה מהופעה משותפת עם יוני רכטר ועלי מוהר (מ-2004) – בית נוסף ב"יוסי, יוסי" שבו היא שרה (על אותו הלחן) על יתר חברי הלהקה "האחד הביא גיטרה, השני רק מזמר, השלישי בחור גבוה, מנגן על הפסנתר". רגע שגם העלה חיוך וגם הציף רגשית.

להגניב ולהפתיע: יוני רכטר עשה את זה שוב

לצד הרצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה, רכטר הרשה לעצמו גם למתוח טיפה את הגבולות וזה רק שירת את החוויה. הקהל קיבל חוויה הרבה יותר עשירה מאשר אם הם היו מסתפקים בשירים מפעם, כמה ביצועי סולו ויאללה הביתה. רכטר נתן לאנשים תמורה מלאה לכספם עם שירים שגם הצליחו לרגש ולנחם – אבל גם להגניב ולהפתיע. לא אני האיש שידבר על הזכויות שיש לרכטר בעולם המוזיקה, אבל עוד אחת נוספה לו אתמול.

"הכבש השישה עשר" נפלו על תקופה שבה מצב הרוח הלאומי קצת הפכפך, נע בין חזרת החטופות רק כמה ימים קודם לבין המציאות שעדיין מבעבעת ותחושת הערפל. ההופעה לא חיפשה לתת פתרונות למצב הזה – היא לא חיפשה להטיף, אלא בסך הכל באה לנחם. ויש בזה ערך.נחמה היא לא דבר שבהכרח צריך להיות מפורש; כל אחד בא להופעה עם הסרטים שלו, וכנראה שכל אחד התרגש משירים אחרים (אני פשוט בכיתי חצי ליטר דמעות כל ההופעה) – אבל נדמה לי שאם היה משהו קולקטיבי, זה עצם הרצון ביד המנחמת הזאת. זו קלישאה מאוד גדולה לשיר "יהיה טוב" כדי להאמין שבאמת יהיה טוב, אבל לפעמים זה כל מה שהיינו צריכים. גם אני באופן אישי לגמרי.

לחיות בישראל בשנה וחצי האחרונות הרגיש כמו לשחות באוקיינוס של כאב, מה-7.10, דרך החיילים שנהרגו כל יום והחטופים שעדיין בשבי, התחושה היא שמשהו עמד באוויר. זה קצת השתחרר עם החזרה של אמילי, דורון ורומי (שגם הוזכרה על ידי רביץ, שנייה לפני הביצוע הממיס ל"מילה טובה"), ועדיין כנראה שזה המטען שאיתו נכנס הקהל הגדול להיכל התרבות.אבל מה שקרה בתוך ההיכל, כשההופעה הזאת השתחררה, זה אוקיינוס של אהבה. אהבה שבאה מהאמנים על הבמה אל הקהל, והגיעה אליהם חזרה. היפי? קלישאתי? סאחי? תקראו לזה איך שתרצו. זו היתה פשוט חוויה שכזו שפירקה את כל מה שעמד על הלב, בדרך לא קלישאתית, עם הרבה הומור ומודעות עצמית, ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים.

"הכבש השישה עשר" הגיעה לסיבוב הזה עם ציפיות בשמיים. קשה לעמוד ברף הגבוה שמוצב לך כשאתה סולדאאוט תוך כמה שעות. נדמה לי שאיכשהו, הם הצליחו להתעלות אפילו על הציפיות האלה. מי שיילך להופעה הזאת, בין אם הוא מחפש איזה רגש נוסטלגי ובין אם הוא סתם רוצה להרגיש כמו הילד שהוא היה, יקבל תמורה מלאה לכספו ובדרך, אולי, גם קצת ירגיש יותר טוב.

