• Facebook
• Twitter
• Email

לסדרה ההתבגרות החדשה של נטפליקס, "הכל על הפנים!", ממש ממש חשוב שתבחינו שהיא מתרחשת בשנות התשעים. ייתכן שמדובר בעיבוד הטלוויזיוני הראשון לרשימת באזזפיד בסגנון "רק ילדי ניינטיז יזכרו את 58 הדברים האלה". רק בפרק הראשון יחכו לכם שיר סקא, שלישיית חנונים בשיחה ערה על הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" (כולל ילד שנשבע ש"זה הולך להיות אדיר") ועל "אירוני" של אלאניס מוריסט, בובת טרול, ילדות משחקות בקווה-קווה מקופל, צמיד-סרגל, "Whoomp, There It Is", גומיות ענק לשיער, קופסה מלאה בקסטות ותיכוניסטית בחולצת פלנל שמאוננת למגזין פורנו עם שיר של אואזיס ברקע. אם הקלישאה המחומשת הזו נשמעת לכם טו מאץ', חכו לפרק השני, שבו תראו את לוק, תלמיד במועדון האור-קולי, מצלם לנערת הפלנל קייט סרנדה בדמות לקט שחזור קליפים, כמו "Smells Like Teen Spirit" ו-"No Rain", ואז מתלהב מעצמו כאילו הרגע ביים את "ספרות זולה" הבא.

זה לא שהכל ב"הכל על הפנים!" באמת על הפנים, אבל בשביל סדרות שמבוצעות בעילגות כזו אנחנו לא צריכים את נטפליקס, אלא פשוט להדליק טלוויזיה רב ערוצית. היא רחוקה מאוד מהסטנדרט שהציבו סדרות הנעורים האחרות של הרשת, ובראשן "דברים מוזרים" שהשכילה להשתמש בתקופתיות כתבלין ולא כמרכיב העיקרי. ההשוואה לסדרות נעורים מצטיינות מהניינטיז כמו "אלה הם חיי", "דוסון קריק" או "פריקים וגיקים", מהן היא בבירור שואבת השראה, כבר מוציאה ממנה את כל האוויר. הניימדרופינג לתופעות תרבותיות משנות התשעים (מסוג מאוד מסוים ומאוד אמריקאי) הוא סיבת הקיום היחידה של הסדרה הזו, ועם כל הכבוד לרצון של דור ה-Y להתרפק על המודם המרעיש וההמתנה המייסרת מול הגיף של התינוק המרקד שנטען לאיטו, זה ממש לא מספיק בשביל שהצופה הממוצע ישרוד עד סוף פרק שלוש.

זאת בעיה, כי נקודת המפנה שאמורה להפוך את הסדרה למסקרנת מגיעה רק בפרק ארבע. מדובר במפגש בין שני סוגים של אאוטסיידרים בבית ספר התיכון של העיירה הנידחת "בורינג" באורגון. כן, בורינג. כפי שכבר רמזה לכם סצנת האוננות-פלנל-אואזיס, זאת לא סדרה עדינה במיוחד. בפינה הימנית המועדון האור-קולי, המקבילה האמריקאית של מגמת קולנוע, שמפיקה את מהדורת החדשות של בית הספר. בפינה השמאלית מועדון הדרמה, שמעצבנים כאן פי מיליון יותר מכל תלמיד מגמת תיאטרון שאי פעם פגשתם. אחרי שהחנונים מקבוצה א' גורמים בטעות לביטול ההצגה הגדולה של קבוצה ב', מציע לוק לשתף פעולה בצילומי סרט מדע בדיוני מגוחך בכוונה. במקביל להתאהבות הבלתי ממומשת של לוק בקייט, שהיא במקרה בתו של מנהל בית הספר, ההורים שלהם מתחילים לצאת. יש גם שני חנונים קלישאתיים ומעיקים וזוג תלמידי תיאטרון מכורים לתשומת לב – אוליבר היומרני ואמלין הבריונית, מושא תשוקותיה הכמוסות של קייט.

יש הרבה דברים שאמורים לעבוד כאן, אבל אף דמות לא מצליחה לרגש באמת ואף עלילה לא מתעלה מעבר לסתמי. הפספוס הכי גדול הוא גם הסיפור הכי מעניין בפוטנציה – הגילוי המיני של קייט, שאם היה מסופר היטב היה יכול לחדש ולמשוך צופים להט"בים המשוועים לייצוג ראוי. זו עלילה רגשית מאוד שעוד יש מקום לחדש בה, אבל אחרי כל רגע נוגע ללב מגיעים עוד שלושה קלישאתיים להחליא, או סתם משוחקים גרוע. גם העלילה הרומנטית של מנהל התיכון מר מסנר ואמו של לוק מתפספסת, פחות בגלל הביצוע ויותר בגלל מיעוט זמן המסך שהיא מקבלת.

