נהוג לומר שמחזמר הוא ז'אנר אסקפיסטי. לרוב זה נכון. "קברט" מתייחד בכך שהוא הופך את האסקפיזם לתמה המרכזית שלו. כשבפתיחת הערב המנחה שר "וילקומן" ואומר לנוכחים "את הצרות תשאירו בחוץ" זאת אמירה אירונית, כי הבחוץ המדובר הוא ברלין של שנות השלושים, ובמהלך המחזה הנאציזם הגואה בחוץ חודר בהדרגה פנימה.
>>

לפני שלושה שבועות ראיתי את "קברט" בלונדון. זאת הפקה עתירת פרסים שנודעה בגישתה האימרסיבית, ורצה שם בהצלחה מאז 2021. בניין התאטרון כולו הומר למועדון הקיט קאט, והחוויה מתחילה כבר ברגע הכניסה מהרחוב. ההצגה עצמה מועלית על במה עגולה, שורות המושבים הראשונות הוחלפו בשולחנות ובכיסאות, והקהל יושב מסביב (כמו התזמורת). כשנכנסתי לאולם 1 בקאמרי, וראיתי את הבמה העגולה עם השולחנות והכיסאות מסביב, חששתי שיש כאן העתקה – אך מהר מאוד הבנתי שפרט לרעיון האימרסיבי, מדובר בשתי הפקות שונות לחלוטין.

ההפקה הלונדונית כמעט נטולת תפאורה ויש בה משהו נזירי, לא במובן המיני, כמובן. ההפקה התל אביבית, לעומת זאת, מרהיבה עד מאוד, עשירה באביזרים וברעיונות, ומסתיימת בדימוי של העתיד הנורא המצפה ליהודים. עם זאת, אף שבלונדון אין אסירים במדי פסים ואף אחד על הבמה לא מצדיע במועל יד, תחושת האימה מחדירת הנאציזם לנשמות של בני האדם חזקה הרבה יותר.

המחזה מאת ג'ו מאסטרוף, עם שירים בלתי נשכחים של ג'ון קנדר ופרד אב, מספר על קליף בראדשו, סופר אמריקאי חובב גברים (נדב נייטס בקאמרי), שמגיע לברלין. הוא משתכן בחדר בפנסיון של פרויליין שניידר, מלמד אנגלית את המבריח הידידותי ארנסט לודוויג, ומנהל מערכת יחסים עם הזמרת האנגליה סאלי בולס, שמופיעה במועדון הקיט קאט. סאלי הנאיבית, דיווה בעיני עצמה, מתכחשת בעקשנות למה שקורה סביבה, בעוד המנחה במועדון מכתיב את הטון ההדוניסטי, שהולך וצובר רובד אנטישמי.

הבעיה העיקרית של המחזמר, שחוזר לבמות בארץ ובעולם מדי כמה שנים, היא העיבוד הקולנועי המופתי של בוב פוסי מ-1972, עם ליזה מינלי המופלאה בתפקיד שזיכה אותה באוסקר. צילם של הסרט, של מינלי, ושל הופעתו האייקונית של ג'ואל גריי כמנחה, מהלך מעל כל הפקה בימתית. בהקשר זה, אחת הבחירות העזות של ההפקה הלונדונית היא ההנחיה שמקבלת כל שחקנית שמגלמת את סאלי, לשיר את "קברט" באופן שונה לחלוטין מההגשה העולצת והמפלרטטת של מינלי. רגע לפני הסוף המצמרר, שבו אנשים בחליפות אפורות הולכים במעגל כמו זומבים, סאלי הלונדונית שרה/זועקת את השיר באופן כזה, שהמילים האסקפיסטיות מקבלות משמעות דרמטית של הדחקה אקטיבית של המציאות האיומה.

בקאמרי ראיתי את חני פירסטנברג בתפקיד סאלי (בערבים אחרים מופיעה ליהי טולדנו). ממקום מושבי בשורה ה-15 לא הפריע לי שבגיל 46 היא מבוגרת מדי לתפקיד. מה שכן הפריע היה התחושה שהשחקנית החיננית והמאוד מוכשרת הזאת משחקת לשורות האחרונות – היא שרה טוב, אך הופעתה היתה מודגשת מדי בעיני. רן דנקר הגיש הופעה מדויקת יותר בתפקיד המנחה השטני, והגיע לשיא לקראת הסוף בביצוע עוצמתי של "לא אכפת לי", תוך כדי שהוא מטפס על המושבים באולם.