• ביקורת הופעה
• הכבש השישה עשר
• מוזיקה ישראלית
• יהודית רביץ
• גידי גוב
• יוני רכטר
• דיוויד ברוזה
• יהונתן גפן

כמו שאחרי הקיץ בא החורף (סורי, אין לנו באמת סתיו), כך גם בתרבות הישראלית העונות מתחלפות. והנה, פתחנו באופן רשמי את עונת האיחודים. אתם יודעים, הרגע העונתי הזה בו פרנסי עולם הבידור הישראלי מנסים לסחוט את המיץ האחרון מהצלחות העבר שלהם. בהוליווד קוראים לזה קאמבק, כאן קוראים לזה איחוד, ובקופות קוראים לזה להיט. אחרי שמשפחת תאקט השיקו את העונה, הגיע השיא עם "הכבש השישה עשר" שחזרו להקריס את האתר של הזאפה, ובקרוב צפויים לחזור לבמות גם צעירי תל אביב, עם מופע המבוסס על "לא כולל שירות". באופן אישי, קניתי כרטיסים לשניים מהם, וגם לשלישי אני שוקל בחיוב. בסוף יש בנוסטלגיה שכזו נחמה קטנה, אז בואו ננסה לנחם עד שלא נוכל להרגיש יותר כלום. לרגל תחילת העונה, רצינו גם אנחנו לסייע מעט לעולם התרבות שמקושש מופעי עבר, ולהציע כמה איחודים שאפשר – ולעיתים גם צריך – להרים עבורנו. בואו נדמיין עתיד יותר עבר.

>> ב"ארץ נהדרת" רואים את הממשלה הזאת כמו שהיא: פשוט פאתטית
>> בית הקולנוע של מובילנד הוא שדרוג מצוין. לפחות עד שיהיה פה דביק

הלהקה

יש למישהו ספק שזה בדרך? האווירה הפרו-צה"לית, הרצון העז בנוסטלגיה מתוקה מימים שבהם המלחמות הצטלמו יפה והאייקוניות של הסרט כמעט מחייבים את מופע האיחוד הגרנדיוזי. אז אולי הם כבר לא יכולים לפזז כמו על הסט של אבי נשר, אבל ששי קשת, גידי גוב, גילת אנקורי, לירון נירגד האדירה והחבורה ישמחו להחליף את צוות השחקנים שכרגע רץ עם המיוזיקל וכל מה שתצטרכו זה רק למשכן כליה כדי לראות את המופע בהיכל התרבות. הבעיה היחידה תהיה לשיר את "שיר לשלום", מי יודע אם עדיין יהיה חוקי להגיד את מילת ה-ש'.

רמת אביב גימל

אין ספק שהחזרה לשנות התשעים פופולרית בתקופה כזו, אז למה שלא נארגן פרק איחוד של אופרת הסבון המצליחה? והפעם – סבתא עידית לינוביץ' (גילת אנקורי) כבר מזמן הפסיקה להיות ביצ'ית, למרות שהיא בהחלט פאסיב אגרסיב לשרון (יעל בר זוהר) על איך היא מגדלת את הילדים עם גיא זוארץ, שחי חיים כפולים באיזה אי טרופי. בינתיים דפנה (נועה תשבי) חווה תופעה נדירה בשם אמניזיה, ולא ממש זוכרת איך לדבר עברית, אלא רק את אותו הנאום של סרטוני ההסברה. הבועה מתפוצצת.

מ.ק. 22

ברור שיש כאן משאלת לב מסוימת, ובכל זאת – בתקופה שבה הצבא פשוט מממש את התיאוריה המ.קית שלפיה הכל פה שכונה, איך אפשר לוותר על הסדרה המיתולוגית? גבי שוקרון מודח מתפקיד מפקד הבסיס רק כדי להיות ממונה לשר ביטחון הלקקן בהיסטוריה (וזה כולל את ישראל כ"ץ!), חנוכה ושולמן נטחנים במילואים במשך חודשים, וכולם חושבים שאדיסו נהרג בתקיפה, אבל הוא סתם נעול במקרר של המילקי. יאיר לפיד עדיין חושב שהוא הכי ישראלי, פשוט עכשיו יש לו גם זקן. עבד אבו ג'מאל מעונה בכלא. פחות מצחיק.

מסודרים

אחת ההשפעות הגדולות של מלחמת ה-7.10 היא הפגיעה העמוקה בתחום ההייטק, ובמובן הזה, פרק איחוד של "מסודרים" יהיה רלוונטי במיוחד, בעיקר כי הוא לא יהיה כאן. תומר לוי כבר מזמן הסתדר על רילוקיישן למיאמי, ברלד חתך לתאילנד, ורק שניים נשארו בארץ: גיא פוגל ממובילי "אחים לנשק", וארז סתם תקוע במילואים. הסטארט אפ נסגר, כמו הרבה דברים בשנה האחרונה, אך תקווה חדשה מתעוררת כשלתומר לוי יש לפתע רעיון לסטארטאפ חדש שמחבר ילדים שמכורים לגיימינג ומיירטי כתב"מים.

