איך הפכו חליפות הזוט של שנות ה-30 לחלק בלתי נפרד מעליית ההיפ הופ בשנות ה-80, מהי חשיבותה של חליפת טרנינג והאם ג'ון גוטי הוא מותג המאפיה הנוצץ האחרון? יצאנו למסע בעקבות אבולוציית הסטייל של הגנגסטר ב-100 השנים האחרונות, מאל קפון המגונדר ועד לטוני סופרנו הקז'ואלי, מברוקלין ועד מיאמי
בין אל קפון לראפר יאנג ת'אג נמתחת קשת רחבה של אופנה מרתקת, וכדי להתחיל לגלוש עליה, צריך להתחיל בלבוש הגנגסטרי מתחילת המאה הקודמת ועד היום. משהו כמו 100 שנים של סטייל מובחן, שהתחיל אי שם בתוקפת היובש, עבר חינוך מחדש עם זריחת ההיפ הופ, והולך אל הנודע בימים אלה – הכלאה של שיני זהב, חליפות יוקרתיות, מכנסי טרנינג ונעלי ספורט של שאנל.
כדי להגיע לגנגסטר של 2017, צריך להתחיל מבראשית, עם הגנגסטר המפונפן של שנות ה-30, זה שהתלבש כאילו הוא לומד בבינתחומי של הגנגסטה. בשנות ה-40, היו אלה חליפות הזוט (Zoot) שהיו סמל סטטוס למי שלבש אותן. מהגרים איטלקים, לטינים ויהודים התהדרו בחליפות הזוט שכללו מכנסיים רחבים מאוד בעלי מותן גבוה, ז'קט גדול מידות שמגיע עד הברכיים, כובע רחב שוליים מגונדר ואקססוריז בולטים. אז מה בעצם הבעיה עם חבורה של מהגרים שרוצים להתגנדר? ובכן, הבעיה היא שכחלק מהמאמץ הלאומי בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, צומצם השימוש בבד (גם בממלכה המאוחדת) והלבוש בחליפות רחבות, בולטות ומהודרות נתפס כקריאת תיגר על הערכים האמריקאיים.
בעצם לבישת חליפת הזוט היה יסוד של מרדנות נגד הקפיטליזם האמריקאי. לובשיה לא הסכימו לציית לחוקי היבשת החדשה, אף שזו היתה להם לבית חדש. עם זאת, שיעור המתגייסים לצבא בקרב אוכלוסיית המהגרים לארה"ב היה גדול מאחוז המתגייסים האמריקאים, כך שתדמית לובשי חליפות הזוט כפורעי חוק פרזיטים היתה מצוצה מהאצבע ונועדה לשלול מהם לגיטימציה. כך, אם הם רוצים ואם לאו, הפגינו לובשי הזוט בחליפותיהם מרדנות שמתעלמת מהבניות חברתיות, בעוד האמריקאים הפטריוטים נבהלים מקבוצות האוכלוסייה החדשות שמשתמשות בבד מופרז – סמל מובהק להפקרות מוסרית דאז.
אולי זו הסיבה שחליפות הזוט "זכו" למהומות על שמן: עימותים שהתרחשו בלוס אנג'לס בשנת 1943, בין אנשי הזוט לחיילים אמריקאים במדים, קרי אזרחים טובים לפי הספר.
מעניין לגלות שדווקא להיות אמריקאים "לפי הספר" הוא חלק מהותי בתפיסה של הסטייל הגנגסטרי עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת, במודע ושלא במודע. "אימפריית הפשע", סדרת הדרמה של HBO עסקה בגנגסטר נאקי תומפסון בגילומו הבלתי נשכח של סטיב בושמי (מרטין סקורסזה כמפיק בפועל), שעשה יופי של עסקים בתקופת היובש בשנות ה-30 בארה"ב. "אימפריית הפשע" הציגה בפנינו גנגסטרים לבושים למשעי ומסודרים בקפידה. ולא סתם – הם גם הולכים למסיבות הכי שוות, עם הפוליטיקאים הכי מדושנים וקלאסה שהולכת לפניהם.
