אם אי פעם צפיתם בספיישל או שניים של דייב שאפל, אתם כבר יודעים איך זה הולך: שאפל מקבל המון ביקורת על משהו שהוא אמר, כולם מתרעמים עליו, ובתגובה הוא מוציא ספיישל אחר שמכניס לו מיליונים. אפשר להבין למה הוא חוזר על זה גם במופע החדש שלו בנטפליקס, שנקרא "בלתי ניתן לעצירה", אבל בניגוד לספיישלים קודמים – שברובם הצליח למצוא הצדקות די טובות לבדיחות טרנסג'נדרים – הפעם הוא מנסה להצדיק לאורך שעה וחצי את הבחירה שלו להופיע בפסטיבל הקומדיה בריאד. ולמרות שדייב שאפל קורע מצחוק מהרגלו, זה במקביל גם די עצוב.
>>

נתחיל מהמובן מאליו – דייב שאפל הוא אשף בכל מה שקשור לבניית בדיחות. הוא חד מאוד, וברגע שרואים אותו על הבמה קשה שלא לאהוב אותו. מה שהופך כל הופעה שלו לייחודית היא העובדה שיש לו את האומץ להגיד את כל מה שהוא רוצה מבלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולצד זה הוא מצליח גם להיות מאוד אנושי, ולגעת ברגש אליו הוא מכוון. זה קיים גם במופע הזה, רק שהפעם להכל יש מטרה אחת – לעצב מחדש את המצפן המוסרי שלו, כדי להגיד לעצמו שזה דווקא בסדר לקבל תשלום ממשטר אנטי דמוקרטי (להלן תזכורת לחשודי קטרגייט – זה דווקא לא בסדר).

הסברתי כבר באריכות למה זה רע שקומיקאים ואנשי תרבות יקבלו מסעודיה תשלום, אז הפעם לא ניכנס לנושא הזה יותר מדי, אבל בואו נדבר על העקרונות של דייב שאפל. מאז ימיו הראשונים בטלוויזיה, קהל היעד שלו היה צעירים אפרו-אמריקנים, גם אם פלח הקהל החיוור יותר אהב אותו גם. הוא היה שנון וחריף, ורק בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו, לאחר שנעלם, הוא צף שוב כקומיקאי שמהווה קונטרה לתרבות ה-WOKE – אך עם זאת, עדיין בעל דעות ליברליות בסך הכל. קהל היעד שלו היה בעיקר אנשים זכרו אותו מ-"המופע של דייב שאפל" ומילאו את ההופעות, אך הוא גם זכה לאהבת הקהל דווקא כי הוא ניצל את חופש הביטוי עד תום.

במופע החדש הוא מגן על הבחירה שלו לנצל את חופש הביטוי מחוץ לגבולות המדינה, ולהופיע מול קהל ללא קול. הרי מי שישבו באולם בריאד היו אנשים ללא קול, שלא יכולים לבקר את הממשל שלהם – ולפי דיווחים שונים, זה ידוע שגם שאפל עצמו לא הביע ביקורת על סעודיה. במופע הנוכחי, שצולם בוושינגטון, שאפל מזכיר את הרצח של העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י פעם אחת, אך לא מייחס את זה לממשל. במקום זה הוא משתמש בוואטאבאוטיזם קלאסי, עם המשפט "תראו, ישראל הרגה 240 עיתונאים בשלושת החודשים האחרונים, לא ידעתי שאתם עדיין סופרים".

עכשיו תראו, אני האחרון שיגן על פעולות ישראל במלחמה שנמשכה הרבה יותר מדי זמן, ולא כאן כדי לנסות ולדקדק כמה מתוך אותם עיתונאים היו פעילי טרור לפי מחקר של מרכז המידע למודיעין וטרור. ברור שכך או כך, זה די גרוע. אני גם לא ממש מצפה משאפל, שהמיר את דתו לאיסלאם בשלהי הניינטיז, לעמוד לצד ישראל. הוא הבהיר את עמדנו בנושא, וזה בסדר גמור. אבל הבעיה ששאפל מפספס היא שהוא באמת לא רואה את יחס השלטון הסעודי לאזרחיו כפי שהוא רואה את יחס ישראל לפלסטינאים – וכך הוא נחשף במערומיו.