ששטוס

רצינו ניינטיז? כן! רצינו נוסטלגיה? כן! רצינו לראות את אפרת רייטן פוגשת את גיל ססובר אחרי שהכירה את אשתו במלייה? לא ממש! ובכל זאת, איחוד של כוכבי ערוץ הילדים לעונה חדשה של ששטוס תהיה אחד הרגעים המעניינים יותר על המסך. דמיינו לרגע את עודד מנשה מוציא לרגע קל את הלשון הארוכה מערוץ 14, ופוגש שוב את איתי שגב הלא שתקן לאולפן. רק האפשרות לטוס לחו"ל, אפעס, לא מי יודע מה ריאליסטית. לא נורא, הכיתה המנצחת תסתפק בטיול אוטובוס מפנק לאילת. תשאירו מקום בבטן לביקור ביטבתה.

גזוז

אם חשבתם שלא תהיה עוד אפשרות לרוקן לכם את הכיסים, קבלו את הלהקה היחידה שלא מתאחדת או התאחדה (למעט הבלחה בתוכנית האירוח של דני סנדרסון ב-1996, אם אתם מתעקשים להתקטנן: הקלאסיקות הפופיות והאסקפיסטיות שכתב סנדרסון, יחד עם גידי גוב ומזי כהן, מתבקשות כמעין אנחת רווחה מול הבלגן מסביב, וההומור הנונסנסי שאפיין את הלהקה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. הם אולי לא ישברו את פארק הירקון כמו כוורת, אבל היינו משלמים כסף טוב כדי לראות אותם שוברים משהו.

פלורנטין

שנות התשעים, כידוע, הם ספק נהדר לרגשי הנוסטלגיה – וקשה לחשוב על משהו נוסטלגי יותר מאשר סדרת הניינטיז המיתולוגית של איתן פוקס, גל אוחובסקי ועדו בורנשטיין מימיה היפים של טלעד. הקאסט המקורי כבר מבוגר וסדרה על בני 50 פלוס בשכונת הג'יף תהיה עצובה למדי, כי בפלורנטין עצמה כבר אין ממש זוגות אופנתיים (רובם נטשו לחו"ל או הסתדרו על איזו דירה ברמת גן), אז נסתפק בסדרה על מי שנמצאים היום בפלורנטין: עובדי הייטק, צעירים סטלנים שלא קיבלו את הממו על נווה שאנן ופועלים זרים מהשכונות הסמוכות שנרדפים על ידי כוחות משטרת ההגירה. וקארין אופיר. על קארין אופיר אנחנו לא מוותרים.

פלטפוס

התקופה שבה אנחנו נמצאים כל כך חסרת היגיון, שנראה שנונסנס הוא התשובה המתבקשת. חברי "פלטפוס" לא נעלמו מהנוף ברובם – גרייניק ואלתרמן עדיין מופיעים, תומש מחלטר עם מופעי סטנד אפ פה ושם, תומר יוסף הפך להיות מוזיקאי אגדי, ירדן בר כוכבא נהדרת בכל מקום. אבל נדמה לי שעבור כולם, קאמבק של "פלטפוס" הוא התשובה המושלמת למצב. המתנ"ס של נווה חמציצים אמנם לא קיים במציאות, אבל הוא קיים בתוכנו ולא יזיק לנו סיבוב מעודכן בעולמם של הפלטפוסים: עם ברגיג המדרדר שבטח מונה לשר בממשלה; עם צחי ומאיר שמנסים להשתמש בדרכון היבוסי כדי לצאת מהארץ; עם איש החרגול שוב נקרא להציל את כולנו – ועם המערכון שנראה לי שלוכד את התחושה של כולנו: אני אוהב את המדינה, אבל המדינה לא ממש אוהבת אותי. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• הכבש ה-16
• הכבש השישה עשר
• המסך

השירים איקוניים, סיפור המסגרת שואב השראה משני נכסי צאן ברזל של הישראלינה, זה היה הימור כמעט בטוח ועדיין: לקחתי את הבת שלי להפקה המתחדשת של הכבש השישה עשר בהבימה במחשבה שיש דברים שאי אפשר לטעות אתם – והתבדיתי בענק. המחזה, שסיפור המסגרת שלו שואב גם מילד הכרובית – קלאסיקה מופלאה ואהובה לא פחות של יהונתן גפן, הוצג לראשונה ב-1991 בהבימה ועושה רושם שלא עודכן מאז וחבל.