הזמרת הכי טובה על הבמה היתה כנרת לימוני, שהרשימה בתפקיד העסיסי של הזונה החצופה העלמה קוסט, ששובה את ליבנו לפני שהיא חושפת את שיניה האנטישמיות. והילד רום צרניאק קיבל מחיאות כפיים סוערות כששר בקול מתוק את "עולם המחר שלי" תוך כדי שהוא חוצה את הבמה (בלונדון השיר דמוי ההמנון הנאצי בוצע על ידי המנחה, וזה עבד פחות טוב, בעיקר על רקע הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט).

אבל התפקיד הכי מרגש הוא זה של פרויליין שניידר, שמוצאת אהבה בגילה המתקדם, ואז נאלצת לוותר עליה כי בעל חנות הפירות מר שולץ הוא יהודי (עלילת משנה שנחתכה מהסרט). לא היה תו מזויף אחד בהופעתה הנפלאה של לאורה ריבלין, ובגיל 81 היא גם שרה בעוצמה מפתיעה. באחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, מר שולץ (עמי ויינברג בהופעה סימפטית) נותן לה אננס, ו"שיר האננס" מתפתח לפנטזיה שלמה – רקדנים עם נוצות צהובות וירוקות מקיפים את בני הזוג ומייצרים דימוי של אננס שעוטף את האוהבים הזקנים, רגע לפני שהחלום הרומנטי יתפוגג.

רוצה לומר, הכוכב האמיתי של ההפקה הוא הבמאי גלעד קמחי, שעשה נפלאות גם עם "מלאכים באמריקה" . נראה שהראש של המנהל האומנותי של תאטרון הקאמרי מתפוצץ מרעיונות, רבים מהם נהדרים. שניים לדוגמה – סאלי מבצעת את "מיין הר" תוך כדי שהיא רוכבת על חבורת גברים כמו דומינטריקס בסצנת BDSM, והמנחה הופך להר אדם כשהוא מבצע את "על כספו סובב העולם" (התרגום המשובח הוא של אלי ביז'אווי). גם דימוי הנדנדה המטלטלת מעל הקהל (בדומה למה שנראה בהפקה של "יולנטה" באופרה הישראלית בחודש שעבר) הוא הברקה. אבל לפעמים נדמה היה שהנטייה של קמחי לספקטקל גוברת על הגיבוש הדרמטי.

לא מעט סצנות מתרחשות לצד הבמה, בחזית של שורת דלתות שמייצגות את החדרים בפנסיון, או, לחילופין, את חדרי ההלבשה בקברט. זה רעיון יפה (את התפאורה עיצב ערן עצמון), אבל זה הרחיק את ההתרחשות מרוב הצופים באולם, והריחוק פגם בפונטציאל הדרמטי. בסך הכל מדובר בהפקה עתירת המצאות ויוצאת דופן בעוצמתה החזותית, שרבים ודאי ימצאו שהיא מלהיבה יותר מהלהיט הלונדוני. בשתי ההפקות התזמורת מנגנת צלילים צורמים בסיום. בתל אביב הם אפילו מזייפים בכוונה. ואז מגיעים התופים הבלתי נשכחים שמסיימים גם את הסרט, ומשאירים אותנו עם מועקה בלב.
לפרטים נוספים על ההצגה ורכישת כרטיסים

• ביקורת הופעה
• תיאטרון
• קאמרי
• מחזמר

"גדלתי על דיסני" זה משפט שיכולים להגיד רבות ורבים בכל מקום ובכל גיל, וזה כנראה חלק מהעניין. אז… גדלתי על דיסני. עוד לפני שהלכתי על שתיים, הסתובבתי בכל הבית על ארבע כמו הפילים ב"ספר הג'ונגל". למדתי לשרוק בזכות נעימת הפתיחה של התרנגול מ"רובין הוד", ומחוּג ציור הייתי חוזר בדילוגים – כי ככה הגמדים מ"שלגיה" לימדו אותי שחוזרים מהעבודה. הקסם, היצירתיות, המוזיקליות וההומור שביצירות האלה מלווים אותי מאז.

>> תל אביב באורות: שוק כריסמס בנמל יפו, שוק חנוכה בכיכר הבימה
>> היאפא והחיה: 19 מקומות שכיף לאכול ולשתות בהם בשוק הפשפשים

כשיצא "היפה והחיה", השני בגל התחייה של סרטי האנימציה הקלאסית של דיסני בתחילת שנות ה-90' אחרי "בת הים הקטנה", הייתי בן-עשרה אבל כבר קהל שבוי. שזה אומר – אחותי הקטנה צופה, אבל אני זה שמתלהב. לימים, ולגמרי במקרה, זה היה המחזמר הראשון שראיתי (ב-1996) והראשון שתרגמתי לבמה מקצועית (ב-2006). אני זוכר את ההתרגשות. רציתי לצקת פנימה את כל מה שאהבתי ונהניתי ממנו לאורך השנים, את ההומור והרגש, החריזה הטבעית והחן, ובמחזמר שבלבו הכמיהה "לשוב להיות בני אדם" – גם את החום והאנושיות.

היה לי חשוב לפנות לקהל הילדים בדיוק כפי שאהבתי שפנו אלי כצופה צעיר, בתשומת לב ובהערכה, ועם דגש על אותם ערכי יצירה כמו למבוגרים – בלי חנופה מסוכרת או בדיחות מרָצות הורים מעל לראש של הילדים – אלא ליצור נוסח עברי נאמן, עשיר וקולח, בגובה העיניים והלב של הצופים כולם, כחלק מחוויה משפחתית. שאיפה ששותפים לה כל יוצרי המחזמר, ששב בימים אלה אל הבמות: משה קפטן הבמאי, ליאור רונן המנהל המוזיקלי ואביחי חכם הכוריאוגרף, איש איש כמיטב כשרונו הרב בתחומו, ויחד רצינו להגיש לקהל מנה של תיאטרון מוזיקלי איכותי ושכל צופה ייקח ממנה איתו הביתה את מה שהוא אהב. ול"היפה והחיה", לצד הסיפור הקלאסי, יש הרבה מה להציע.

ראשית, דמויות בלתי נשכחות: לומייר וקוגסוורת', הפמוט הצרפתי והשעון הבריטי, דואו-קומי נהדר שבן פרי ואוראל צברי ממלאים בתועפות כישרון ונשמה. מאדאם דוּּ-תֵה, הקומקומית הלבבית, שגם שרה את שיר הנושא האלמותי, והופקדה בידיה הנאמנות של כוכבת הילדים הנצחית חני נחמיאס (לראות אותה נכנסת שוב לתפקיד ולתלבושת המאתגרת, כאילו לא חלפו עשרים שנה, היה קסם בפני עצמו). גסטון המאוהב ובעצמו, ולֵפוּ עבדו הנאמן והאהבל (אך חינני), שמגלמים באופן כובש וקורע אברהם ארונסון ואדיר שטיבלמן.

וכמובן היפה והחיה, גיבורי הסיפור, מי שדרך המפגש ביניהם לומדים להתבונן אחרת על עצמם ועל העולם ובגרסה הבימתית הנוכחית זוכים לצמד מבצעים, שמצליח לנסוק גם בשירים שלא הופיעו בסרט, אלה שמרחיבים את המנעד הרגשי (והקולי) של הדמויות – ליהי טולדנו המפעימה בשיר "בְּאור אחר", ויחזקאל לזרוב שחודר ללב גם מבעד למסיכה ב"חיה מושפלת".

ואם הזכרנו שירים, אז היפה והחיה מציע כמה מהיפים שבשירי דיסני, שזה לא פלא כשעל המלאכה מופקדים ענקי יצירה בדמות אלן מנקין על המוזיקה וטים רייס על המילים. מ"בּל", שיר הפתיחה, שכבר בסרט נראה כאילו נלקח מתוך מיוזיקל, ומציג את הכפר ואת הגיבורה שובת הלב, דרך "לכבודךְ", שיר האירוח האולטימטיבי, שהופך לנאמבר בימתי שגדל וגדל ומותיר גם מבוגרים פעורי פה. "גסטון", שיר הערצה לכלי ריק, שמרוב שהוא מצחיק שוכחים כמה הוא חכם וכמובן "היפה והחיה", שיר הנושא שפורט על כל לב.

אם גם אחרי שלושים שנה, היפה והחיה הוא "כמו ניגון עתיק, שלעד חוזר…". זה כנראה גם בזכות כמה רכיבים שקיימים בו עוד מהימים שהיה אגדת עם צרפתית, שהזכירה לנו שהיופי חבוי בפנים, והזהירה מפני דעות קדומות. דמויותיהם של היפה והחיה משתנות רק כשהן מסכימות להיות פגיעות, להודות בטעויות, ולתת מקום לאחר, ושינוי לטובה שחל באדם (או בחיה) כתוצאה מהכרה בטעות ובאחר זה בטח לא נושא רע לעסוק בו, אם לא לייחל לו, בימים האלה.

