שלומי קוריאט ויגאל עדיקא הם מכוכבי המסך שהכי מצחיקים אותי, ואני תמיד שמחה לראותם. שני השחקנים המוכשרים האלה משתתפים ב"ההילולה", ומייצגים את מה שעובד בסרט, וגם את מה שפחות עובד. קוריאט (שהבריק בתפקיד לוחם חופש מסור ב"המוסד") מגלם בהחצנה את ההומו הנשי מורדי, וגונב את ההצגה בכל הזדמנות. עדיקא הוא קוקו הטיפש, אבל את זה אני יודעת רק כי קראתי בוויקיפדיה על סדרת הטלוויזיה "שנות ה-90", שעליה מבוסס הסרט. כמו מורדי, גם דמותו של קוקו מגיעה מהסדרה (שבה לא צפיתי), אבל היא נדחקת לשוליים, ועדיקא לא מקבל הזדמנות להשאיר חותם. "ההילולה" פונה קודם כל למעריצי הסדרה, ולכן נדחפו לסיפור כל הדמויות המוכרות, אבל זה יותר מדי דמויות בשביל סרט באורך 100 דקות.

"ההילולה" שולח את בני משפחת אסייג וחבריהם להילולת הבאבא סאלי שנערכת בפורים בנתיבות. רובם נוסעים לשם באוטובוס, מקצתם במיניבוס ואחד על אופניים. איכשהו כולם מגיעים בטעות לעזה (שלפני ההתנתקות), שם הם נחטפים על ידי כמה מקומיים. החוטפים אינם שוחרי רעה, אלא קורבנות של הטרוריסטים, אבל אף אחד לא נבהל באמת, כי זאת קומדיה טובת לב. הגיבורים בני העדות השונות – יוצאי מרוקו, גאורגיה, אוקראינה, רומניה ואתיופיה, וגם הערבים מעזה – מטופשים וכושלים, אבל מאחדים כוחות וערבים זה לזה (יש גם מתנחלים נחמדים בסצנה המתרחשת בשומרון הפסטורלי, שם אין כל סימן לנוכחות של פלסטינים). רק פריזר (עופר שכטר), האשכנזי המתנשא, הקמצן, הפחדן והבוגדני, יוצא ממש רע.

קרוב לתחילתו "ההילולה" מראה לנו קטע מ"גבעת חלפון אינה עונה" וממשיך משם לצטט סצנות מהסרט הזה ומ"חגיגה בסנוקר". הנוכחות של צחי נוי בתפקיד נהג האוטובוס יהודה מאזכרת את "אסקימו לימון", גם הוא מלהיטי שנות השבעים. על אף מעמדם הבולט בתרבות הישראלית, אלה אינם שיאים קולנועיים גבוהים במיוחד, כך ש"ההילולה" בהחלט מצליח במשימה לשים את עצמו על אותו מדף. מעולם לא הצלחתי להבין את האהדה המוגזמת של קומדיות ישראליות לפאות מגוחכות. כאלה מתנוססות על ראשיהם של כמה מהגברים בסרט, ולטעמי אינן תורמות דבר להומור המרוצף בבדיחות עדתיות (מבטאים מודגשים וכיו"ב). רק מקצתן הצחיקו אותי (רובן נמתחות הרבה מעבר לצורך), אבל אף אחת מהן לא גרמה לי להתכווץ במושב (כמו ב"לשחרר את שולי"), וגם זה משהו. אמנם בסצנות מוקדמות הבדיחות הישנות על חשבונה של אירה השמנה והמכוערת המשתוקקת לגבר (ענבל גלאם, מצוידת בגבות מחוברות), גרמו לי חוסר נוחות, אבל בהמשך דמותה נגאלת מהעלבון הצפוי, וזוכה לסוג של גאולה, וגם לאחת הבדיחות הכי טובות בסרט שבה היא משתדרגת לאשת חיל.

שלום אסייג, שהשתתף בכתיבה ובבימוי, מוביל את חלקו הראשון של הסרט כפרוספר שסבו המת (גם אסייג) מתגלה אליו בחלומו בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, ומטיל עליו לאסוף את משפחתו ותושבי השכונה בטירת הכרמל, ולנסוע להילולה בנתיבות. בהמשך הוא נסוג הצידה, ונותן את ההובלה לאחרים. במפגש עם החוטפים הערבים, אשתו ליליאן (אוולין הגואל) הרבה יותר דומיננטית ומהותית לפתרון האידילי של הסכסוך, שנבנה סביב דימוי סמלי של חיים חדשים. בינתיים הגיבורים בעיני עצמם (מוריס כהן והרצל טובי, שנראה כמו תאומו של סטנלי טוצ'י) מתכננים תכניות מהסרטים ונתקעים בשלב ההדגמה הכושלת.

