>>אלסה ארס ברושהיא אמנית, ילידת איסטנבול, עלתה לישראל לפני כ-15 שנה ומאז היא כאן איתנו בתל אביב-יפו. בסוף החודש שעבר נפתחה תערוכת היחיד שלה, "Ctrl + Altar + Delete", המוצגת בגלריה ורטהיימר (כיכר פלומר 8, מבנה 36, נמל תל אביב).המעבר שלה למערב חשף את עוצמת שורשיה המזרח־תיכוניים והצית בה עיסוק מחודש בשאלות של זהות, שייכות והשפעתה של התרבות הדיגיטלית, שנראית רלוונטית מתמיד עם פרוץ מלחמת איראן. התערוכה פתוחה עד ה-3.7, בתקווה שנוכל לצאת שוב אל הגלריות בקרוב.

>> תופעה של חופש טהור ומסעדה לרקוד בה בכיסא // העיר של איתי דורון
>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר

1. קפה פינג'אן

המקום האהוב עליי בכל יפו הוא קפה פינג'אן ברחוב מרגוזה, בבעלות משפחת מנסור הנהדרת. פינג’אן הוא לא רק המקום עם הקפה הכי טוב בעיר, אלא גם מקום שנותן תקווה לעתיד של דו-קיום. הוא סמל יפואי ומקום מפגש אהוב של מקומיים.

2. גן הפסגה

אנחנו הולכים לשם הרבה עם המשפחה והחברים. במיוחד אני אוהבת לעשות שם פיקניקים בשקיעה ולהשתתף בהקרנות סרטים מהניינטיז.

3. PrintNFrame

החנות של רזיאל לוי. תקלתי בפנינה הזו של חנות מסגור לפני 15 שנה כשעליתי לישראל ובאתי להדפיס כמה תמונות. כיום אני ומשפחת לוי שמנהלת את המקום כבר ממש חברים, ועדיין משתפים פעולה בפרויקטים שונים.
אילת 56

4. חוף גבעת עלייה

עוד מקום שאנחנו פוקדים עם המשפחה והחברים. כל החופים בתל אביב לא ממש צריכים הקדמה, אבל חוף גבעת עלייה הוא החביב עלינו, ויפה במיוחד בזמן השקיעה.

5. שוק הפשפשים

אני קצת קלישאה של בחורה טורקיה, אבל יש לי אובססיה לשטיחי וינטג’. תוך כדי חיפוש שטיחים לבית, הפכתי לאחת מאלה שמכירות את שוק הפשפשים כמו את כף ידי. אני אוהבת את האנרגיה ואת הכאוס שלו, וזה גם משתקף בעבודות שלי.

מקום לא אהוב בעיר:

זה אולי קצת שנוי במחלוקת, אבל דיזנגוף סנטר. אני תמיד הולכת בו לאיבוד ואף פעם לא יודעת באיזו יציאה לצאת. אני גם מעדיפה לקנות בעסקים קטנים בשכונה שלי ומנסה להימנע מקניונים, אם כי לפעמים זה בלתי נמנע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות בזמן האחרון עזר לך לנקות את הראש או פתח לך את הלב?
לא יצא לי לצאת הרבה בזמן שהתכוננתי לתערוכה שלי, אבל אני מצפה לראות את “עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות”, תערוכת צילום במוזיאון העם היהודי (אנו) שנפתחה בתחילת יוני, שבה מציגה המורה והמנטורית שלי היילי פנסר, יחד עם נשים פורצות דרך נוספות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז תחילת המלחמה?
השיר של יוני בלוך, "סוף טוב". אני יודעת שהוא אולי נחשב לקיטשי, אבל הוא ריגש אותי עד דמעות. זו תקווה לעתיד שכולנו יכולים לשאוף אליו.

לאיזו עמותה או מטרה היית ממליmה לתרום או להתנדב בה כרגע?
נשים עושות שלום, שויויאן סילבר הייתה אחת ממייסדותיה, קרובה לליבי מאוד.

איזה תל אביבי/ת לדעתך הכי ראוי/ה להערכה כרגע?
רוני דורי, עיתונאית במוסף כלכליסט וחברה יקרה. אני מאוד מעריכה אותה על העבודה שלה, המצפן המוסרי שלה והחמלה. החודשים הראשונים של האימהות לילד שני בתקופת הסגר הראשון של הקורונה קירבו בינינו מאוד, ועברנו יחד את כל מה שהשנים הבאות הביאו – כולל המלחמה כמובן.