ארנולד רוטשטיין, מאייר לנסקי, באגסי סיגל, אל קפון, ג'ו מסריה, צ'ארלי "לאקי" לוצ'יאנו (הוגה שיטת המשפחות, שיטה ניהולית ששינתה לחלוטין את התנהלות המאפיה) – התלבשו כולם כאריסטוקרים. לא פחות. נראים לחלוטין כמו האנשים שאת רוצה לשים את גורלך בידם, או לכל הפחות לצאת איתם לבילוי מסעיר.
![צ'ארלס "לאקי" לוצ'יאנו (1897-1962), נולד בשם סאלבטור לוצ'יאנה בסיציליה, איטליה, והיגר לארצות הברית בה הפך לבוס המאפיה. צילום: ארכיון הלטון, גטי אימג'ס](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/08/sizes/GettyImages-3226526_P1_wo_500_679.jpg "צ'ארלס "לאקי" לוצ'יאנו (1897-1962), נולד בשם סאלבטור לוצ'יאנה בסיציליה, איטליה, והיגר לארצות הברית בה הפך לבוס המאפיה. צילום: ארכיון הלטון, גטי אימג'ס")
![מתוך "אימפריית הפשע" – סצינה עם לוצ'יאנו, רוטשטיין, תומפסון וג'וני טוריו. צילום מסך](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/08/sizes/Boardwalk_Empire_image_HBO-7_P_wo_500_367.jpg "מתוך "אימפריית הפשע" – סצינה עם לוצ'יאנו, רוטשטיין, תומפסון וג'וני טוריו. צילום מסך")
"השנים שבהן מתרחשת 'אימפריית הפשע' הן הדור שלפני המלחמה, השנים הברוכות של אטלנטיק סיטי עם עליית הפשע המאורגן שמשלב בידור. כבר אז התחיל הפסקול האמריקאי שמשלב בידור עם פשע, ואם את רוצה להבין את אמריקה של השנים האלה, על זה צריך להסתכל", אומר ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה, מחבר הספרים "גנגסטר שיק: פשע, תרבות, קפיטליזם", ו"הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש, חלום".
![ד"ר דוד גורביץ'. צילום: וויקיפדיה](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/08/sizes/דוד-גורביץ_P_wo_500_367.jpg "ד"ר דוד גורביץ'. צילום: וויקיפדיה")
![הספר גנגסטר שיק של ד"ר דוד גורביץ'. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/08/sizes/011431372_P_wo_500_679.jpg "הספר גנגסטר שיק של ד"ר דוד גורביץ'. צילום: יח"צ")
"בתקופת מלחמת העולם השנייה, כולם כבר היו צריכים להיראות פטריוטים, לשמור על צניעות ולהזדהות עם תחושת ההקרבה למען אמריקה", ממשיך ד"ר גורביץ'. "כך, לבוש ה'זוט' נתפש כלבוש ראוותני ששם דגש על חיצוניות. לובשי החליפות האלה כאילו לא נכנסים למאמץ המלחמתי, כי הם לא מחזקים את החברה".
בהקשר הזה, יש לציין כי תקופת מלחמת העולם השנייה לא היתה תקופת הזוהר של סרטי הפשע, זוהר שהלך וחזר "מיד אחרי המלחמה עם הבום הכלכלי של סוף שנות ה-40", כך לדברי גורביץ'.
– אז מה קורה ללבוש הגנגסטרי כשאמריקה נמצאת בצמיחה כלכלית ולבוש מהודר כבר לא נחשב התגרות פטריוטית?
"כמאפיונר, הביגוד תמיד מייצג סמלים פנימיים של הארגון וגם כלפי חוץ. כלומר, אם אתה לגמרי מחוץ לארגון ומתלבש ככה – אתה סתם בריון. אבל כשאתה גנגסטר שהארגון מכיר בו, אתה גם נמצא בלב המאפיה וגם בלב החברה. עם זאת – אתה גם האלטרנטיבה לחברה".
זוהי תחילת הלבוש הגנגסטרי כמאפיין תרבותי, פוליטי ואישי. הדואליות שבלבוש המופרז הופכת מסימן דו-משמעי לחד-משמעי: "היות שהגנגסטר היה לבוש בקודים מופגנים וראוותניים על גבול הקיטש, החליפה היתה חלק בלתי נפרד מהצלקת שלו בעיני הציבור".