לבסוף, שאפל מצדיק את עצמו באמירה ברורה: "אני מקבל את הכסף הסעודי כדי שאני אוכל להגיד 'לא' בארה"ב". הוא לא מסתפק רק בלהודות באמת ולהגיד "אני פשוט אוהב כסף" – זה נאמר למעשה כמעט בכל פעם שהוא על הבמה. זה בסדר, כולנו אוהבים כסף, אבל שאפל צריך לעטוף את זה בצמר גפן, לקשר בינו לבין שחורים מפורסמים לאורך ההיסטוריה (כולל פי דידי הידוע לשמצה), ולעשות פליק פלאקים באוויר רק כדי להגיד לעצמו "מה שעשיתי הוא בלתי מזיק".

אני אכן מאמין שדייב שאפל היה צריך לשבת, ולעשות עבודת התבוננות עמוקה לקונפליקט הזה – האם לקחת את ההצעה או לא – אבל במקום להתנצל, לקחת אחריות ולהחזיר את התשלום (כי תרומות של הקומיקאים האחרים שהתחרטו נדחו על ידי ארגון זכויות האדם), הוא בחר להתבצר בעמדה שלו ולהגן על הבחירה הגרועה להופיע שם.שלא תטעו, הוא עדיין מצחיק, פשוט עכשיו אני לא יכול להסתכל עליו באותו האופן שהסתכלתי עליו בעבר. לפני הספיישל תפסתי ממנו אדם בעל עקרונות, גם כשהוא ביקר את ישראל. כעת אני לא רואה גיבור תרבות בדימוס שנלחם לאורך הקריירה שלו למען חופש ביטוי מוחלט, אלא אדם שעשה בחירה מוסרית ממש גרועה, ולא מצליח לרדת מהעץ שטיפס עליו. הוא גאון קומי, אין ספק, אבל הוא גם סיפק לנו שעה ורבע מאוד מצחיקה – ומאוד עצובה.
"דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• דייב שאפל
• סטנד אפ
• נטפליקס
• המסך

בעידן ה-Wokeness הנוכחי, וסליחה על השימוש בטרמינולוגיה של ערוץ 14, יש לא מעט יציאות מהקווים. הכוונות המקוריות אולי טובות, אבל כבר ראינו מקרים לא פעם ולא פעמיים של ניסיון לפרוגרסיביות שיצא מכלל שליטה. לעזאזל, אנחנו רואים את זה ברגעים אלו ממש מרחש בצד השני של העולם. וזה בדיוק מה שקרה לקומיקאי חסן מינאג' – עד לפני שנה אהוב הפרוגרסיבים, שחטף כתבת חיסול מוזרה במיוחד.

>>חיי הלילה והתרבות של ת"א נפגשים לטורניר כדורסל ברחבה של התדר

הסיפור המוזר מתחיל ככה: ב-15 לספטמבר 2023 פרסם הניו יורק טיימס, מגזין מכובד לכל הדעות, כתבה תחת הכותרת "ה'אמת הרגשית' של חסן מינאג'", במסגרתה הם מאשימים אותו בכך שבדה סיפורים על גזענות מילדותו, ושילב אותם לתוך הספיישל. המגזין יצא לכתבת תחקיר, במהלכה העיתונאית קלייר הגיעה עד לנערה שלמדה איתו בתיכון, שמינאג' סיפר בסטנדאפ כי שברה את ליבו.

עד אותה כתבה מינאג' היה המועמד המוביל (ובצדק) להשתלטות על כיסא המנחה של הדיילי שואו, ואחריה הוא כבר לא היה במירוץ. לאחר הכתבה מינאז' פרסם הודעות טקסט ותיעודים שהוכיחו כי ניו יורק טיימס שגה, או לכל הפחות השמיט עובדות חשובות, אבל זה היה קצת חסר טעם בשלב הזה. הדין כבר הוכרע, והדרך היחידה שמינאג' יכול להגיב באמת היא במגרש הביתי שלו – סטנדאפ.