מה יהיה?
באמת שאין לי מושג. אבל אני עדיין מחזיקה בתקווה. אני מאמינה באנשים במדינה הזו וביכולת שלהם להתאחד ברגעי משבר.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• יפו
• גן הפסגה
• חוף העלייה
• שוק הפשפשים
• דיזנגוף סנטר
• נשים עושות שלום

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שמסתובבים באזור כיכר רבין רגילים לראות אירועי קונספט, מיצגים והתקהלויות, אבל מה שקורה שם בימים האחרונים יוצא דופן: נשים עושות שלום הקימו שם אוהל גדול שימשיך להיות נטוע בקרקע עד למועד הבחירות. מדובר בחלק מפרויקט בשם "אוהל האימהות בכיכר רבין", הכולל לוח זמנים פוליטי צפוף מדי יום ושמטרתו להיות בית לנשים – יהודיות, ערביות, חילוניות ודתיות – ששואפות להעלות לראש סדר היום את נושא הפתרון המדיני המוסכם. האוהל פעיל בכל יום בין השעות 09:00־23:00.

עו"ד תמי יקירה, ממארגנות האוהל ופעילה בתנועה, מספרת שהמפגשים והפעילויות מדגימים פוליטיקה של כבוד, הכלה וחיבור. האוהל מהווה במה פוליטית אליה מוזמנים מועמדים מכל המפלגות, בהן מפלגת העבודה ומרצ, והיום (שלישי, 19.3) בשעה 18:15 תתארח בו ח"כ נורית קורן מהליכוד. "אנחנו מקיימות שיח ורוצות לשמוע מכולן איזו מחויבות יש להן ואיך הן מתכוונות לפתור את הסכסוך", אומרת יקירה. "יש מפגשים, מעגלי שיח ועשייה מכל הסוגים, כמו הקרנות סרטים מעוררי השראה". בעוד שבוע (שלישי, 26.3) יציינו באוהל 40 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים.

יקירה מדגישה כי נעשים מאמצים להזמין נציגות ונציגים מכל הקשת הפוליטית. "אנחנו יודעות שהשלום הוא לא נחלת צד מסוים של המפה הפוליטית. חבל שקיימת החלוקה הזאת בציבוריות הישראלית, כי הביטחון לא שייך רק לימין כמו שהשלום לא שייך רק לשמאל". היא מוסיפה כי העדפת התנועה היא לארח נציגות נשים – "חלק מהאג'נדה היא קידום נשים במוקדי קבלת החלטות בנושאים מדיניים ביטחוניים".

ד"ר יעל אדמי, ממקימות התנועה, מספרת שאחד הרגעים המרגשים היה הגעתן לאוהל של 70 נשים פלסטיניות מהגדה שבאו לדרוש שלום. "רגע נוסף היה כשנכנסה לאוהל אמא עם הילד הקטן שלה ואיחלה לנו בהצלחה. היא אמרה לנו, 'הוא גדל והדבר היחיד שעליו אני חושבת הוא מתי הוא יילך למלחמה'. החלום הוא שאנשים יבואו לאוהל ויבינו שהעתיד של הילדים שלנו בידיים שלנו. יש לנו אחריות וכל אחד משפיע, זאת המשימה שלנו. שיבואו אנשים, יירשמו לתנועה ויהיו חלק מהעצומה. ככל שיהיו יותר אנשים ככה נוכל להשפיע".

הלו"ז לימים הקרובים

יום שלישי (19.3)
14:00ביקור של קבוצת "אהבת ישראל" מטאיפיי, בירת טאייוואן
17:00מפגש עם רות ירון – אשת ביטחון שהתמודדה במקום השלישי באחי ישראלי, מפלגתה של עדינה בר שלום
18:15מפגש עם ח"כ נורית קורן מהליכוד
19:30מפגש עם לאה שקדיאל – תושבת ירוחם, אשת חינוך, פעילה חברתית. יהודיה, דתית, ציונית: יהודיות דתיות פועלות לקידום השלום

יום רביעי (20.3)
16:00עו"ד נטע לוי מעמותת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי: כיצד ניתן להשתמש בהחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם ככלי אפקטיבי לקידום מעורבות נשים בנושאי שלום ובטחון ולקידום השלום.
17:30דרום אדום זה כאן: נשות העוטף מספרות את סיפוריהן ועל החיים בעוטף עזה: רוני קידר, נטע פלג, אחלמה פרץ.
19:00קולנוע השראה

יום חמישי (21.3)
15:00אירוע פורים – נשף מסיכות ועוד הפתעות -ילדים/ות, נכדים/ות- מוזמנים!
20:30קולנוע השראה

• כיכר רבין
• נשים עושות שלום
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

משחר האנושות ניהול מלחמות ויישוב סכסוכים היה נתון בידי המין הגברי. הדבר נכון גם לגבי ישראל, שבה עברו שש מתוך שבע מלחמות תחת הנהגה גברית בלעדית. כעת – שלושה חודשים מאז סוף מבצע צוק איתן ועל סף פתיחתה של אינתיפאדה שלישית – כאשר שימוש במילים כמו "שלום" או אפילו "הסכם" נחשב הזוי ואף מסוכן, החליטו נשים יהודיות וערביות לפעול יחד לשינוי המצב, לאו דווקא מתוך תפיסה פמיניסטית.