יש הרבה יותר מדי דמויות שאפשר היה פשוט למחוק מהסדרה בלי שיחסרו לאף אחד: החנון ששולף מהמותן ססטיסטיקות מונפצות כמו "מערכת היחסית הממוצעת בתיכון נמשכת 26 יום", האבא הנוטש של לוק שמלהג בסרטונים ביתיים משפטי חוכמה בשקל וחצי או קלישאת הניינטיז שמגיעה קומפלט עם קוקיות, פאוץ' וריקוד לצלילי אייס אוף בייס. כל הקסם הזה ארוז בעטיפה אסתטית בינונית במיוחד, שמעלה את החשד שהיא נראית רע בכוונה, כמחווה לשיטות הצילום של התיכוניסטים חסרי המודעות שמככבים בה. במיוחד צורמת הנטייה להשתמש בזום, אלמנט שבעשורים האחרונים מופיע בעיקר במוקומנטרי סטייל "המשרד", כדי להדגיש רגעים אינטימיים או דרמתיים, אבל יוצר אפקט הפוך ומרחיק את הצופה עוד יותר מהמתרחש על המסך. וזה, חנונים חמודים שלי, אירוני.

• המסך
• נטפליקס
• הכל על הפנים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לא הרבה אחרי שהרשתות החברתיות השתלטו עלינו ושינו לחלוטין את האופן שבו אנו צורכים תכנים, הבינו יצרניות התוכן שנוסטלגיה היא קונספט מקליק. אייטמים בסגנון "איפה הם היום" היו קיימים שנים לפני באזפיד ושכפוליו, אבל כמו כל מה שקורה בתיבת התהודה הקרויה המדיה החברתית – נפח הפעילות הנוסטלגית עלה ועלה ונדמה שאיתו גם הצורך שלנו לצרוך אותה.

הנוסטלגיה של תרבות הפופ היא לא רק לתקופות שבהן התכנים היו טובים יותר. יש כיום סדרות טלוויזיה טובות בהרבה מאלו ששודרו בעשורים קודמים, אך הנוסטלגיה מכוונת כלפי מי שאנחנו היינו כשצפינו, למשל, ב"חברים" – תמימים יותר, מסופקים יותר, חרדתיים פחות. מוצרי תרבות נוטים לנוסטלגיה כשהמציאות הנוכחית מאיימת, והאמריקאים חיים כיום בתחושה שהנשיא שלהם עלול בכל רגע להמיט עליהם חורבן.

עוד כתבות מעניינות:
הטריילר לסרט האיחוד של "חברים" מכניס את המעריצים להיסטריה
הסדרות הכי טובות הופכות למשחקי מחשב מהאייטיז
האמת כבר לא שם: "תיקים באפלה" איבדה את התמימות

עם טראמפ בבית הלבן וכל החרדות שנלוות לכך, אין פלא שתרבות הפופ האמריקאית מבקשת להתרכזבהחייאה של כותריםשיותר מכל מעניקים לצופיהם נחמה. העיבודים המחודשים של "היפה והחיה" ו"ג'ומנג'י" היו שניים מחמשת הסרטים הרווחיים ביותר בארצות הברית בשנה החולפת, וההחייאה של "צער גידול בנות" הייתה אחת הסדרות הנצפות ביותר ב־2016 – לא רקבנטפליקסאלא בכל פלטפורמה. הפרקים הראשונים של החידוש של "וויל וגרייס" העניקו ל־NBC רייטינג שהם לא ראו מאז הניינטיז. הפקות אלה עונות לא רק על הצורך לדעת איך נראית היום קימי גיבלר, אלא מספקות גם שמיכת ביטחון מוכרת ונעימה שמגנה עלינו מהצורך להתמודד עם העולם החדש והלא כל כך מופלא שנקלענו אליו.

בנטפליקס השכילו לשכלל את תחושת הנחמה ולהחביא את הנוסטלגיה גם בסדרות שאינן תקופתיות. אם "דברים מוזרים" היא כולה מחווה לסרטי אייטיז וגם מתרחשת בעשור ההוא, "13 סיבות" שמתרחשת בימינו אנו מבוססת על קלטות אודיו ומכשיר ווקמן, והפסקול שלה משופע בלהיטי ניו ווייב או גרסאות כיסוי שלהם. גם "GLOW", "מיינד האנטר" ו"קיץ אמריקאי חם ורטוב" שותות מבאר הנוסטלגיה. בנטפליקס בונים על הפרדוקס שלפיו אחת הדרכים להבטיח שסדרה תעמוד במבחן הזמן היא לעשות אותה תקופתית – הרי כל התכנים שנכנסו אליה כבר שרדו עד למועד הפקתה, מה שהופך אותה למועמדת אופטימלית לחיי מדף ארוכים במיוחד. וחיי מדף הם הלחם והחמאה של נטפליקס, שתגיע בשלב מסוים לעצירה בגידול מספר המנויים ותצטרך לעבוד קשה בשביל להשאיר אותם.

