• Facebook
• Twitter
• Email

דלתות מסתובבות:תחושת חורבן בית תל אביבית שררה לפני כמה חודשים על יושביו הקבועים של הבאצ'ו. בעליו של בית הקפה ברחוב המלך ג'ורג' שהוקם ב-1990 והפך למוסדהודיעו כי הם עומדים לסגור את דלתותיוולהוריש את הלוקיישן לרשת בתי הקפה אילן'ס. הלקוחות שנוהגים לפקוד את המקום מדי יום כברהספידו את בית הקפה האהוב, אך לא הפסיקו לנסות להילחם על להשאירו על כנו. כעת מסתמן כי מנהלי הבאצ'ו החליטו להקשיב לרחשי ליבם של הלקוחות שרואים במקום בית ולא למכור אותו.

בועז טרגרמן, שמנהל את המקום כבר 20 שנה, היה בדרך לסגור את המקום, בעיקר כי החוזה עומד להסתיים ובשל תחושת מיצוי, אלא שהקהל שכנע אותו אחרת. "תגובות השבר של לקוחותינו הנאמנים שימחו את ליבנו וחיזקו אותנו להמשיך קדימה", הוא אומר. "למרות גל השמועות על המכירה שהציף את העיר, אנחנו עדיין חיים ובועטים". טרגרמן מספר כי במקום עובדים כעת על תפריט חדש. "לקראת הסתיו אנחנו עורכים שינויים בתפריט שלנו. נמשיך לספק בית לקהילה הנאמנה והייחודית שנוצרה סביבנו".

את הלקוחות המודאגים הבשורה הזו ודאי משמחת. "כשהודיעו שיש סיכוי שהבאצ'ו ייסגר הרגשתי כאילו מישהו לוקח לי את הבית", אומר העיתונאי יגאל סרנה, מוותיקי הבאצ'ו. "זו תחושה של הקלה. הלוואי שבכל פעם שעושים משהו נורא, בקשות הקהל יעזרו", הוא אומר. סרנה לא מתכחש למניעים שדחקו את טרגרמן לסגור את המקום. "אני מודע לקשיים האיומים שכרוכים בניהול עסק בעיר. אני שמח בשבילנו, קהל הלקוחות, ומקווה בשביל בעלי הבית שיימצאו סידור נוח". הבאצ'ו, הוא מבהיר, משמש הרבה יותר מעסק לממכר קפה ללקוחותיו הקבועים. "אני מרגיש שבתי הקפה בעיר הפכו להיות חללי עבודה, לאור העובדה שרובנו חיים בדירות שכורות קטנות. לא רצינו שרשתות גדולות ישתלטו על העיר. לא הספקתי אפילו לחשוב על חלופה, זה כמו לשאול בעל שאשתו חולה אם הוא כבר חשב על מי תהיה אשתו הבאה. אני שמח שהדברים הסתדרו".

"אני שמח מאוד", אומר הלקוח הנאמן מיכאל גלעד, שביקר בבאצ'ו לראשונה לפני 16 שנה, ובשבע השנים האחרונות חבר בפרלמנט קבוע בימי שישי בבוקר. "אני מקווה שעכשיו הכל יחזור למצב שבו כולם יושבים ומתלוננים על כך שהוא סחי ושחלפו ימי הזוהר – אז נדע שהכל חזר לקדמותו". כעת אפשר לברך: הבאצ'ו נשאר, והלקוחות יוכלו להמשיך להתלונן.

[interaction id="59b7ed9f23adc400011ef02c"]

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• באצ'ו
• יגאל סרנה
• הבאצ'ו
• בועז טרגרמן
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עירוני ה', 1970-1966

יגאל סרנה עולה בטבעיות ובנינוחות במדרגות הכניסה לבית הספר העל יסודי עירוני ה', חמישה עשורים אחרי שהיה מגיע יום יום ל"מתקן התיקון", כפי שהוא מכנה אותו. הוא לא מהסס אפילו לרגע. הוא מורגל בחזרה לזירות הפשע. כל כך מורגל, שמיד ובאגביות מוחלטת הוא לוקח אליו את העט והפנקס שעל גבי דפיו הצהובים מנסה הכתב לכתוב הערות.

סרנה מרגיש כאן בבית, בין הספרייה שבה עומדת על המשמר ספרנית נעימת סבר שקראה את כל ספריו ("נהדר! אני אוהב את הטעם שלך") לעבודה של תומרקין שמכסה את אחד הקירות ולפסל משונה שיצרו כנראה תלמידים בשיעור אמנות ("בובת מין ציונית"). אבל אז, באמצע שנות ה־60 , זה היה רחוק מלהיות בית. זה היה מקום זר ומוזר, המעבר מממלכת הילדים לגיהינום ההתבגרות, כפי שמתאר זאת סרנה בספרו "השנה האחרונה" שיצא החודש בידיעות ספרים, ומתאר את חייו הפרטיים ואת חיי המדינה הצעירה בימים האחרונים לפני מלחמת 1967.