אבל לפני שנצלול לרשימת הכשלים שגרמו לי להתחרט שהעליתי בדעתי לקחת את הילדה למופע, בואו נדבר רגע על הכבש: בשביל ספר שנכתב בחמישה ימים ותקליט בן 43 שנים, הוא מנצנץ מכל סימניה של קלאסיקה טהורה. ילדים והורים כאחד מכורים אליו, הוא עומד בכבוד במבחן הזמן – גם אם פה ושם כבר יש בו ניצנים מעט אנכרוניסטיים בהתייחס לשיח התרבותי הנוכחי. בשורה התחתונה: הוא כנראה ימשיך איתנו עוד שנים רבות כי יש בו הבנה מעמיקה לנפש הילד. הוא מכבד אותם ואת עולמם באופן מדויק לפרטים הקטנים ביותר. וכמובן, השירים עצמם – החיבור בין המילים של גפן ללחנים של רכטר, ברוזה וקלפטר שהופכית את הכל ליצירה על זמנית. יש שיאמרו שזה האלבום הטוב והשלם שיצא בישראל מאז ומעולם. בטח ברשימת עשרת הגדולים.

ואחרי שזרקנו סופרלטיבים, נחזור להצגה: מיכאל גורביץ עיבד את הכבש לבמה וחיבר אליו אלמנטים מילד הכרובית אז על מה כבר יש להתלונן? הו, תודה ששאלתם. ההצגה מלאה בקלישאות וסטריאוטיפים מיזוגניים, שוביניסטים, שמנופובים ובאופן כללי ארכאיים. אני מבינה שהיא עלתה ב-91, אבל אם ככה, היה כדאי אולי להשאיר אותה שם. או לפחות לעדכן. אספלייר לכם מראש: חבורת הילדים תגלה בסוף ההצגה ״שלכל אחד יש דבר שאפשר להגיד עליו״. כלומר שלא יפה לצחוק על אחרים. מה חבל שהמסר המופלא הזה מגיע אחרי שעה ומשהו של שטיפת מוח סטיגמטית וסחיטת צחוקים קלים מהילדים.

לא יפה להאשים בלי לתת דוגמאות. לצערי ממש קל להדגים איפה ההצגה נכשלת. נתחיל מרצף בדיחות השמנות: אחת הדמויות היא ילדה שמנה. לכאורה עניין חיובי – יש ייצוג! ילדים רואים ילדים אחרים מכל הסוגים על הבמה. אבל אי אפשר להסתפק בהיותה אחת מהחבר׳ה, צריך גם לצחוק עליה שהעזה להיות שמנה בעולם שמקדש רזון ובהתאם לכך היא נתקעת במהלך שעה וחצי לפחות שלוש פעמים בין סורגי גדר, שומעת שהיא ׳כבדה׳ מכדי להרימה במשחק רופא וחולה ובסוף כשהיא תעז להיעלב, ממש רגע לפני שההצגה מסתיימת – היא תשמע את המשפט החינוכי על כך שאפשר להגיד משהו על כל אחד. או בקיצור – אל תתבכייני כי בנוסף לזה שאת בת ושמנה את גם היסטרית (ועוד נחזור לזה). הייתי שמחה גם להבין מי בצוות ההצגה החליט שזה הגיוני לעצב לשחקנית תסרוקת המרפרפת במובהק לנטע ברזילי של טוי. רוצים לומר – יש שמנה מייצגת. אפשר להירגע.

הלאה. ההצגה לא מסתפקת בגגים קלים על שמנות. אם תקנו כרטיסים הילדים שלכם יזכו לתובנה שרק בנות בוכות (בן אחד מעז לבכות רק כשאף אחד לא שומע. תודה באמת), והן גם עושות את זה באופן היסטרי, מתיש ומעייף ללא הפסק. הבנות הן גם היחידות שמעזות להביע פחד בגלוי. הבנים, גם אלו שמעדיפים לא להיות גבר-גבר, נכנעים בזה אחר זה לסדר הפטריארכלי וגם לומדים ללכת מכות.