זה כנראה המקום להיזכר בסצינה מתוך "הסנדק", שבה ניגש אדם לדון קורליאון (בגילומו של מרלון ברנדו) ומתחנן בפניו שיעשה צדק בעניין מסוים. הדון לבוש במיטב המחלפות, מקבל את פני הבאים במשרד יוקרתי. יש שיגידו שדון קורליאון משחק את המשחק הקפיטליסטי האמריקאי, שכן הוא לבוש בחליפה יקרה שמצביעה על ערכו כאיש החברה הגבוהה. אבל הבעיות שהדון פותר מגיעות אליו כיוון שמערכת המשפט הנורמטיבית, החברה הגבוהה המקובלת, לא מסוגלת להתמודד איתן. למעשה, הסנדק הוא איש הגון כי ביתו ולבושו הגונים. הוא לא חי תרבות שונה מזו שחי איש תרבות גבוהה בהמפטונס. הדימוי החברתי של שניהם כל כך קרוב, אבל כך כך רחוק. ברמה הפרקטית, הפשע הופך להיות לגיטימי כי הוא חלק ממחאה חברתית. משפחתו של הסנדק לא חריגה, אדרבא – היא עושה סדר, וזה נראה טוב.
לצד זאת, הסגנון החיצוני המוקפד הזה הולך ומתערער עם השנים, ואת הביטוי הכי משמעותי לכך אפשר לראות כמובן בסדרת המופת "הסופרנוס" (גם היא של HBO) – תקופת סוף שנות ה-90, אבל לזה עוד נגיע.
"היום זה יותר על כסף ובחורות"
בין הסנדק לטוני סופרנו עברו כמה עשורים טובים, שבהם קרו שינויים מעניינים מאוד, כמו למשל עליית ההיפ הופ שהחל מבעבע לו בסוף שנות ה-70 עד להתפוצצות שלו בשנות ה-80. וכעת תגידו שלום ל"גנגסטה ראפ", הז'אנר שעליו גדלו רוב הראפרים האולד סקוליים שעדיין שפועלים כיום, מבחינה ססגונית, לירית ומנטלית.
היסודות של הז'אנר הזה הונחו על ידי אנשים שהובילו אבולוציה מאוד ברורה. "כל הראפרים הגדולים באייטיז לבשו חליפות זוט וזה היה המיתוג שלהם", מספר מאור ענבה, המוכר בשם די.ג'יי הקטיק, ככל הנראה התקליטן הטוב ביותר במזרח התיכון בכל ז'אנר שהוא, ממקימי הלייבל המקומי פורטונה וידען מופרז בנושא דלהלן.
"הגנגסטרים של שנות ה-30 היו הרול מודלס של הראפרים בילדותם, וגם הם רצו להצטייר כבאד אס. זה גלש לרחוב ואנשים כמו סליק ריק התחילו להתלבש כמו מובסטרס (Mobsters) בהגזמה. בהמשך הגיע סנופ דוג שדפק חליפות סגולות, ירוקות או צהובות עם נעליים תואמות וכובע".
להערכתו של ענבה, מדובר במשהו שאפיין יותר את החוף המערבי מאת החוף המזרחי, מהסיבה הפשוטה שהחוף המערבי קרוב יותר ל"אווירה הקולומביאנית, עם הקוק והגנגסטרים, קיץ, צבעים שמחים, דקלים, ים ונשים. במיאמי לא לובשים חליפה שחורה עם פסים לבנים. לובשים חליפות צהובות, סגולות, ורודות. אנחנו לא עכשיו באווירת ברוקלין, סוחרי קראק ובטון".
"שנות ה-80 נושאות עמן את החיבור בין הגנגסטרים לראפ", ממשיך ד"ר גורביץ'. "טיפוח של סגנון שלם. האמנים הם גם גנגסטרים והם אפילו עולים להופיע עם כלי נשק על הבמה, כולל יריות".