"התנועה הוקמה בין השאר בעקבות ההנחה כי לנשים יש יכולות שלא באו לידי ביטוי בניסיונות הקודמים להגיע להסכם, ניסיונות שבוצעו בעיקר על ידי גברים", אומרת יעל אלעד, מתנדבת בתנועה נשים עושות שלום. "לא מדובר בתנועה פמיניסטית ואין לנו שום אלמנט פמיניסטי, היוזמה היא של נשים אך התנועה פתוחה לכולם. עד עכשיו הצטרפו כ־2000 נשים, ופעולת גיוס המתנדבות נמשכת ומתפרסת בכל רחבי המדינה. בכל ערב נערך חוג בית ביישוב אחר, ובסופו של דבר השאיפה היא להשפיע על מקבלי ההחלטות".

האם מעורבות בתנועה גם נשים מהצד הפלסטיני?

"הפוקוס שלנו הוא על החברה הישראלית, אך כמובן יש רצון לראות תנועה דומה גם בצד השני. נשמח לשתף פעולה ולעזור לזה לקרות, אבל אנחנו רוצות קודם כל את הטוב ביותר עבור החברה הישראלית".

בתנועה יש כאמור גם נשים ערביות. אחת מהן היא אמאל ריחאן, מורה לערבית תושבת יפו שהחליטה להצטרף לתנועה לאחר שחוותה חודש מטלטל מבחינה נפשית בתום המבצע בדרום.

"נולדתי בישראל, גדלתי כאן, וכל חיי אני מקיימת יחסי חברות מצוינים עם שכני היהודים", מתארת ריחאן. "כשהסתיים המבצע התחלתי להרגיש עוינות מצד חלק מהתושבים היהודים, שמתבטאת במילים ובמבטים. הדבר הנורא מכל הוא התחושה שאני חסרת זהות – הערבים מהמדינות השכנות שונאים אותי כי אני ישראלית, היהודים שונאים אותי כי בעיניהם אני לא ישראלית אלא ערבייה. אני לא מצליחה להבין מדוע פונים אליי בלשון 'אתם'. מי זה 'אתם'? אני בן אדם בדיוק כמו כולם, יש לי חברים מכל שכבות החברה. כולנו שווים, כולנו אחים, אני לא רוצה את ההפרדה הזו".

אירוע ההשקה הרשמי של התנועה ייערך ביום שלישי, כחלק מכנס שדרות לחברה וידידות, תחת הכותרת "רכבת השלום". האירוע יחל בנסיעת משותפת ברכבת שתצא בשעה 10:54 מתחנת נהריה, תאסוף מתנדבות מרחבי הארץ ותגיע בשעה 14:00 לתחנת שדרות. משם יצעדו הנשים אל פאנל שייערך במכללת ספיר ויעסוק בתפקידן של נשים ביישוב סכסוכים ובהובלת תנועה אזרחית למען השלום בישראל בפרט.

את האירוע יזמה מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללת ספיר וממקימות התנועה. "המציאות היומיומית המטורפת כאן בשדרות הביאה אותי להצטרף לרעיון. הסיפור המרכזי של הפריפריה הוא לא רק הקסאמים אלא ההזנחה המתמשכת, ותחנה הרכבת שנפתחה לפני כשנה היא קרן אור", מסבירה שמיר. "רכבת היא אמצעי תחבורה בעל נראות, כלי מקשר בין אנשים ומקומות, ולכן הרעיון של נשים שיעלו בתחנות שונות ויגיעו לשדרות על מנת להביע את דעתן בעניין הסכם מדיני נראה לי נכון".

על פי יעל אלעד, לפעילות אין כוונה להשתייך לשום זרם פוליטי. "יש לנו מטרה אחת ויחידה – הגעה להסכם מדיני לטובת אזרחי ישראל – ואין אף שאיפה מעבר לכך. ברגע שזה יקרה התנועה תתפרק וכל אחת מאיתנו תחזור לחייה".

לאתר תנועת "נשים עושות שלום"

• שלום
• תל אביב
• נשים עושות שלום
• עירוני