עוד כתבות בנושא:
אלמה דישי רק מחכה לחזור לבית הספר לאמנויות
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

עירוני ה' ניפץ את ימי ילדותו העליזים ושלח אותו לזרועותיהם של בריונים שהוא מכנה "שני היוסים" ושהעניקו לו את כינוי הגנאי "עציץ" ("אולי כי פרחתי עם פצעונים. הייתי חנון שקורא ספרים").

אילו ספרים קראת?

"המון ספרים. מספרי מתח של אליסטר מקלין כמו 'תותחי נברון' ועד עמוס עוזים ראשונים. כל יום הייתי מחליף בספרייה ונקלעתי לתוך הדבר הזה".

כך מצאת מפלט מטראומת התיכון?

"לקח לי שנה־שנתיים להיחלץ מזה. הייתי בדכדוך מתבגרים, לא אהבתי לבוא לבית הספר. אבל לאט לאט זיהיתי מורים שאהבתי והם זיהו אותי".

אילו מורים?

"למשל רחל רון שהייתה מורה לספרות, היה אחד שכטר, הרצלינה שהייתה מורה מקסימה, וגם אסיה רמברג".

היו שיעורים שאהבת? ספרות?

"לא לא לא. כשאתה לא אוהב את המקום אתה גם לא אוהב את הלימודים. אז יום בשבוע אחותי הייתה נותנת לי פתק שהיה כתוב עליו 'יגאל לא חש בטוב ונשאר בבית' וחותמת 'ישראל סרנה'. הייתי יוצא לבית הספר אבל משוטט כל היום. היה לי מסלול קבוע של רחוב אלנבי עם גיחה לקולנוע פריז לסרט של ברגמן או הגל החדש הצרפתי או האיטלקי ואז חוזר הביתה כאילו הייתי בבית הספר. זה עבד מושלם".

אז איך יצאת מהדכדוך?

"הורי רצו לעזור אבל לא יכלו. הם היו הורים נהדרים, אבל בגיל ההתבגרות הם הרי האויבים הכי גדולים. בן אדם עם כוחות נפש, מה שיש לי, בסופו של דבר מושה את עצמו מהתהום. בשלב מסוים החלטתי להיות אמן או כותב, להטביע את חותמי".

כשלמדת כאן הייתה לך מודעות פוליטית?

"בטח, בטח. הוצאתי יחד עם מוטי מורל, שאחר כך הלך להיות פרסומאי מצליח, עיתונים מחתרתיים אנטי ממסדיים, כמו 'געשוש' או 'נעשוש' – נוער שוחר שינוי".

אילו רגעים יפים אתה זוכר?

"היו הורמונים. הייתה בחורה סקסית בשם חנה שהכרתי, בת של ניצולים, שהתחברתי איתה. הייתי מעשן מאחורי בית הספר, או שאני וחנה היינו יושבים ומדברים. אלה היו רגעים מתוקים".

על חנה והעישונים הוא מספר תוך כדי נבירה בספרים שהספרנית, שמתביישת לספר מה הנוער קורא, שומרת בצד. הוא לוקח אותם איתו, בעידודה ("בן הארץ" של ריצ'רד רייט ו"מתת האבן" של ג'ים קרייס) ויוצא אל רחוב בן יהודה השמשי.

• תל אביב
• יגאל סרנה
• תל אביב, שעת אפס
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

לומר בקול אחד: עד כאן

ניר ברעם, סופר

קמפיין השתולים הוא אולי הקמפיין הנבזי והמכוער ביותר שנעשה כאן. הוא אמנם נעשה על ידי חבורה עלובה במיוחד, אבל כמו שקורה לפעמים – גם אנשים כאלה יכולים להזיק. לפעמים מאוד. כל אדם שמשתף פעולה עם הקמפיין הזה ומסייע להפיצו על בניינים או ברשת – גם כמקצוען ומשיקולים מסחריים או כגוף "שלא מתערב" – ראוי לבוז עמוק. הדמוקרטיה וחופש הביטוי אמורים לאפשר דיון נוקב ולפעמים אפילו אכזרי ומכוער, אבל לא מסע הסתה שבעצם מאשים אנשים בבגידה – האשמה המוכרת לנו היטב מההיסטוריה של המאה ה־20.

הזחילה של חבורת אם תרצו מהשוליים אל המרכז – משמע הפיכתה לתנועה המשפיעה על סדר היום – היא התופעה המסוכנת באמת, והכוחות הדמוקרטים בישראל צריכים להתגייס כדי לעצור אותה. העובדה שהקמפיין הזה מקבל מקום בולט בתל אביב או בכל עיר אחרת בישראל, היא עדות לחולשת הדמוקרטיה הישראלית. מדוע זה קורה? כי הימין על מנהיגיו הפוליטיים לא באמת מתנגדים לפעולה של אם תרצו, נראה שהם אפילו מרוצים מקמפיין השתולים, הרי ראינו את ראש הממשלה דורש פתאום מיו"ר האופוזיציה לגנות את שוברים שתיקה. הדבר שמעניק כוח לחבורת אם תרצו הוא הגיבוי שהתנועה מקבלת מהימין הישראלי, בעוד שבחברה סבירה הימין השמאל היו אמורים לומר להם בקול אחד: עד כאן. לא בתל אביב, לא בחיפה, לא בבאר שבע, לא על בניינים ואפילו לא על ספסלים.

[tmwdfpad]

תגידו ביי ביי לדמוקרטיה

אלונה קמחי

אין שום הפתעה במהלך הזה של אם תרצו. לא יעבור זמן עד שגם יכלאו אותנו, השמאלנים, במחנות. מסע הדה לגיטימציה לשוברים שתיקה מתיר את דמם של אנשים והוא חלק מתהליך הסתה רחב יותר כלפי השמאל. זה בכלל לא משנה איפה הם תולים את השלט. השלט הוא רק סימפטום למחלה של החברה הישראלית. מחלה של התקרנפות, פריחה של לאומנות ופחד ושנאה מכל מה ששונה.

אני מפחדת. כן, גם בתוך תל אביב. בכל פעם שאוסרים על אנשים של שוברים שתיקה, אנשים שתרמו למדינה, להיפגש עם תלמידי בית ספר, או אומרים שאין להם זכות דיבור, זה ביי ביי נוסף לדמוקרטיה. תלו שלט אך זה עוד כלום – המשך הרי יבוא. אני מקווה שלא, אבל זו המגמה. כן, זה לא דמוקרטי, אבל זה בעיקר מאוד מאוד עצוב.

זה לא רק השלט

איתי פנקס ארד, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו

אז גם רוטשילד קיבלה את חלקה בקמפיין השתולים של אם תרצו. כמו היבטים אחרים במהלך הרעיל הזה, גם כאן השיקול היחצני בוטה וברור מאליו. אלא שהבעיה של הקמפיין הזה, בקיר ברוטשילד או בוול בפייסבוק, קשה וחמורה בהרבה מהשלט.

בתקופה האחרונה אנחנו הופכים לחברה של או או, בעד ונגד: בעד צה"ל או בעד השתולים, נגד המדינה או נגד הטרור/הערבים/ העולם. כל עמדה אחרת שמורכבת קצת יותר משתי מילים נמחקת כלא הייתה, ואיתה נמחק מי שמחזיק בה. אז מה אם הרוב המכריע בציבור בכלל לא נופל בתבנית הזאת? אין לו ברירה אלא לבחור צד – צר ושטחי ככל שיהיה. הרי גם אצלנו בשמאל יש ויכוח סוער סביב חלק מהפעולות שנוקטים ארגונים מסוימים, בעיקר מחוץ לגבולות המדינה, אבל לא זכור לי שמישהו הציע לשלול מאנשים את עמדתם כי היא שונה משלנו. אני כבר לא מדבר על רבים מהגורמים הרשמיים במוסדות המבוקרים, שהביקורת מחדדת את פעילותם ומשפרת אותם – גם בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.

אני שואל את עצמנו מה קורה לעצם הוויכוח בינינו כשאנשים מתבקשים בלית ברירה להיות הכל או כלום בכל נושא שהוא. אז אני, רס"ן במילואים (ללא כל קשר לגאווה או בושה), לא נגד הבעד וממש לא בעד הנגד, אני מתעקש על הזכות להחזיק בעמדה מורכבת יותר משתול או קדוש. אם תרצו, המציאות בעיניי מורכבת יותר, וגם אם ממש תרצו לא תצליחו לצלוב את חופש הביטוי וחופש המחאה או למרוח אותם על קיר בשדרה.

בחברון הם כבר היו מקבלים מכות רצח

יגאל סרנה, עיתונאי

בית המשפט קבע שעמותת אם תרצו היא סוג של תנועה פשיסטית, ועדותו של פרופ' זאב שטרנהל, מומחה לתנועות פשיסטיות, חיזקה קביעה זו. תליית השלט בשדרות רוטשילד לא נמצאת במסגרת חופש הביטוי, גם קמפיין השתולים וגם התנועה לא נכללים במסגרת הרחבה מאוד הזאת של חופש הביטוי. מכאן שלהיתלות בזכות חופש הביטוי ולשים את השלט דווקא בשדרה הזאת, שדרת חופש הביטוי שבה התחילה המחאה לפני ארבע שנים, זה בעיניי אקט הרבה יותר בוטה ואלים מאשר לתלות שלט ענקי של קמפיין שוברים שתיקה ביישוב היהודי בחברון.

אני תוהה אם שלט כזה היה מחזיק שנייה אחת, ואם להיות מדויק – אלה שהיו תולים אותו כבר היו מקבלים מכות רצח. בתור מי שגר ממש ליד השלט הזה, אני מסרב לראות את התועבה הזאת, שמסיתה נגד אנשים שאני מכבד ומעריך מאוד, תלויה ליד הבית שלי.

• תל אביב
• אלונה קמחי
• שוברים שתיקה
• אם תרצו
• ניר ברעם
• איתי פנקס ארד
• יגאל סרנה
• עירוני