שמנפוביה ומיזוגניה לילדים: ההצגה הזו עלתה ב-91. כדאי שתחזור לשם
נתלי מון לקחה את בתה להצגה המבוססת על שתי קלאסיקות על זמניות של התרבות הישראלית ויצאה מבואסת מאוד. השירים יפים, המשחק היה טוב והבימוי משובח - רק חבל ששכחו שם שאנחנו ב-2021
השירים איקוניים, סיפור המסגרת שואב השראה משני נכסי צאן ברזל של הישראלינה, זה היה הימור כמעט בטוח ועדיין: לקחתי את הבת שלי להפקה המתחדשת של הכבש השישה עשר בהבימה במחשבה שיש דברים שאי אפשר לטעות אתם – והתבדיתי בענק. המחזה, שסיפור המסגרת שלו שואב גם מילד הכרובית – קלאסיקה מופלאה ואהובה לא פחות של יהונתן גפן, הוצג לראשונה ב-1991 בהבימה ועושה רושם שלא עודכן מאז וחבל.
אבל לפני שנצלול לרשימת הכשלים שגרמו לי להתחרט שהעליתי בדעתי לקחת את הילדה למופע, בואו נדבר רגע על הכבש: בשביל ספר שנכתב בחמישה ימים ותקליט בן 43 שנים, הוא מנצנץ מכל סימניה של קלאסיקה טהורה. ילדים והורים כאחד מכורים אליו, הוא עומד בכבוד במבחן הזמן – גם אם פה ושם כבר יש בו ניצנים מעט אנכרוניסטיים בהתייחס לשיח התרבותי הנוכחי. בשורה התחתונה: הוא כנראה ימשיך איתנו עוד שנים רבות כי יש בו הבנה מעמיקה לנפש הילד. הוא מכבד אותם ואת עולמם באופן מדויק לפרטים הקטנים ביותר. וכמובן, השירים עצמם – החיבור בין המילים של גפן ללחנים של רכטר, ברוזה וקלפטר שהופכית את הכל ליצירה על זמנית. יש שיאמרו שזה האלבום הטוב והשלם שיצא בישראל מאז ומעולם. בטח ברשימת עשרת הגדולים.
ואחרי שזרקנו סופרלטיבים, נחזור להצגה: מיכאל גורביץ עיבד את הכבש לבמה וחיבר אליו אלמנטים מילד הכרובית אז על מה כבר יש להתלונן? הו, תודה ששאלתם. ההצגה מלאה בקלישאות וסטריאוטיפים מיזוגניים, שוביניסטים, שמנופובים ובאופן כללי ארכאיים. אני מבינה שהיא עלתה ב-91, אבל אם ככה, היה כדאי אולי להשאיר אותה שם. או לפחות לעדכן. אספלייר לכם מראש: חבורת הילדים תגלה בסוף ההצגה ״שלכל אחד יש דבר שאפשר להגיד עליו״. כלומר שלא יפה לצחוק על אחרים. מה חבל שהמסר המופלא הזה מגיע אחרי שעה ומשהו של שטיפת מוח סטיגמטית וסחיטת צחוקים קלים מהילדים.
לא יפה להאשים בלי לתת דוגמאות. לצערי ממש קל להדגים איפה ההצגה נכשלת. נתחיל מרצף בדיחות השמנות: אחת הדמויות היא ילדה שמנה. לכאורה עניין חיובי – יש ייצוג! ילדים רואים ילדים אחרים מכל הסוגים על הבמה. אבל אי אפשר להסתפק בהיותה אחת מהחבר׳ה, צריך גם לצחוק עליה שהעזה להיות שמנה בעולם שמקדש רזון ובהתאם לכך היא נתקעת במהלך שעה וחצי לפחות שלוש פעמים בין סורגי גדר, שומעת שהיא ׳כבדה׳ מכדי להרימה במשחק רופא וחולה ובסוף כשהיא תעז להיעלב, ממש רגע לפני שההצגה מסתיימת – היא תשמע את המשפט החינוכי על כך שאפשר להגיד משהו על כל אחד. או בקיצור – אל תתבכייני כי בנוסף לזה שאת בת ושמנה את גם היסטרית (ועוד נחזור לזה). הייתי שמחה גם להבין מי בצוות ההצגה החליט שזה הגיוני לעצב לשחקנית תסרוקת המרפרפת במובהק לנטע ברזילי של טוי. רוצים לומר – יש שמנה מייצגת. אפשר להירגע.
הלאה. ההצגה לא מסתפקת בגגים קלים על שמנות. אם תקנו כרטיסים הילדים שלכם יזכו לתובנה שרק בנות בוכות (בן אחד מעז לבכות רק כשאף אחד לא שומע. תודה באמת), והן גם עושות את זה באופן היסטרי, מתיש ומעייף ללא הפסק. הבנות הן גם היחידות שמעזות להביע פחד בגלוי. הבנים, גם אלו שמעדיפים לא להיות גבר-גבר, נכנעים בזה אחר זה לסדר הפטריארכלי וגם לומדים ללכת מכות.
כדי שלא נתבלבל בנוגע למסר השוביניסטי מסדרים לנו סצינת רופא-חולה בה שתי בנות רבות על הזכות להיות החולות של הבן שהן מאוהבות בו. המנצחת תהיה החולה. חברתה תסתפק בתפקיד האחות. הבעלות על תפקיד הרופא לא מוטלת בספק כמובן. כדי שלא נכעס, עלי תאנה קטנה וקרינג׳ים מסופקים על ידי דמותה של אחת הבנות המכריזה שהיא ״תהיה ביוכימאית כשתהיה גדולה״ – (בסדר מותק, אבל בריב על מי יהיה המפקד הבנים עדיין ינצחו) ועל ידי אמירות כמו ״בסוף לא אנחנו הבנים מצאנו את דניאל״ (דמותו של אחד הילדים שההצגה מתחילה בהעלמותו). או במילים אחרות – תעשו לי טובה. עייפתם.
לטובת הבימה צריך לומר שהבימוי משובח, העיבודים המוזיקליים טובים, התפאורה היא מהמרהיבות שראיתי בתיאטרוני ילדים בכלל ואולי בתיאטרון בפרט זה שנים, הכוריאוגרפיות וההעמדות יפיפיות והשחקנים אמינים ונותנים תצוגת משחק מעולה. לטובת גורביץ עצמו שעיבד את המחזה לבמה יש לומר שהוא ייצר עולם אמין מאוד של ילדים, אבל הכל מתגמד לעומת המסרים. אולי ב-1991 אלה היו תכנים שיכולים להיתפס כחתרניים אפילו. אבל כולנו עברנו מאז מסע הרבה יותר עמוק ומורכב ממסע החפלפ שמעביר המחזה את דמויותיו ואולי הגיע הזמן שתוצרי התרבות שלנו יפסיקו לספר לנו בהתרגשות על התגלית שנשים (ושמנות) הן בנות אדם שוות ערך, ושלבנים מותר לבכות ולא ללכת מכות – ופשוט יתחילו להציג אותנו ככאלה.