בהצגות שהתקיימו בקיץ, כשכלי-הבית שרו ״כשנשוב להיות בני אדם", הכמיהה לצאת ממצב מנוון ונטול אופק כמו עברה מהבמה לקהל. ולא פלא, שכשצ׳יפ הילד-ספל אומר לאמו: "אני לא יודע מה אני מרגיש אבל זה עושה לי פרפרים בבטן", והיא עונה "קוראים לזה תקווה", רטט של התרגשות עבר באולם. גם מזה אנחנו צריכים, ואם אפשר בכמויות של דיסני.
>> המחזמר "היפה והחיה" ישוב לבמות המשכן לאמנויות הבמה (דה וינצ'י 28, תל אביב) בחנוכה הקרוב, בין התאריכים 15-21.12.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזמר
• היפה והחיה
• דיסני
• טור אישי

מאז שנת 2001, בהפוגות ובדילוגים, מגיע בשלהי הקיץ המופע "אופרה בפארק" אל המדשאה העצומה של פארק הירקון בחסות עיריית תל אביב-יפו והאופרה הישראלית, ובסך הכל הועלו בפורמט הזה 15 הפקות ענק לאורך השנים שמשכו קהלים של 100 אלף איש ויותר. ב-2023 עוד הספיקה לעלות "מאדאם באטרפליי" להפקה מרהיבה בפארק, אך בשנה שעברה בוטל האירוע עקב קיצוץ מסיבי בתקציב העירייה. ועכשיו הוא חוזר – אבל לגמרי אחר.

בעוד חודש פחות יום (חמישי, 4.9), יווזמן שוב הציבור הרחב לנהור בהמוניו אל גני יהושע וליהנות מתרבות חינם, רק שהפעם במקום אופרה קלאסית הוא יקבל את המחזמר "קזבלן" של תיאטרון הבימה ותיאטרון השעה הישראלי בכיכובו של איתי לוי. בעיריית תל אביב-יפו לא נימקו לעומק את התפנית התרבותית הדרמטית, אך ציינו כי "האירוע יתקיים השנה במקומו של מופע 'אופרה בפארק', ויציע אלטרנטיבה קיצית מרגשת וחינמית לקהל הרחבכחלק ממדיניות העירייה להנגיש ולעודד צריכת תרבות עבור כלל תושבי העיר ומבקריה".

>> לבן הוא הלילה: רדיו הקצה ומרכז ענב לא הולכים לישון
>> טרטקובר של תל אביב: לשבת על ספסל מעץ וללכוד את החיים

"קזבלן" הוא אחד הלהיטים הגדולים של השנתיים האחרונות בתיאטרון הישראלי, גם יותר מ-70 שנה אחרי שיגאל מוסינזון כתב את המחזה המקורי, כמעט 60 שנה מאז עלה לראשונה כמחזמר על הבמות ויותר מ-50 שנה אחרי שהסרט בבימויו של מנחם גולן עם התסריט של חיים חפר הכניס אותו לפנתיאון הנצחי של התרבות הישראלית. ההצגה, למי שחי על הירח מאז הפיפטיז, מגוללת את סיפורם של תושבי שיכון רעוע ביפו ובמרכזם עולה ממרוקו ומנהיג חבורת גברים יפואית העונה לשם קזבלן. הוא מתאהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, המתנגד בתוקף למערכת היחסים בין בתו לבין קזבלן מטעמים גזעניים למדי. קלאסיקה נו.

בהפקה הנוכחית, בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, ישולבו מסכי לדים מיוחדים שינגישו את העלילה לכל קצוות הפארק.הכניסה, למען הסר ספק, תהיה חופשית וחינמית, ושערי מתחם ההופעה ייפתחו בשעה 19:00. המופע עצמו יחל בשעה 20:30 וצפוי להימשך כ-90 דקות ללא הפסקה.

"'קזבלן בפארק’ הוא הרבה יותר מהצגה – זו חגיגה של תרבות ישראלית, סיפור שמזכיר לכולנו את הכוח של האמנות להציף שאלות של שוויון, קבלת האחר וליצור חיבורים אנושיים חוצי מגזרים", הסביר ראש העיר רון חולדאי. "ההפקה המרשימה של תיאטרון הבימה במרחב הפתוח של פארק גני יהושע מהווה חלק ממחויבותנו להביא תרבות איכותית, נגישה ופתוחה. אני מזמין את הקהל הרחב לקחת חלק בחוויה התרבותית המיוחדת הזו – מרגשת, רלוונטית ומאחדת – בלב ליבה של תל אביב-יפו".

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• פארק הירקון
• גני יהושע
• עיריית תל אביב
• אופרה
• מחזמר