>> רב המכר הבינלאומי "איך רודנים נופלים" יוצא בימים אלה בהוצאת רדיקל, ומעניק הצצה חסרת תקדים אל מאחורי הקלעים של משטרים אוטוקרטיים. במשך יותר מעשור, ד"ר מרסל דריסוס, חוקר בכיר לקשרים בינלאומיים ודיקטטורות עכשוויות, ראיין עשרות דיפלומטים, גולים פוליטיים, מומחים לעיצומים כלכליים, חוקרי נשק גרעיני, עיתונאים ומרגלים (לשעבר), והתוצאה היא מחקר סוחף ומעמיק שמפצח את מערכת ההפעלה של הרודנים. וכמו לכל מערכת הפעלה, גם לזו שלהם יש נקודות תורפה שיכולות להוביל לנפילתם. במובן זה, איך רודנים נופלים הוא יותר מספר עיון פופולרי ואקטואלי – זהו מדריך פרקטי המספק מפת דרכים ברורה להפלת רודנים. נשמע לנו שימושי.להשיג בדחיפות כאן.

>> מה עושים בממ"ד: בינג' תרבות גבוהה מטורף שיעביר לכם את הזמן בסופ"ש
>> קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה

בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו

אבל המלחמה הקרה הייתה גם זמן של שחרור לאומי – כשעמים רבים שחיו בעבר תחת שלטון קולוניאלי חזרו ולקחו שליטה. במקור, היו באו"ם רק 51 חברות. באמצע שנות השבעים, המספר הגיע ל-144. כעת חברות בארגון 193 מדינות. לרוע המזל, לא תמיד הדבר הוביל לחירות או לדמוקרטיה. למעשה, מחקרים מראים כי מספר הדיקטטורות גדל בין 1946 לשנות השבעים. עבור רבים, עצמאות הייתה החלפת הכוח הזר ברודן המקומי. ואותם כוחות זרים גם נהגו לתמוך ברודן נאמן כדי לשמור על השפעתם. רודן ידידותי, כך הניחו לעיתים קרובות, הוא שימושי להם יותר מיריב נבחר.

אחרי תום המלחמה הקרה, הדמוקרטיה פרחה. בשנת 2012, פחות מ-12 אחוזים מן המדינות נותרו אוטוקרטיות סגורות – מסוג המערכות שבהן לאזרחים אין כל זכות בחירה. במשך זמן-מה, נדמה היה אפילו כאילו מודל הדמוקרטיות הליברליות ניצח והפך לנורמליות החדשה. חברות מערביות חיכו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה בשם "קץ ההיסטוריה", הניצחון הסופי של הדמוקרטיה.

אבל, כמובן, הרודנות לא נעלמה מעולם – פשוט היה קל יותר להתעלם ממנה. במאה העשרים ואחת הדבר הפך לבלתי אפשרי. העולם אינו מסוגל להתעלם מקים ג'ונג-און, שיש לו גישה לארסנל של נשק גרעיני המסוגל למחות ערים שלמות במתקפה בודדת, והוא יורה טילים מעל יפן. ולדימיר פוטין ערער את יציבותה של יבשת שלמה, וביצע אגב כך פשעי מלחמה. הרודנים הסעודים שלחו יחידה של מחסלים לבתר עיתונאי העובד עבור ה"וושינגטון פוסט". המשטר ברואנדה רדף שוב ושוב את מתנגדיו ורצח אותם. אחרי שהבטיח את מקומו בצמרת המפלגה הקומוניסטית הסינית לכל חייו, שִי ג'ינפינג אמר לגנרלים שלו שהם צריכים "להעז להילחם".

אלה, כמובן, רק האוטוקרטיות שכבר קיימות. באירופה, למשל, דמוקרטיות רבות עומדות בסכנה מיידית. בשנת 2014, ויקטור אורבן הכריז שהוא יהפוך את הונגריה ל"דמוקרטיה בלתי ליברלית" – בפועל מדובר בסוג של סמכותנות. בתורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן ושותפיו הגבילו את המרחב הפוליטי במידה כזו שלאופוזיציה קשה יותר ויותר לנצח בבחירות. ובעוד שמנהיגים טוטליטריים הפכו לנדירים יותר, הרודנים שנותרו בעולם ממשיכים לרדוף את אנשיהם ואת מתנגדיהם. בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו.