"אגב, זה אף לא סתם גנגסטר – זה תמיד גנגסטר לא לבן. כאן מתחילה המסורת של הגנגסטר האפרו-אמריקאי, צמוד לתרבות ההיפ הופ. הוא מסמן את עצמו אחרת, אבל לא סתם על ידי לבישת חליפה מהודרת קיטשית, אלא בצורה הרבה יותר הפגנתית – סגנון שהוא גם אלגנטי, ספורטיבי, מלא בזהב. היברידיות כללית".
https://giphy.com/gifs/youngboynba-gg-youngboy-3ohhwsUruCzuLhvjuU
ההתפתחות האופנתית הזו מהווה נדבך נוסף בגלגול החיצוני של הגנגסטר. המהגר שרצה להיות מקובל, ראוי ומהוגן לעסקים כמו האיש הלבן, כבר לא רוצה להיות כמו האיש הלבן. "הוא רוצה להיות הגנגסטר שפועל למען הקהילה השחורה שלו. לצד המוזיקה, יש לו גם חשיבה חברתית. הגנגסטר הופך להיות המורד הגדול בחברה", אומר ד"ר גורביץ'. "דרך המוזיקה, דרך ההתנהגות הפלילית – שתיהן מחזיקות ידיים. הוא הופך לאויב הציבור אבל אויב ציבור מהוגן, כי הוא גם מרוויח כסף, והוא גם נציג של קהילת המדוכאים. עכשיו, הפשע המאורגן הוא למעשה לטובת הקהילה".
למרות הבדלי החופים בסטייל החיצוני הגנגסטרי, ישנו דפוס חוזר בין שניהם, לדברי ענבה. "בתחילת הדרך ועד לנקודה יחסית מאוחרת בקריירה של הרבה אמנים, הם תמיד שמרו על זה פשוט. אף פעם לא התגנדרו. בשלב מסוים התבגרת ונהיה לך מלא כסף ואמרת 'אוקיי, אני אתחיל לקנות בגדים איכותיים'. אבל היום זה לא קורה. כולם כבר מהיום הראשון לבושים הכי מוקפד גם אם אין להם כסף".
– מה לגבי אמן עכשווי כמו קנדריק למאר שמגיע מקומפטון בחוף המערבי – בליריקה שלו הוא מאוד גנגסטה, אבל לא בלבוש.
"קנדריק זה לא פיוצ'ר (אחד מהמפיקים הכי מצליחים כיום, נולד באטלנטה, נ"ה). המוזיקה של פיוצ'ר היא בת חלוף, אבל קנדריק זה קלאסיקה. זה לא מה שמעניין אותו, הוא בא לעשות את מה שהוא יודע לעשות. גם נאס והרכבים כמו וו טאנג קלאן – אייקונים שהיו בליריקה שלהם הכי גנגסטה בעולם. ג'יי זי היה סוחר סמים! פעם זה באמת היה עניין של לשיר על החיים שאתה חי, על החיים בגטו. הגנגסטה כבר שם, אתה לא צריך להתאמץ. היום זה פחות ככה, זה יותר על כסף ובחורות".
ההבדלים בין החוף המערבי לחוף המזרחי מתחילים להוות פתח לעשיית כסף, לא רק ממוזיקה, אלא מכל מה שמתקשר לאווירה הגנגסטרית. כעת, להיות גנגסטר זה מגניב ולא כולל בהכרח חיים כסוחר קראק עם אמא זונה. ענבה מספר על ראיון שהעניק הראפר KRS-One , ובו דיבר דיבר על אופנה והיפ הופ ונתן את הדוגמה של נעלי טימברלנד.
"הוא אמר שכולם, כולל הוא, פשוט הלכו לעבוד עם הנעליים האלה, כי אלה הנעליים שהיו להם. אחר כך היו אנשים שראו את זה ואמרו 'מגניב, נקנה כאלה גם כי זה נראה טוב'. מה שהוא בעצם אומר פה זה שהחברות הגדולות – טימברלנד במקרה הזה, או אדידס במקרה של ראן די-אמ-סי וגם דברים שלבש הראפר אל אל קול ג'יי – לא עשו איזה מהלך שיווקי גאוני שהפך את המוצרים שלהן לחלק בלתי נפרד מתרבות רחוב, אלא ההיפ הופ יצר את המהלך הזה בעצמו", מסביר ענבה.
"ההיפ הופ לקח חברות שהיו גדולות והפך אותן לענקיות. ההיפ הופ עשה את זה, לא אף אחד אחר. טומי הילפיגר היה מותג של חולצות פולו לנערי קולג' לבנים חנונים. ראפרים באו ומיקססו את המותג עם סטייל אחר והפכו אותו למגניב. ההיפ הופ בנה מלא חברות מבלי שהחברות האלה עשו כלום".
