הרעיון היה מושלם: סשן מדיטציה להמונים המפגינים כדי לחזק את רוחם בתוך המאבק נגד הדיקטטורה, שהוא גם אירוע השקה לספר חשוב ("זן ואמנות הצלת הפלנטה"). ואכן, בלב תל אביב הסוערת וההומה הצלחנו כמה מאות בודדות של אנשים ליצור אנרגיה נעימה ועילאית, שהגיעה ישר מהנשמה שלנו. ואז שקמה ברסלר התחילה לצעוק
הגעתי לאירוע מדיטציה של "רדיקל". כנראה שלא השכלתי לקרוא מספיק פרטים על האירוע, כי היה מדובר בהשקת ספר שעשתה מאש-אפ עם אירוע תמיכה בהפגנות נגד ההפיכה. אין לי בעיה לתמוך בהפגנות ובשמאל ה"רדיקלי", יש לי בעיה להכניס פוליטיקה לדבר קדוש כמו מדיטציה וזן. כשהגעתי כבר נכחו כ-200 איש במקום, רובם ישובים על הרצפה מפוזרים על מחצלות. התיישבתי במקום בטוח באמצע. הרוב המוחלט היה אנשים בגילאי 40 ומעלה והייתה אנרגיה נעימה בין האנשים שהגיעו ברצון להתחבר בשקט. על הבמה הרעש לא הפסיק.
הערב התמקד בצאתו לאור של הספר "זן אמנות הצלת הפלנטה" בהוצאת "רדיקל" שנכתב על ידי תיך נאת האן, נזיר ידוע מזרם הזן. הדובר המקסים אך הבלגי שהנחה את הערב, ד"ר ג'רמי פוגל, הצליח לאחד את כולנו בקלילות שבה טעה בהגיית מילים מסוימות בעת שהקריא כתבים שונים מהספר ודיבר ללא הפסקה. חיכיתי כבר לראות מה מחכה.שקמה ברסלר עלתה על הבמה, ובאנרגיה קצת קשה מדי לאירוע זן החלה להקריא מהספר של תיך נאת הן, ועוד קטע שכתבה לוסי איוב שלא יכלה להגיע לאירוע. שקמה קראה דברים יפייפים שלוסי כתבה, הסתייגה מכל הנאמר, וירדה מהבמה.
אחריה עלה שוב פוגל, מסביר על מרד רוחני שעלינו לקחת בו חלק, על החמלה שאנחנו אמורים לחיות בה, על רוחה של האי-אלימות. רציתי למרוד רוחנית ולחיות בתוך האי-אלימות והשקט. הוא הדליק אותי על זה. ד"ר פוגל טען ואמר שהחומרים שמייצרים את הפיוט הנשגב שהמסורות הדתיות מעניקות לנו לא באות לידי ביטוי בפונדמנטליזם. האמנתי לו בלב שלם. מיד לאחר מכן הוא אמר את אחת המילים האלימות ביותר ששמעתי וגרמו לי לצמרמורת – "טאליבניזציה". לא הבנתי איך אירוע שדוגל בחוסר אלימות משתמש בשפה כל כך אלימה. מיד אחר כך ג'רמי ביקש לכבות טלפונים, כי מיד מתחילים במדיטציה. ניסיתי לחזור לזן.
>> בארץ הדבשת: השילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל // טור דעה
>> שומרים על עצמאות: לו"ז אירועי ההתנגדות לשבוע הקרוב // מדריך מתעדכן
על הבמה עלתה אישה חביבה, חגית הרמון, מורת מדיטציה שבעצמה הייתה חניכה של תיך נאת האן המדובר שכתב את הספר "זן אמנות הצלת הפלנטה", ושוב אנחנו חוזרים על שמו, כי שוב אנחנו באירוע השקה של ספר הזן שמערבב בתוכו פוליטיקה משום מה. הרמון הייתה שקטה ונעימה, בעיקר אחרי הטון והאנרגיה האינטנסיביים של ג'רמי ושקמה. היה מרגיע לדעת שהאדם הזה הולך ללוות אותי במסע מדיטטיבי קטן. למעשה רציתי שהיא תהיה דודה שלי מרוב שהיא נראתה לי מקסימה. חגית דיברה על אי אלימות, האקט של אי אלימות יכולה רק לנסות להיות "לא אלימה", אבל לעולם לא תוכל להתחמק מאלימות. מיד אחר כך היא הרימה לכולם ואמר כי קיים בנו אומץ רב שאנחנו מוכנים לסמוך על עצמנו, ולעצום עיניים למשך 10 דקות שלמות בעיר, בין מאות אנשים זרים, ולסמוך אחד על השני, ליצור קהילה. היא צדקה. הרגשתי את הקהילה שלי.