במהלך העשור האחרון, נכתבו אינספור מאמרים בעיתונות, ציוצים וספרים על ההגנה על דמוקרטיות ליברליות. דבר מכל זה לא יספיק. בין אם זה יקרה פתאום באמצעות הפיכה שלטונית או בהדרגה באמצעות פירוק של מוסדות מרכזיים, חלק מן הדמוקרטיות ימותו. כשזה יקרה, כולנו צריכים לדעת מה עתיד לבוא וכיצד ניתן להפוך את התהליך.

זוהי מטרתו העיקרית של הספר הזה: לספק מדריך למגבלות הרודנים, לחולשות של משטריהם ולדרכים שבהן הם קורסים. אבל אין די בהבנה. ספר זה גם בוחן כיצד להפיל אותם. ייתכן שזה נשמע אידיאליסטי. הרי רודנות נראית לעיתים קרובות יציבה להפליא. חלק מהרודנים המפורסמים ביותר בעולם תומכים בתפיסה הזו: מועמר קדאפי, למשל, שלט בלוב במשך יותר מארבעה עשורים, יותר מכפול ממשך זמן כהונתה של אנגלה מרקל כקנצלרית גרמניה. ובנוסף, הנתונים מראים כי משטרים אוטוקרטיים יכולים אפילו להיות עמידים יותר ממנהיגים יחידים.

רודנים פועלים בסביבה המזכירה את המערב הפרוע. לעיתים ישנם חוקים, אבל אלה אינם נאכפים או שהם נאכפים בצורה סלקטיבית. אוטוקרטיות הן מכונות להתעשרות. בהיעדר עול המגבלות שמרסנות מנהיגים דמוקרטים, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות

להיות רודן זה כמו להיות תקוע על הליכון בלי יכולת לרדת ממנו לעולם. רודנים יכולים לרוץ ולרוץ, אבל במקרה הטוב הם יישארו זקופים. אם דעתם תוסח אפילו לרגע, הרגליים שלהם עלולות לקרוס תחתם והם ייפצעו. רודנים רבים שנופלים מן ההליכון, לעולם אינם עולים עליו שוב. והם גם אינם יכולים לרדת ממנו בבטחה. בעולם של רודנים, הניסיון להישאר בשלטון עשוי להסתיים בכי רע, אבל ויתור מרצון על מעמדם עלול להיות מסוכן עוד יותר.

אבל אם כל כך קשה לרדת מן ההליכון, למה שמישהו בכלל יעלה עליו?
לא מדובר בהכרח במקום שרע להיות בו, לפחות לזמן-מה. פוליטיקאים בכל מקום נוטים להיות עשירים יחסית. למשל, העושר החציוני של חברי הסנאט בארצות הברית עמד בשנת 2018 על 1.76 מיליון דולר. בדמוקרטיות, לא מעט מנהיגים לשעבר יכולים להרוויח מיליונים מהרצאות ומחוזים לכתיבת ספרים. בוריס ג'ונסון (או אלכסנדר בוריס דה פְּפֶפֶל ג'ונסון, למען הדיוק), למשל, קיבל כמעט 250 אלף לירות שטרלינג תמורת הרצאה אחת בסינגפור אחרי שעזב את רחוב דאונינג.

אולם לדמוקרטיות יש כללים שמונעים מפוליטיקאים להכניס את היד לארנק המדינה. אף שמנהיגים דמוקרטיים בוודאי רוצים בכך, רבים הסיכויים שהם ייתפסו אם יעסקו בשחיתות, משום שהם עשויים להיחקר על ידי עיתונאים, משטרה עצמאית וחברה אזרחית תוססת. אם הם אכן נתפסים, עשויות להיות לכך השלכות חמורות כי רק לעיתים רחוקות ניתן לשכנע (או לשחד) שופטים כדי שיתעלמו מכך. ברגע שהשחיתות מתגלה, פוליטיקאים מן האופוזיציה יעשו כמיטב יכולתם לאמלל את חיי המנהיגים ככל האפשר כדי לנצח בבחירות הבאות. זו אינה שיטה מושלמת, אבל לרוב היא מונעת את הניצול הגרוע ביותר לרעה.