ההישענות על סדרת טלוויזיה פופולארית וההתרפקות על הקומדיות העממיות של שנות השבעים, אפיינו גם את "לשחרר את שולי", הלהיט המטורף של הקיץ שעבר. אם "ההילולה" יצליח בממדים דומים נדע רק בשבועות הקרובים (אך אינדיקציה לעתיד לבוא אפשר לראות בדיווח על כך שהסרט הביא מאה אלף צופים בארבעת ימיו הראשונים). בימים איומים אלה שבהם המנהיגים שלנו מסיתים חצי עם נגד החצי השני, הדימוי של "כולנו יהודים" חוץ מהאשכנזי המתנשא (שמחופש לאפיפיור נושא צלב, כי כאמור, פורים) – אינו תורם להרמוניה. עם זאת, לפחות עם הערבים בעזה (המלה "פלסטינים" אינה נשמעת בסרט) אפשר לדבר.
3 כוכבים
בימוי: אריאל בנבג'י, שלום אסייג. עם שלום אסייג, אוולין הגואל, עופר שכטר, מוריס כהן, מוטי בן ישי, צחי נוי, שלומי קוריאט. ישראל 2023, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• דניאל אסייג
• מני אסייג
• שנות ה-90

כן, זו תחתית החבית. לא, זה לא סוף העולם. הרי בשורה התחתונה זו עוד משהו שאיש ליכוד הבטיח שיקרה, וזו השורה התחתונה אז בואו נגיד אותה כבר פה למעלה. בסופה של מורשתו המפוארת של זאב ז'בוטינסקי, הליכוד נותרה מפלגה מפא"יניקית מביכה שמחלקת ג'ובים לחבריה ומקורביה משל היו רשימת "no shows, no works" מהסופרנוס. היא מתחזקת סגידה מביכה לקריקטורה נלעגת של אדם אחד שעד שלא נחליף את ישיבתו בשלטון נידון עלינו לחיות לנצח במצב החירום שבו המים מתחממים אבל הקומקום אף פעם לא שורק. אי אפשר לסמוך על מילה של נתניהו: תשאלו את גדעון סער, או את אביגדור ליברמן, או את נעה נתניהו.

https://www.youtube.com/watch?v=jt3CJZii8zA

באשר לאסייג עצמו, הרי שעל אף שהוא אוחז בתפיסה אישית להפליא של מהו הומור, הרי שהאיש הוא בוודאי לא העילג ביותר או הבוטה ביותר שפועל כרגע בזירה הימנית. מדי ערב נרשמים נתוני צפייה נאים לתכנית סאטירה נטולת פאנצ'ים או צחוק כלשהו בה יש חבר פאנל שמפציר באופן עקבי בחיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. תהיינה דעותי על יכולותיו התסריטאיות אשר תהיינה, מני אסייג חתום על סדרה מצליחה ומרובת פרקים ועונות שמקורה בין השאר בילדותו שלו עצמו. הוא לגמרי יכול לקרוא לעצמו תסריטאי.

מצד שני, תסריטאי קולנוע הוא לא. מני אסייג אינו יוצר קולנוע או היה מעורב ביצירת קולנוע, או למד קולנוע או עסק בביקורת קולנוע. הוא עוד מינוי שנעשה כדי להרגיז שמאלנים, אבל השמאלן הזה לא עומד להתרגז. מה גם שאם אדם מוכן לשבת מרצונו המלא בישיבות ארוכות אין קץ עם כיבוד יבש ולענות מדי יום להמוני מיילים על פגישות, מועדים לפגישות וביטולי פגישות ועוד לעשות את זה בהתנדבות, תפוס כיסא, מנחם, תרגיש חופשי לקחת לעצמך ערגלית.