כדי שלא נתבלבל בנוגע למסר השוביניסטי מסדרים לנו סצינת רופא-חולה בה שתי בנות רבות על הזכות להיות החולות של הבן שהן מאוהבות בו. המנצחת תהיה החולה. חברתה תסתפק בתפקיד האחות. הבעלות על תפקיד הרופא לא מוטלת בספק כמובן. כדי שלא נכעס, עלי תאנה קטנה וקרינג׳ים מסופקים על ידי דמותה של אחת הבנות המכריזה שהיא ״תהיה ביוכימאית כשתהיה גדולה״ – (בסדר מותק, אבל בריב על מי יהיה המפקד הבנים עדיין ינצחו) ועל ידי אמירות כמו ״בסוף לא אנחנו הבנים מצאנו את דניאל״ (דמותו של אחד הילדים שההצגה מתחילה בהעלמותו). או במילים אחרות – תעשו לי טובה. עייפתם.

לטובת הבימה צריך לומר שהבימוי משובח, העיבודים המוזיקליים טובים, התפאורה היא מהמרהיבות שראיתי בתיאטרוני ילדים בכלל ואולי בתיאטרון בפרט זה שנים, הכוריאוגרפיות וההעמדות יפיפיות והשחקנים אמינים ונותנים תצוגת משחק מעולה. לטובת גורביץ עצמו שעיבד את המחזה לבמה יש לומר שהוא ייצר עולם אמין מאוד של ילדים, אבל הכל מתגמד לעומת המסרים. אולי ב-1991 אלה היו תכנים שיכולים להיתפס כחתרניים אפילו. אבל כולנו עברנו מאז מסע הרבה יותר עמוק ומורכב ממסע החפלפ שמעביר המחזה את דמויותיו ואולי הגיע הזמן שתוצרי התרבות שלנו יפסיקו לספר לנו בהתרגשות על התגלית שנשים (ושמנות) הן בנות אדם שוות ערך, ושלבנים מותר לבכות ולא ללכת מכות – ופשוט יתחילו להציג אותנו ככאלה.

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• הצגות ילדים
• הבימה
• הכבש השישה עשר
• הכבש ה-16

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו באוכל, בבידור ובתיאטרון, גם בעולם המוזיקה מקובלת הפרדה דיכוטומית מאוד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. "מוזיקה לילדים" – אם אפשר בכלל לאחד את "הכבש ה־16", הפסטיגל ומחזות זמר (המיועדים לילדים) תחת קטגוריה אחת – היא תחום שחי כמעט תמיד בבועה משל עצמו. למה כמעט תמיד? ובכן, בשבוע הקרוב יוצא לאור האלבום "בייבי אוריינטל 3", שכבר הצליח לפרוץ את הבועה המלאכותית הזאת ולהכניס שירים לפלייליסט של גלגלצ. הפרויקט של המפיקה בפועל יעל אופנבך והמפיק אלון אוחנה, שלקח את המושכות המוזיקליות באלבום הנוכחי, מנסה לשלב לא מעט עולמות שהקשר ביניהם היה רופף עד לא קיים: מוזיקת עולם, שירים לילדים, לחנים מתקופת מפא"י וכלי נגינה ומבצעים שרגילים להפקות מושקעות יותר מהמקובל בענף.

"לרוב אנחנו בוחרים קלאסיקות, דברים שהם נכסי צאן ברזל, כך שיהיה בסיס מספיק רחב של היכרות עם השיר בשביל לעשות עליו את הווריאציות. אלו צריכים להיות שירים שההורים גדלו על המקור שלהם, ואנחנו חושפים אותם מחדש לילדים של היום", מסביר אוחנה. "אנחנו בוחרים ומטפלים בכל שיר בנפרד – זה עולם רחב מאוד מאוד, מהתקופה של לאה גולדברג ועד האייטיז־ניינטיז – ואז בוחרים איך לפצח אותו. לפעמים זה לא עובד ולפעמים מגלים בלחן הקיים משהו שלא ראינו בו קודם". ככה יצא שדיוויד ברוזה מטפל ב"בואי אימא" ויסמין לוי מבצעת את "הצריף של תמרי".