התולדה האחרונה של הגל הזה היא "הכל על הפנים!" ("!Everything Sucks") – דרמה קומית שמתרחשת בשנת 1996 ונראית כמו שכפול גנטי של "פריקים וגיקים" האגדית. במרכז הסדרה שלושה חמשושים שמגיעים לשנתם הראשונה בתיכון בעיירה שבה הם מתגוררים – בורינג שבמדינת אורגון – ואם לשפוט לפי הפרט הזה בלבד קשה לצפות מ"הכל על הפנים!" לניואנסים מעודנים או סאבטקסט. בתיאום מושלם עם התרגום העברי לשמה, הכל ב"הכל על הפנים!" נזרק לצופים בפנים. הפסקול (שילוב של אוספי היטמן והמצעד השנתי של רשת ג'), הרפרנסים, הלבוש, התפאורה ולמען השם, השיחות – כולם מאחדים כוחות כדי לוודא שאף אחד לא שוכח באיזה עשור אנחנו נמצאים.

שלושת החמשושים הגיקים של "הכל על הפנים!" חברים גם הם במועדון האור־קולי של בית הספר, במקביל לאבותיהם הרוחניים מ"פריקים וגיקים", אך בניגוד אליהם לא כולם לבנים. מגוון אתני היה קיים בארצות הברית גם בשנות ה־90, אך הטלוויזיה ברובה הייתה בוהקת מלובן. באופן דומה לגרסאות מחודשות אחרות (כמו הריבוט הנשי "מכסחות השדים"), הגל הנוסטלגי מבקש לא רק להתרפק על העבר אלא גם לשנות את מה שהיה בו רע ולשכתב את ההיסטוריה.

השכתוב הזה מתיישב מצוין עם הצורך בבריחה מהווה בעייתי. את רוב שנות ה־90 העבירו האמריקאים תחת שלטונו של ביל קלינטון, ששרד ניסיון הדחה ופרשה שהיום הייתה מבססת קמפיינים כמו #MeToo. כשמשכתבים את ההיסטוריה ומשמיטים ממנה את הזיכרונות הכואבים, היא מנחמת עוד יותר; כמו האקס שתמיד יענה להודעה וזה יעשה לנו נעים גם אם מערכת היחסים הזו הייתה אסון. ובכלל, מה זה לעומת נשיא התפוס-אותן-בפוסי.

עוד סדרות שחוזרות אלינו מהניינטיז

שולחן לחמישה

אלכוהוליזם, זוגיות אלימה, סרטן, הורים מתים – הסדרה על חמשת האחים לבית סאלינג'ר הייתה הדבר הכי עצוב בטלוויזיה ובכל זאת משמחת ומנחמת באופן משונה. על הריבוט שנמצא בעבודה אחראים אותם יוצרים, והוא יציג את האחים למשפחת בואנדיאס שנאלצים לטפל בעצמם לאחר שהוריהם מגורשים מארצות הברית חזרה למקסיקו.

רוזאן

העונה החדשה של הסיטקום האגדי תגיע למסך בחודש הבא עם מרבית הדמויות המרכזיות, כולל כמובן אלה של רוזאן בר וג'ון גודמן. לא ברור איך יתמודדו עם העובדה שדן, שאותו מגלם גודמן, הוא בר מינן, אבל בקריאת תסריט במסגרת טיזר לעונה החדשה נשמעת רוזאן אומרת: "דן, חשבתי שאתה מת!".

החיים המודרניים של רוקו

הוולבי המוזר וחברו הפר הצהוב (?) שכיכבו בסדרת האנימציה הביזארית והמעולה הזאת חוזרים השנה לניקולודאון עם ספיישל שבו רוקו חוזר הביתה אחרי שני עשורים בחלל, והם ממש לא היחידים: גם "אוטובוס הקסמים" חזרה בעונה חדשה בנטפליקס ויש אפילו דיבור על חידוש ל – שימו לב – "אנימאניאקס". שלום, אחות!

← "הכל על הפנים!" תעלה בנטפליקס בשישי (16.2)

• המסך
• נטפליקס
• ארה"ב
• שנות ה-90
• הכל על הפנים
• תרבות