– יש יוצאים מן הכלל?
"מיסי אליוט ובאסטה ריימז, שמעולם לא נכנעו לטרנד אופנתי כזה או אחר, אלא יצרו משהו משל עצמם".
– איפה לדעתך עומד מייקל ג'קסון, השראה וסמל של תרבות שחורה מוזיקלית, ססגונית ומצליחה גלובלית, בהקשר של כל זה?
"מייקל ג'קסון היה די עני עד גיל מאוחר. וגם אחרי שהוא נהיה ענק, עדיין הסטייל המובהק שלו כלל טי שירט לבנה ומכנסיים שחורים. אגב, כיום יש הרבה יותר ראפרים בחוף המזרחי מבמערבי שעשו מיליונים ועכשיו הם אנשי משפחה שנרגעו. ג'יי זי לדוגמה, ג'ים ג'ונס, ג'ולס סנטנה, ההרכב מוב דיפ. גם ביגי היה כזה".
– במקרה שאטייל בחוף המערבי ואחפש חבר ראפר, מה עלי לדעת?
"בחוף המערבי יש לך שתי קבוצות מרכזיות כשזה מגיע לכנופיות רחוב. יש את הבלאדס (Bloods) שזה המיתוג האדום – עם בנדנות ונעלי אולסטאר אדומות, והקריפס (Crips) הם הכחולים, שם למשל נמצאים סנופ דוג והחבורה שלו. אלה כנופיות שקיימות שנים, שנמצאות במלחמה תמידית. גם בניו יורק יש את זה, אבל יותר בקטע של גאוות יחידה אם אתה מקווינס, ברוקלין, סטטן איילנד".
– כיום, הלבוש הגנגסטרי מסמל יוקרה או הזדהות עם קבוצה מסוימת?
"מבחינתי זה משייך רק למעמד. זה לא באמת יוקרה. פעם, לבוש כזה היה אומר 'עשיתי מלא כסף וכשהייתי מרושש לא יכולתי להרשות לעצמי חליפה כזאת'. היום הגבולות מטושטשים. אנשים כמו יאנג ת'אג מתלבשים כמו ילדה בת 12 מטוקיו. זה לא באמת מגניב, זה סתם מוזר".
![ליל יאכטי, נציג נוסף ומובהק של לוק ה"ילדה בת 12 מטוקיו". צילום: גטי אימג'ס](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/08/sizes/GettyImages-634994046_P_wo_500_367.jpg "ליל יאכטי, נציג נוסף ומובהק של לוק ה"ילדה בת 12 מטוקיו". צילום: גטי אימג'ס")
לכל הקקופוניה העכשווית של הסטייל הגנסטרי מצטרף אחד שיודע, קנייה ווסט, הראפר משיקגו שהיום מייצר עם אדידס חולצות של הומלסים. "זה מעין לוק של 'אני לא נראה כמו גנגסטר, אני פריק'", אומר ענבה, ומציין גם את פארל וויליאמס: "זה גם הסטייל שלו, אלא שהוא כזה כבר שנים. מההתחלה הוא היה סקייטר, כשקראו לו סקייטבורד P. היום טיילר דה קריאייטור ממשיך את האווירה הסקייטרית".
בהמשך להתפתחות הגנגסטה ראפ, כדאי לציין גם את אחת הראפריות הבולטות ומי שגם היתה זוגתו של ביגי, ליל קים, שתמיד היתה חמושה בטקסטים בוטים, במראה נוטף סקסיות ובגישה כללית של 'כולכם על הזין שלי ואני טובה יותר מכל סרסור בעולם הזה'. מבחינה אווירתית, יש שישוו את הגישה הזאת לזאת של ריהאנה כיום, שהגדילה לעשות בקליפ לשיר "Pour It Up" ובו היא גילמה גם את הפימפ שהולכת למועדון חשפנות ומפזרת שטרות, וגם את החשפנית עצמה. למעשה, רירי כבר רצחה בקליפים שלה מספר לא מבוטל של גברים – אחד בדקירות, שני ביריות וכן הלאה. היא בעצמה עשתה את העבודה, ללא צורך בשכיר חרב או בפורש חסות שיגן עליה. אולי הנקודה היא שכבר אין צורך בגנגסטרז קשוחים ממין זכר, והגיע הזמן לעשות כבוד היסטורי לגנגסטה גירל.