אין פחד בהתעסקות עם קלאסיקות?

"אנחנו לא באים ממקום מסחרי של לעבד את השיר בכוח, אנחנו בכוונה לא נוגעים בטקסטים ומשאירים את הלחן דומה למקור ומנסים לשמור את זה פשוט. אחת המטרות היא לפנות גם אל ההורים, שמכירים את המקור וגדלו עליו בעצמם, לנסות שיהיה להם מעניין אבל עדיין למצוא משהו במלודיה המקורית שאפשר לגלות מחדש. אני לא מודאג כי אני מכיר את כמות ההשקעה והזמן שהשקענו בכל שיר״.

איך בעצם קובעים מה נחשב מוזיקה לילדים? יש איזה דפוס, שפה או חוקים? ואיך זה שבכל זאת יש סאונד כזה, "מוזיקה לילדים"?

"הקו המנחה שלנו הוא שיהיה פשוט, לא במובן של חוסר מורכבות אלא של עיבוד שאין בו עומס. במובן הזה למדנו שפחות הוא יותר, גם אצל מבוגרים לפעמים: יש כלי אחד שמוביל ושאר הכלים מלווים אותו ברקע בדרך כלל. מלבד זאת היחס שלנו הוא כמו אלבום למבוגרים".

העניין הוא שהשירים הללו הפכו לנכס צאן ברזל קודם כל מפני שהם לא מכוונים לגיל מסוים.

"נכון, כי הטקסטים מכבדים, והם לא מתיילדים ולא מטופשים וזה חשוב מאוד מאוד. אני לא חושב שהילדים צריכים שפה פשוטה, להפך. לא תמיד אנחנו עובדים עם טקסטים והאלבום הראשון היה אינסטרומנטלי כולו, אבל כשיש אז חשוב שזה יהיה ברמה גבוהה, עם כותבים שכתבו קודם כל למבוגרים. היה עניין פעם של כותבים ומבצעים שעבדו על תכנים לילדים באותה השקה ובאותה רצינות ובאותו יחס כמו הטקסטים למבוגרים שלהם. מה שאתה נותן לילדים זה מה שהם הופכים להיות, זה כמו אוכל: תכנים לילדים הם לפעמים הכי ג'אנק, אף שבעצם אתה רוצה לתת להם תוכן מזין ועם ערך. יש דבר שנקרא 'שוק הילדים', שהוא רק לילדים. אין חפיפה בין תכנים למבוגרים לבין תכנים לילדים".

אוחנה מצביע על אחת הנקודות הכי קריטיות בתחום ההפקה לילדים, במוזיקה ובכלל. עד לפני לא המון זמן תוכן לילדים הגיע כמעט בלעדית מאמנים שיצרו תוכן גם למבוגרים. חלק משירי הילדים והצגות התיאטרון החשובות בהיסטוריה הישראלית נעשו לילדים, על ידי יוצרים שלא עשו את ההפרדה בין העולמות. היום כוכב ילדים הוא "כוכב ילדים" בהגדרה וזה גטו שקשה מאוד לצאת ממנו, כפי שיעידו מיכל ינאי, טל מוסרי ויובל המבולבל. חלק מהמבצעים באלבום הם זמרים בעלי שיעור קומה שזו הפעם הראשונה בה הם מקבלים הזדמנות לשיר לילדים.

"במשך עשור היה לי איזה קושי בעברית, ודווקא כשהבן שלי מיכאל נולד, חזרתי לעברית וגיליתי אותה מחדש. יש בזה משהו חשוף מאוד וגם יומיומי בשבילי. יותר מזה, דווקא מפני שמדובר במוזיקה לילדים זה הרבה יותר קשה בשבילי. יש לי אחריות כפולה ומכופלת על השיר שלי ועל מה שהילדים מקבלים". כך מספרת יסמין לוי, שאחרי קריירה של עשור שבמהלכו שרה בלדינו ולא התקרבה לעברית, קיבלה החלטה להשתתף באלבום עם "הצריף של תמרי".