באמת. כלומר, זאת בהנחה שהשר זוהר יעמוד במילה שלו (ובואו) ומני אסייג אכן יבוא להשקיף בישיבות המועצה ולא ימצא על ההתחלה איזו דרך להיעלב ממשהו שאומרים, להצהיר בטוויטר בלשון יותר מדי נמלצת שהוא לא מסוגל לעבוד עם עוכרים שכאלה (זוכרים את אסנת מארק פורשת בגלל תום יער?). כי אם אכן המטרה שלו היא לעמוד כשומר בשער ולמנוע מנראטיבים עוינים להיות מסופרים, אני יותר מאשמח שיישב וישמע איזה רעיונות מגישים בקשות תמיכה, אילו מהם זוכים לקבל אותה ומי הם באמת בעלי ההחלטה. כרגע אסייג סבור שמדובר בחבורת אשכנזים גיבנים המוכנים להמטיר כסף על סרטים שמצהירים בפירוש כי הם מכוונים להשמיץ שם ישראל ברבים? אז שישב עם בעלי ההחלטה האמיתיים ויגבש החלטה על סמך עובדות ולא על סמך ה"אם זה היה סיפור על רועה עיזים בדואי בטח הייתם מתעלפים" שימיניונים אוהבים להתיש איתו. זה יהיה מיתוס אחד שאולי ימות. בשני יוכל אסייג לחזות כשהוא יראה רעיון אחד שיביא לפסילתו (את הסרט על לאה צמל, שכל כך הרגיז את מני, הרי כבר עשו אז הוא לא ממש יוכל למנוע אותו) על ידי המועצה ממשיך לחזר על פתחים – כי התמיכה שהוא קיבל מהמועצה או הקרן לא קרובה אפילו לכסות את כל העלות. מישהו שם לב פעם שלוקח שנים מתחילתו של סרט דוקו ישראלי ועד שנגמרת רשימת נותני החסות ומתחיל סוף סוף הסרט?

ובכלל, עם יד על הלב, אבל על איזו תעשייה שמאלנית אנחנו מדברים בדיוק? הסדרה הכי מצליחה שלנו היא זו שמעלה על נס לוחמים שרוכשים בדרכים נכלוליות את אמונם של מחבלים בני מוות. רק השבוע חולקו פרסי האקדמיה, איפה השמאלנים? ב"טהרן"? ב"שעת אפס" שעסקה בגזענות נגד ערבים וכמעט ולא הראתה ערבים על המסך? באנקדוטליות היידישקייט של ה"יהודים באים"? ובאשר לסרטי ה"יורים ובוכים", הרי שאלה לרוב גם אינם זוכים להצלחה בקהל שלא בא לו לקנות כרטיס למילואים מתוסרטים או למהדורת חדשות בת שעה וחצי (או שלוש שעות, אם הערב יושב בכיסא המגיש עמוס גיתאי). בחו"ל, על אף החשש המנחם אסייגי, התדמית שלנו כבר הרוסה – ככה שהיוצר השמאלני ביותר ייתקל בניכר בפיהוקים מתריסים מאותה סיבה שבארץ נכשלו כל סרטי הרזיסטנס הצרפתיים – סעיף ה"יאללה יאללה תעבדו על מישהו אחר". אם אסייג רוצה לקבל את הקרדיט על לפסול כבר את ז'אנר המביך של הקלגס הדומע, לא נריב איתו.

ואולי עדיף למר אסייג, ובכלל לרבים מהתקשורת הימנית, להפסיק לגלגל עיניים ובמקום לשאוג "אבל למה על משפחת פלאי אתם לא עושים סרטים", אשכרה לגבש פורמט לסרט על משפחת פלאי, או על לווינגר, או, לכו תבינו, סתם על חב"דניק טוב לב. תבנו סיפור, תעמדו בשאלות ועדה מקצועית ובקריטריונים לפסטיבלים בינלאומיים ובמקום לבקר את מה שישראל מייצרת, פשוט לייצר את ישראל.
אמונה קדומה שיש לי היא שזה לא שההתקשורת, העיתונות או האקדמיה שמאלנית אלא זו המציאות שלא חיה בכפיפה אחת עם ראייה ימנית. חושבים אחרת? בבקשה.

אני שמאלני, ושמאלנים עושים הרבה דברים מרגיזים כי זה כיף, אבל דבר אחד שהם לא עושים זה למנוע יכולת ביטוי מאנשים אחרים. אדרבא, תביאו תעשיה ימנית. תביאו לי את הסיטקום המצוין על המשפחה הימנית, בואו נראה את סדרת האנימציה הפלינטסטונית על מאחז בינות חגווי הסלע. רמה בורשטיין הוכיחה ומן הסתם עוד תוכיח איזה צמאון לגיבורים מאמינים ניתן להרוות, וכשיש יוצר ימני מוכשר – רועי עידן, לדוגמא – הרי שלא רק שיימצא לו מקום בלוח השידורים, ועוד בלוח השידורים של התאגיד (הנמסיס של שלמה קרעי), הוא אפילו יזכה בפרס את השחקן הראשי שלו. אחד, שלום אסייג. ייתכן שיצא לך לפגוש אותו.

מחזה הבכורה של אריק שגב, "אושר עכשיו מחוברת", יוצג באולפן 4 של הבימה ב-9 וה-10 לאפריל (היום ומחר).לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• מני אסייג
• קולנוע ישראלי