בינתיים, בזמן שהראפרים/זמרות והמפיקים/מפיקות של ההיפ הופ בשנות האלפיים הופכים את המראה הגנגסטרי למשהו משלהם, אנו חוזים בעוד תנועה שהופכת את הלבוש הגנגסטרי לפרקטי ויום יומי, כפי שנראה על המסך בסדרה "הסופרנוס".
"בשלב הזה של החיים, לגנגסטר לא חשוב לעשות כותרות – אל קפון היה מייעץ לסרטים שנעשו בהשראתו – או להתהדר בחליפות יקרות. הערך החשוב הוא ההיטמעות בהמון", אומר גורביץ'. "הגנגסטר הוא איש עסקים לגיטימי, הוא אנושי. הוא כבר לא זקוק לכל המפגן הראוותני הזה. הוא כבר לא יוצא לתיאטרון או לאופרה. כמה שלא ישימו אליו לב – ככה יותר טוב".
– מאז ועד היום, מהי התכונה העקבית שמובילה את האבולוציה של הסטייל הגנגסטרי?
"הצורך שלהם לחיות את הצלקת של עצמם, צלקת של רוע שהם חוו בילדות ושאותה הם לא רוצים לעבד ובעצם מטילים על האחר. אצל טוני סופרנו, החוויה של מוות, סקס ובשר הופכת להיות חוויה של החיים. למשל, הוא כל הזמן לוקח נקניקים מהמקרר. אימת המוות הראשונית שחווה הגנגסטר בילדותו היא מאוד חזקה, זה פצע פנימי שמוטל אחר כך על כל החברה כדי להעביר את המוות מעצמי אל העולם".
"פשע, בהגדרה שלו, הוא לא לגיטימי ולכן זה מה שמושך אותך יותר"
השתלשלות הסטייל הגנגסטרי במשך עשרות שנים, מהמהגר האיטלקי המוגזם, דרך הראפר שחידש את הלוק וכלה בטוני סופרנו, איש העסקים הפרקטי, נראית מעניינת עוד יותר אם חושבים על שתי הסדרות שנחשבות לקונצנזוס אצל המבקרים והקהל – "הסופרנוס" ו"הסמויה" (גם של HBO, כמו כל הסדרות שהוזכרו בכתבה זו. מעניין). האם זהו מקרה ששתי הסדרות האהובות ביותר שתמיד נלחמות ראש בראש ברשימות כאלה ואחרות עוסקות בגנגסטרים שנמצאים לכאורה משני צדי הסקאלה? מצד אחד – סופרנו וחבורתו, שריד חי לגנגסטרים של תקופת המשפחות שבה העסק עובר מדור לדור, ומצד שני, ה"יאנג מאני", ברקסדייל וסטרינגר, ראשי הכנופיות של בולטימור שנולדו לתוך סיטואציה מסוימת והפכו לשליטיה הבלתי מעורערים.
כך או כך, בוא נתעכב רגע על חליפות הטרנינג – סטייל ששמור למתי מעט שיודעים איך ללבוש אותן. אם את נראית טוב בחליפת טרנינג – כנראה תיראי טוב בכל דבר. האם חליפת הטרנינג נראית לנו קסומה רק כי אנשים מסוכנים לובשים אותן? האם אנו עד כדי כך מושפעים ממש שאנו רואים?
"בסוף, תמיד, כשמדברים על טלוויזיה, הסוגיה המרכזית בעיני היא ריאליזם ויכולת המכירה", אומר ד"ר דן ערב, יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. "לקהל הבורגני יש מנגנוני הגנה. יש גבול למה שהוא מוכן לקבל. יותר קל לי לפנטז על משהו שהוא מרוחק ובלתי נגיש מלקנא בשכן שלי. זוהי פסיכולוגיה התנהגותית פשוטה. הקנאה שלי בביל גייטס פחותה מהקנאה שלי בך, אם את מרוויחה אלף שקל יותר ממני. קל יותר ליצור אצלי אהדה והזדהות ורצון להידמות למישהו שהוא יותר רחוק. מצד שני, קשה גם להעמיד מראה ולהגיד 'תשמע, השכן שלך הוא גנגסטר והוא באמת חי את החיים האמיתיים', כי זה מאוד מאיים עלי כבורגני. פשע, בהגדרה שלו, הוא לא לגיטימי ולכן זה מה שמושך אותך יותר".