"אני יכולה להביט על זה מהצד ולהגיד שנדרש הרבה אומץ להכין כלים אוריינטליים לילדים, לדעת לתת במה לשיר עצמו וגם לעיבוד זו אחריות גדולה מאוד. כשילד שומע את המוזיקה שאתה שמעת כהורה, אז אתה חולק איתו היסטוריה, תרבות, דברים שמשותפים לשניכם ולא רק לך. יש בכך חשיבות עצומה".

את מרגישה שמפני שזה שיר ילדים את יכולה קצת לצאת מאזור הנוחות שלך?

"בטח, אני באתי לשיר הזה בראש רציני מאוד בהתחלה, עם אותו הלך רוח שאני באה לאלבומים שלי, ומצאתי את עצמי ממש משתובבת באולפן. השיר מדבר על חיות, אז מצאתי את עצמי עושה חיקויים של חתולים ותרנגולות ודברים שאני בחיים לא מרשה לעצמי באלבומים שלי. אבל כן, כשקיבלתי את ההצעה לשיר לאלבום חששתי, כי זה לא העולם שלי וזה הרבה יותר מרתיע לעשות משהו כזה, בגלל החשיבות שביצירה לילדים. אבל האמת שאני לא חשובה פה בכלל, זה לא אלבום שלי שאני המרכז, אני רק באה לעזור, המאזינים הם המרכז".

• הכבש ה-16
• דיוויד ברוזה
• הכבש השישה עשר
• יסמין לוי
• טל מוסרי
• שירי ילדים
• יובל המבולבל
• לאה גולדברג
• מיכל ינאי
• עם הילדים
• חינוך

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מי שמקשיב לדור של מכורים לנוסטלגיה: מחר (חמישי) תיפתח בגלריה פחות מאלף תערוכה שתוקדש לאיורים המקוריים המוכרים לכולנו מספרי הילדים. בין האיורים תמצאו את "הכבש השישה-עשר" שאייר דוד פולונסקי, "הקטר" שאיירה אורית ברגמן וגם עבודות של דני קרמן, יוסי אבולעפיה, הילה חבקין ועוד. את התערוכה יזמה האוצרת שירה גפשטיין מושקוביץ, אמנית, אוצרת ואחת ממנהלי הגלריה. "הרעיון היה לקחת איורים שילדים מכירים מספרים שהם קוראים כל הזמן. זה התחיל מהילדים שלי – יש לי שלושה ילדים ואני קוראת להם הרבה. ערב אחד הקראתי להם סיפור וחשבתי לעצמי: מה קרה עם הציור המקורי? התחלתי לחקור את הנושא ומצאתי שאין מקום שמציג את הציורים האלה, ובטח לא כזה שמציע אותם למכירה. פניתי למאיירים מוכרים ואהובים, שהיצירות שלהם הגיעו לרמה של נכסי תרבות".

האיורים המקוריים שיוצגו בתערוכה הקרובה יוצעו למכירה בסכומים הנעים בין 3,000 ל-4,000 ש"ח. בנוסף, יוצעו למכירה הדפסים במהדורות מוגבלות, ממוספרות וחתומות במחירים שמתחילים ב-500 ש"ח. אם אינכם בעליהם הגאים של פלוס בחשבון, אלא ג'אנקיז של נוסטלגיה מן השורה (או לחלופין הורים לילדים), תוכלו ליהנות ממפגשים עם המאיירים, שידברו על היצירה שלהם.

גלריה פחות מאלף פועלת כבר שנתיים ולדבריה של גפשטיין מושקוביץ, מטרתה לאפשר לקהל לרכוש אמנות מקורית ואיכותית במחיר שהוא פחות מאלף דולר. הגלריה מציעה לקהל הרחב יצירות אמנות של אמנים ידועים כמו יאיר גרבוז, עזי אסד, יונתן הירשפלד ועוד לצד אמנים צעירים ומבטיחים ואמני רחוב, במחירים של 4,000 שקל או פחות.

"משחררים את האיורים המקוריים מהספרים האהובים", ערב פתיחת התערוכה, חמישי (10.03), 20:00 בגלריה פחות מאלף, אברבנאל 60, תל אביב

• הילה חבקין
• יוסי אבולעפיה
• דני קרמן
• הכבש השישה עשר
• הקטר
• גלריה פחות מאלף
• דוד פולונסקי
• ספרי ילדים
• נוסטלגיה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני