מטח משמעותי של כ-15 רקטות נורה על תל אביב וסביבתה קצת לפני השעה 15:30, ובשעות שחלפו מאז התברר כי רסיסי רקטות גדולים, כתוצאה מיירוטים חלקיים, נפלו במספר אזורים בעיר וגרמו נזקים לרכוש וללא נפגעים למעט פצוע קל אחד. מאז תחילת המלחמה פגעו רקטות החמאס בתל אביב פעמים ספורות בלבד, אך גם חודשיים מאז תחילתה מתברר כי יכולת השיגור שלו עדיין קיימת.

חלפו בדיוק יומיים מאז הכריז פיקוד העורף על הסרת כל המגבלות על תל אביב וגוש דן וחזרה לשגרה, גם במערכת החינוך. הורים מודאגים מרמת המיגון של חלק מבתי הספר בעיר הבינו מנציגי פיקוד העורף כי הנחת המוצא במתווה "הכי מוגן שיש" היא לאזורי ה-100 אחוז יירוט של כיפת ברזל, מה שאולי קרוב למציאות הסטטיסטית, אך פחות משכנע כשצינורות מתכת באורך שני מטר נופלים על העיר מהשמיים אחרי יירוט מוצלח.

נפילות הרסיסים המשמעותיות התרחשו בבית ספר תיכון, בו נפגע על פי צילומי הוידאו מבנה חד קומתי שאיכלס תלמידים שעות ספורות קודם לכן מפגיעת רקטה או חלק משמעותי מרקטה מיורטת, כמו גם ממש בלב תל אביב, שם נפל חלק מרקטה מיורטת וגרם נזק קל, ובנוסף בשטח פתוח באזור החופי של תל ברוך. העובדה שהאירוע הסתיים בנזקים קלים היא עניין של הרבה מזל.

על פי הערכות דו"ח מבקר המדינה האחרון על מיגון האוכלוסיה האזרחית, כשליש עד 40 אחוז מתושבי העיר מתגוררים בבניינים או בתים לא ממוגנים ורחוקים מדי מהמקלט הקרוב.כפי שכבר דיווחנו, תושבים בשכונות דרום-מזרח העיר שפנו לעירייה בדרישה להציב ממ"דים ניידים, כמו גם הורים בחלק מבתי הספר בעיר, נענו כי ההחלטה על הצבת ממ"דים ניידים היא של פיקוד העורף וכי לפחות בשלב זה החלטתו היא שלא להציב בעיר אמצעי מיגון כאלה. יצויין כי במספר רשויות מקומיות אחרות, כמו רמת גן, לא המתינו לפיקוד העורף ורכשה והציבו ממ"דים ניידים תקניים כעובדה בשטח.

באותו נושא, ב"ישראל היום"מדווח הערבאבי כהן כי קבוצת תושבים מדרום-מזרח העיר הגישו עתירה לעליון נגד העירייה ופיקוד העורף, בטענה כי כעשרת אלפים בתי אב בשכונות דרום-מזרח העיר מופקרים ללא מיגון, ובפער משמעותי משאר חלקי העיר. העותרים דורשים מפיקוד העורף והעירייה לפעול מכוח סמכותם ולהציב מבני ממ"ד יבילים ותקניים במקומות שבהם הם נחוצים.

• תל אביב נלחמת
• הבועה
• ❤ תל אביב
• כיפת ברזל

• Facebook
• Twitter
• Email

אין זה מקרי שרגע לפני פיצול ערוץ 2 בחרו בשידורי קשת להעלות דרמה שעוסקת בצה"ל, "צבא העם", "כרטיס הכניסה לחברה הישראלית". עוד מימיה הראשונים של המדינה סומן צה"ל כאחד ממקדמיה העיקריים של מדיניות כור ההיתוך, ועם השנים הפכה החוויה הצבאית לחוויה הישראלית האולטימטיבית, זו שמגדירה את הישראליות הנורמטיבית וכופה על כל אחד לקחת בה חלק. קשת כבר מזמן מיתגה את עצמה בתור "הטלוויזיה של ישראל", ובהיעדר ערוצים אחרים שיתנו לה פייט משמעותי קשה לערער על הקביעה הזו. קשת היא הטלוויזיה הממלכתית שלנו, ואין כמו צה"ליות ישנה וטובה כדי להזכיר זאת לצופים.

יש רק בעיה קטנה עם העניין הזה: מעמדו של צה"ל בחברה הישראלית הולך ונשחק, ואיתו גם מעמדו בקולנוע ובטלוויזיה המקומיים. סרטים המציגים את צה"ל כארגון אבסורדי ששורותיו מלאות בחדלי אישים שמטפסים במעלה סולם הדרגות ליוו את הקולנוע הישראלי עוד משנותיו המוקדמות, וגם סרטים שמבקרים את מדיניות צה"ל לא חסרו לאורך השנים. אבל על כל "גבעת חלפון אינה עונה" או "בלוז לחופש הגדול" היה איזה "מבצע יונתן" שהמשיך לתאר את צה"ל בתור המוסד ההירואי והחשוב שהוא לכאורה.

>>הסדרות הישראליות הגדולות בכל הזמנים

בטלוויזיה הייתה זו "טירונות" שלקחה על עצמה להביא את צה"ל לתוך הסלון של כל בית בישראל. הדרמה של אורי ובני ברבש עקבה אחר טירונים בגבעתי, והיא זכורה במיוחד הודות לסיפורים האישיים הקשים של גיבוריה, שהאחים ברבש הציגו על המסך באופן חסר פשרות אך רגיש ועדין. "טירונות" באה להראות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כפי שהוא מתבטא בצבא והעלתה על נס את אותו מודל של צבא העם. הפופולריות של הסדרה העלתה את מעמדה של חטיבת גבעתי והפכה אותה למבוקשת במיוחד בקרב מועמדים לשירות ביטחון, וגם הביקורת שנקטה כלפי המערכת הצבאית לוותה במין תחושת "אין ברירה": הצבא קשוח, אבל מה לעשות, חייבים לשרת.

בשנים האחרונות כמעט נעלמה ההירואיות. הייצוגים הצה"ליים הבולטים של העשור היו "אפס ביחסי אנוש" ו"תאג"ד", ולקלחת הזו אפשר בקלות לזרוק גם את "פוקסטרוט", ולו בשל הסערה הציבורית שעורר. הצופה הישראלי התרגל לראות על המסך את הצד המחופף של הצבא, את הבעייתיות, את המוסר שנסדק ואת השחיתויות שפושות בו מהחזית ועד לעורף. צה"ל הקולנועי והטלוויזיוני של השנים האחרונות הפך לצבא של שורדים, אסופה של אנשים שנזרקו בלית ברירה אל תוך מדי זית ומנסים לסיים את השירות בלי לאבד צלם אנוש.

והנה מגיעה "כיפת ברזל" ורוצה להשיב את ההירואיות שאבדה. צה"ל של "כיפת ברזל" הוא כבר לא צבא העם, הוא צבא שהפנים שעם כל הכבוד למדיניות כור ההיתוך, הוא זה שצריך להתאים את עצמו לחברה הישראלית, על גווניה ורבדיה, ולא להפך. החיילים החרדים שמגיעים לטירונות נמצאים בשוק לא פחות גדול מחיילים חילונים, דתיים, דרוזים או בדואים. כולם מנסים להתמודד עם צה"ל, וצה"ל מנסה להתמודד עם כולם. "כיפת ברזל" עושה זאת, נכון לעכשיו, תוך שמירה על שמו הטוב של הצבא, מהסוג שמירי רגב בוודאי הייתה שמחה בו.

כל אחד משלושת גיבוריה של "כיפת ברזל" הגיע לבסיס הטירונים כשהוא בורח ממשהו. עמרם אלקיים (רועי ניק) הוא שבבניק, עבריין צעצוע שעולה על האוטובוס לבקו"ם בעיצומה של בריחה מפני פושעים; יעקב אנילביץ' (דולב מסיקה) הוא חסיד ויז'ניץ שמנסה לברוח מהמשבצת שבה שמה אותו משפחתו, שמתנגדת לגיוסו; וגור אריה (אבי מצליח), חרדי לאומי ונער גבעות, בורח מעבר אפל. אם אנחנו רגילים לדמויות שמתגייסות לצבא בעל כורחן, הגיבורים של "כיפת ברזל" עושים את זה מבחירה, פשוט כי שאר האפשרויות גרועות בהרבה מבסיס באמצע שום מקום ומ"מ מטרטר.

בטירונות החיים של כולם קשים. ההסתגלות למערכת הצבאית, בצד נוכחותן של נשים בקרבת מקום, הופכת את השגרה של שלושת הטירונים על פיה. אבל למרות כל הקשיים, מבפנים ומבחוץ, "כיפת ברזל" שומרת על כל הדמויות שלה עם כוונות טובות. בשני הפרקים ששודרו עד כה אף אחת מהדמויות בבסיס הטירונים לא מתכוונת להרע לאף אחד. הם ישקרו, יגנבו, ירביצו ויתחמנו, אבל בלבם הם טהורים. הילדים של כולנו. אפילו המ"מ הקשוח, שלא סובל שטויות ממחלקת הטירונים שנחתה עליו, יילחם למענם בערכאות הגבוהות יותר. יש כאן מסר בעייתי, שעולה בקנה אחד עם מיתוס "הצבא המוסרי בעולם", והוא שהכוונה מקדשת את האמצעים. בציר הזמן הנוסף שבו מתרחשת הסדרה, שלושה חודשים לאחר הגיוס, נראה שהכוונות הטובות מתפוצצות לכולם בפרצוף. ייקח עוד זמן להבין אם הסדרה מבקרת את המסר שעולה ממנה כרגע או שתיישר קו עם הממלכתיות החדשה של קשת.

"כיפת ברזל", ימי שלישי ב־21:00, ערוץ 2 (החל מ־1.11 באפיק 12 של קשת)

[interaction id="59edc95b27e86f00013082f5"]

• המסך
• קשת
• כיפת ברזל
• תרבות