יחד עם זאת, מדריכת המדיטציה לא הפתיעה אף אחד כשהוסיפה ואמרה כי "היום יש מתקפה רוחנית על התודעה שלנו שנעשית באופן מכוון", זה פשוט כתוב לה בטקסט של הדמות ההיפית להיות קצת קונספירטיבית. חגית הרמון הכתה ארבע פעמים בפעמון והחלה את המדיטציה. אלה היו עשר דקות קצרות משציפיתי, במהלכן זלגה לי דמעה אחת. כל חיבור עצמי לנפש גורם לי קצת התרגשות עד כדי בכי, והיה נעים לדעת שהתחברתי לנשמה. בלב תל אביב הסוערת וההומה הצלחנו כמה מאות בודדות של אנשים ליצור אנרגיה נעימה ועילאית, שהגיעה ישר מהנשמה שלנו. הצלחנו לקדם תפיסת מחשבה חדשה ולעשות שינוי רוחני בדרך לא אלימה, בצורה היפה ביותר. וזה היה מעט מדי. האנשים מסביב חשבו שיהיה המשך למדיטציה, כולנו התחברנו, רצינו עוד, המבטים היו מחייכים ומרוצים, אך לא מסופקים.
ואז שקמה ברסלר עלתה. האנרגיה הנעימה ששררה בתוך ההמון התחילה להתפרק, אנשים החלו ללכת, הטון שלה היה קשה מדי לאנשים רכים שהרגע יצאו מביקור בתוך הנפש שלהם. היא שוב מקריאה קטע מהספר ומצביעה על חלקים בודדים איתם היא מזדהה, ולאחר מכן על חלקים אחרים שהם לא לרוחה. אם כבר מביאים מישהו לנאום באירוע השקה-פוליטי-מדיטטיבי של ספר, למה לא אדם שכן יש לו חיבור לנושא? כנראה כי קל להביא את הנואמת הקבועה שתבוא לצעוק. היא דיברתה על הרצון לשינוי ואיך אנחנו יכולים לעזור לזולת להשתנות, אבל ממחאה לא אלימה, הכל הפך אלים לרגע. המסר שהעבירה כלל בתוכו חלקים אלימים של כפייה לשינוי. הטונים שליוו אותה היו של וכעס וחוסר צדק, במקום טונים של חיבור ושלווה. בחייאת, רק לפני מספר דקות הדוברים פה הטיפו לשינוי המיוחל הזה של שקט והרמוניה. למה את צועקת?
לאחר שקמה עלה לדבר הפאונדר של "רדיקל", איתמר ויצמן, שהקריא קטע מסיפור קצר בשם "איך להתנגד" של ארנה קזין. ייאמר לזכותו של ויצמן שהוא היה הדובר הכי ענייני, מרתק ובעל פואנטה שקשורה ישירות לכל האירוע הזה שהארגון שלו הרים. מיד אחריו חוזר אלינו ד"ר פוגל לאוורר את האנרגיות ומזמין את עינת עובדיה ולאחריה דאנה איבגי. בשלב הזה, אחרי דבריו של ויצמן, האירוע איבד מהערך שלו. היה יפה, המדיטציה הייתה במקום וגרמה לי להתחבר עוד קצת לעיר ולאנשים שסובבים אותי, אבל הדיבורים מסביב היו מיותרים. הם עכרו את הדבר היפה שלשמו התכנסנו. האקט למען הסביבה, הספר או המחאה הוא חשוב וייחודי, טוב שהוא קרה. אין צורך לשלב בכל אירוע דוברים מיותרים שלעיתים במקום להביא ערך מוסף, רק גורעים מהקסם הטבעי שקיים בדברים עצמם. כשאנחנו רוצים להתחבר לשקט הפנימי, אין לנו צורך באנשים שתפקידם לצרוח, אלא באנשים שתפקידם לשתוק.