הספיישל החדש של מינאג' עלה לנטפליקס לפני כמה ימים, והוא כולל גם את התגובה הדי מדויקת שלו, גם אם קצרה, לאותה פרשייה דבילית. חוץ ממנה, מינאז' נראה בכושר צחוק טוב, כי הוא מקיף לא מעט נושאים ונע מהם בדינמיות ששמורה רק לו. כן, אחד מהנושאים האלה הוא ישראל, אבל ביחס לכל מיני קומיקאי Woke, הוא לא משתהה על הנושא, ומתעסק הרבה יותר בגזענות של אבא שלו, הודים הומלסים ואיך לא, הקרע באמריקה.
"חסן מינאג': ערפו את ראשו", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• סטנד אפ
• נטפליקס
• גזענות

לצלילי נעימת הנושא הסוחפת של "רוקי", בחור עולה על הבמה, נעמד מאחורי מיקרופון, מציג את עצמו כקומיקאי ומתחיל להצחיק את הקהל עם סיפורים על הזיונים המזדמנים שלו. למרות איך שזה נראה, זה לא מופע סטנד אפ, אלא מחזה מתורגם מאנגלית, שבו כל מלה נמצאת במקומה, וההגשה הכאילו מאולתרת, כולל פניות לצופים, מדויקת להפליא. וזה אחד הדברים הכי טובים שראיתי על במה כלשהי בתקופה האחרונה (לצד "מלאכים באמריקה – חלק ב'" הנפלא בקאמרי).

>>

"תחושה שמשהו נורא עומד לקרות" הוא מחזה-מונולוג פרי עטו של מרסלו דוס סנטוס הבריטי-ברזילאי-אוסטרלי (כך הוא מתואר על ידי סוכנות התאטרון שמייצגת אותו). אחרי בכורה עולמית בפסטיבל אדינבורו 2022, המופע עבר לתאטרון בלונדון וזכה לביקורות מתפעמות מקיר לקיר. ב"טלגרף" דוס סנטוס אף תואר כ"מושיע של התאטרון הבריטי". דניאל בגנו תרגם את המונולוג לעברית והעביר את זירת ההתרחשות לתל אביב, וכמו שתום חודורוב ("רינגו") מגיש את הטקסט בצוותא 2, זה נשמע כאילו זה ממש מכאן, כולל בדיחה חיננית על המבטא הישראלי של הגיבור.

״אני בן 36, אני קומיקאי ואני עומד להרוג את בן הזוג שלי…״ הוא מכריז בהתחלה, ואז חוזר אחורה לספר על תחילת היחסים ביניהם. הסטודנט האמריקאי הוא יוצא דופן בקרב מערכות יחסיו קצרות הימים של הקומיקאי, שאינו מזדהה בשם (גם "האמריקאי" יישאר "האמריקאי" עד שלב מאוחר). הוא חתיך מהמם, הוא מעוניין במערכת יחסים אמיתית, ונראה שהוא מושלם מכל בחינה פרט לבעיה קטנה אחת – הוא לא צוחק. הוא אומר שצחוק מסכן אותו פיזית ושיש לתופעה הזאת שם רפואי. משום שהגיבור מגדיר את עצמו באמצעות הצחוק שהוא מעורר באחרים – הוא מגדיר את עצמו כ"נוירוטי מוסמך" – זה פוגע בול באמצע של האגו שלו. זה גם מאלץ אותו להתעמת עם נטייתו להפוך את כאביו לבדיחות, כמו כל הקומיקאים הגדולים באמת.