"ג'ון גוטי הוא מותג המאפיה האחרון"
ואם כבר שכן מאפיונר – במקרה של "הסופרנוס", השכן של טוני אכן שואל אותו שאלות מתעלקות על השתייכותו (לכאורה!) למאפיה וטוני מחליט לספק את הסחורה ולהמציא סיפור על חברותו עם ג'ון גוטי.
באשר ללבוש של גוטי, ייתכן כי הסטייל של הבוס הבליסטי הגדול האחרון, ראש משפחת גמבינו מניו יורק, הוא השכבה הארכיאולוגית האחרונה שמכסה את הלבוש המובסטרי כפי שלמדנו להכיר אותו מגנגסטרים של תחילת המאה הקודמת. בין אם גוטי היה בדרכו למסעדה מפוארת או לעוד דיון בעניינו בבית המשפט, לא היה סיכוי שתתפסו את הבוס בלבוש מרושל, או אפילו קז'ואלי. תמיד היו אלה חליפות מהזן המשובח, הראוי והאופנתי ביותר שעטפו את גופו של ראש המשפחה. "גוטי הוא מותג המאפיה האחרון. גם בין הגנגסטרים של תקופתו הוא היה יוצא דופן מבחינת ההקפדה על הסטייל. אחריו כבר אין עוד כאלה", קובע עורך אתר ועמוד הפייסבוק המרשים La Mafia, שמעדיף להישאר בעילום שם.
"בשנים האחרונות גם ג'ון ג'וניור התחיל להתלבש יפה (במקביל לזה שהוא מכחיש כי הוא היורש של אביו) וגם הבן של קרלו גמבינו, תומאס, מתלבש מכובד, אבל זה לא אותו סטייל גנגסטרי מפורסם", הוא מוסיף. "אם מסתכלים על התמונה הרחבה, הסוף של ג'ון גוטי הוא גם הסוף של אגדת הקוזה נוסטרה, כי את תחילת שנות התשעים רואים כסוף תקופת הזוהר של המאפיה ולכן זה גם טבעי שאחריו לא היו עוד גנגסטרים-סלבס שהתלבשו והתנהגו כמוהו".
עם לכתו של גוטי, הלך גם מאפיין צורני ייחודי בנוף האמריקאי, זה שפשע ובידור הם האטרקציה הטובה ביותר עבורו. עזבנו את מנהטן, עברנו לג'רזי. "ב'סופרנוס' אנחנו רואים שלטוני לא דחוף להתבדל מהחברה, הוא רוצה להשתלב, זה מה שטוב לעסקים", מסביר ד"ר גורביץ'. "הגנגסטר הוא לא איזה מפלצת מפחידה שטוחנת גופות במערבל בטון. אני טוני סופרנו, איש משפחה, שמנמן, לא חתיך, אבא, גר בפרברים. האנושיות שלו מתבלטת בקז'ואל".
– זאת הסיבה שפולי תמיד הולך עם חליפות טרנינג?
"חליפת הטרנינג היא דבר מורכב. אנחנו לובשים טרנינג כשאחנו לא רוצים להתלבש, אבל כשגנגסטר לובש את זה, הוא לא מנסה להראות שהוא מסכן. לדעתי הוא מנסה להראות סוג מסוים של קוליות. 'אני לא שם עליך ועל הקודים שלך'. גם הוא איש עסקים פרקטי שלא רוצה למשוך תשומת לב. מצד שני, עדיין יש לו את הסיגר ואת השרשרת ואת הצורך ברכב מפואר".
– עכשיו כשטוני סופרנו לא מתלבש כמו ג'ון גוטי, האם הטיפוס של הגנגסטר האולדסקולי נעלם לחלוטין מן העולם?
"הזוהר והמיתוס בירידה מאז גוטי. חלקים נכבדים מראשי הפשע האמריקאי נכנסו לכלא. יש תחושה שהגנגסטר כבר לא יכול לחיות במיתוס שבו אפשר לחיות כמו גיבור קולנועי. מה שנשאר זו הפרנסה, ואותה לא צריך להפגין ברבים. אותה פשוט אפשר לעשות בחושך בלילה".