כסטנדאפיסט בסגנון האנה גדסבי, שהופעתו מבוססת על ניסיון חייו ואבחנותיו לגבי התנהגויות אנושיות – אם כי יש לחדד שהומופוביה אינה מהותית לחוויה האישית שלו – הקומיקאי אינו בהכרח מספר מהימן. יש לו אימא חרדתית, וכבר אין לו אבא, ואת הטראומות שהוא נושא עמוק בפנים הוא מגיש לנו עטופות בשכבות של הומור ושורות מחץ קולעות. וכך המונולוג נע בין ניתוחים (מצחיקים) של איך בונים בדיחה שתתפוס את הקהל, לבין בחינה עצמית חודרנית. כשזה נעשה אמיתי מדי, הקומיקאי חומק לזיונים הרנדומליים שאף פעם לא עשו לו טוב.

תום חודורוב לבד על הבמה, עם מיקרופון וכסא בר ובקבוק מים, מעצב דמות שנכנסת ישר ללב, ומצליח להעלות על הבמה גם את כל האנשים האחרים שהוא מדבר עליהם. זאת הופעה זיקיתית, שמוציאה את המקסימום מכל בדיחה, ובאותה טבעיות חיננית מתכנסת אל תוך רגעים של וידויים אישיים כואבים ומוצפי דמעות. לא פעם כשאנחנו רואים מחזה מתורגם עובר לנו בראש שבמקור זה בטח נשמע טוב יותר. לא זה המקרה כאן. קשה לי לדמיין הגשה מושלמת יותר של המונולוג המבריק, המצחיק והפוצע הזה, שנשמע כאילו נכתב בעברית תל אביבית על ידי המגיש עצמו.
צוותא 2,לפרטים וכרטיסים

• ביקורת הצגה
• ❤ תרבות
• סטנד אפ
• צוותא

הדיבור סביב הוליווד הוא שאדם לאדם זאב. חוקי התעשיה הלא כתובים מכריחים את האמנים לפעול במנטליות מלחמתית, והקרב על המקום הראשון בכל תחום בתעשיית הבידור עקוב מדם. תעשיית הסטנדאפ לא שונה. גם שם יש לא מעט סכסוכים, ויכוחים, האשמות בגניבת בדיחות, יריבויות וסתם קנאת צוחקים. לכן כל כך נדיר שצמד אמנים שנמצא בטופ של התחום משתף פעולה, ובטח עוד במופע. אך הדבר הזה קרה השנה, כשקווין הארט וכריס רק – שני אגדות סטנדאפ, כל אחד בפני עצמו – חברו ביחד למופע משותף בניו יורק.

האירוע כל כך נדיר, עד שבנטפליקס החליטו להצטרף להופעה, ובמיוחד לאחורי הקלעים, כדי לתעד את הרגע ההיסטורי ולהנפיק ממנו דוקומנטרי, שעלה היום תחת השם המתורגם באופן מזעזע "בתפקיד הראשי: קווין הארט וכריס רוק". למה מזעזע? כי הם תרגמו "Headliners Only" – כלומר, כוכבי ערב הסטנדאפ בלבד, אלו שמופיעים בטופ של הפוסטר – ל"תפקיד ראשי", שזה בכלל מעולמות הקולנוע והטלוויזיה. לא הסטנדאפ, כי אין בסטנדאפ שום תפקיד. נו, ניחא.

מעבר לניטפיקינג, מדובר בדוקומנטרי שגולל בעיקרו דווקא את הקריירות הארוכות של השניים, לצד מפגשים עם קומיקאים אחרים, שיחות מאחורי הקלעים, קטעי ארכיון וגם כמה קטעים מהמופע עצמו, למקרה ובא לכם לצחוק גם מבדיחות כתובות מראש. כיף מאוד לראות את הדינמיקה, הפרגון והעקיצות בין השניים, שמציגים אהבה אמתית. ועוד יותר כיף לצחוק מההומור החד שלהם (אנחנו תמיד בטים רוק, אבל הארט נותן עבודה) ולנתק את השכל לשעה וחצי של שיתוף פעולה נדיר.
"בתפקיד ראשי: קווין הארט וכריס רוק", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• סטנד אפ
• נטפליקס

• Facebook
• Twitter
• Email

• מדריך אירועים
• סטנד אפ