רודנים, לעומת זאת, פועלים בסביבה המזכירה יותר את המערב הפרוע. לעיתים ישנם חוקים, אבל אלה אינם נאכפים או שהם נאכפים בצורה סלקטיבית. אוטוקרטיות הן מכונות להתעשרות. בהיעדר עול המגבלות שמרסנות את המנהיגים הדמוקרטים, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות.

ארץ האפשרויות המאוד מאוד מוגבלות. טורקמניסטן (צילום: שאטרסטוק)

עיר הבירה זקוקה לשדה תעופה? רודנים יכולים לתת את החוזה לגיסתם כדי להבטיח שהכול יישאר במשפחה. חברה זרה לא רוצה יותר צרות עם רשויות המס? תנו להם לשלם "עמלה" שתגרום לתיק שלהם להיעלם. האם זה באמת משנה אם כל התחמושת שהוזמנה תגיע לצבא? אולי חלק יוכל ללכת לאיבוד בדרך, אחרי שחשבון מסוים בבנק זר יזוכה בערך המטען הזה. חברה בבעלות המדינה עומדת לעבור הפרטה? למה לא למכור אותה לאדם הנאמן לנו תמורת עשירית מערכה הממשי? יד רוחצת יד, והכסף אינו מפסיק לזרום לעולם.כשהדברים נעשים ביעילות, כולם בצמרת מרוויחים כסף. אבל הרודן עצמו? הוא עשוי להתעשר במידה שלא תיאמן.

טורקמניסטן היא אחת החברות החשאיות ביותר עלי אדמות. כאחת המדינות הכי פחות מתוירות בעולם, אנשיה היו פעם עניים להדהים. בשנת 1998, יותר מארבעה מכל עשרה תושבי טורקמניסטן חיו בעוני קיצוני – עם הכנסה אפשרית של פחות מ-2.15 דולר ליום. אבל מכאן לא נובע שטורקמניסטן, כמדינה, היא ענייה. להפך. על פי הבנק העולמי, "עתודות הגז של טורקמניסטן מוערכות כרביעיות בגודלן בעולם, ומהוות כעשרה אחוזים מן העתודות העולמיות". "בנוסף לכותנה ולגז טבעי," אמרו האנליסטים של הבנק, "המדינה עשירה בנפט, גופרית, יוד, מלח, מרבצי בנטוניט, אבן גיר, גבס ובטון – שכולם יכולים לשמש חומרי גלם לתעשיות כימיות ולתעשיות הבנייה".

הבעיה העיקרית של טורקמניסטן לא הייתה המחסור בכסף, אלא העובדה שהכסף אינו מחולק למי שזקוקים לו. אבל לפחות טורקמני אחד הוא תמיד עשיר: האיש שבצמרת. במפנה המילניום, האיש הזה היה ספרמורט ניאזוב, רודן הידוע בעיקר בזכות פולחן האישיות האבסורדי שיצר אחרי שעלה לשלטון בשנת 1985. בין השאר, ניאזוב אסר על עישון בציבור, אחרי שעבר ניתוח לב שהכריח אותו להפסיק לעשן, הוא העניק לעצמו את התואר "טורקמנבאשי" ("אבי האומה"), אסר על גברים להאזין לרדיו במכוניותיהם, והחליף את שמות חודשי השנה וקרא להם על שמו ועל שם אמו.

ניאזוב גם כתב ספר שכותרתו "רוחנמה" – שילוב של ביוגרפיה, שירה ועזרה עצמית. הספר נתפס ממש כטקסט דתי. כל תלמיד במדינה נאלץ לקרוא אותו. עובדי ציבור אולצו להשתתף מדי שבוע בשיעורים על הספר (עובדי משרד החוץ, למשל, ערכו את השיעורים שלהם בימי רביעי בשעה חמש וחצי אחר הצהריים). ההערצה הייתה כל כך קיצונית, שניאזוב עצמו העיר פעם ביובשנות: "אנשים שונים אומרים שזה פולחן אישיות". כך אכן היה.

חברה בבעלות המדינה עומדת לעבור הפרטה? למה לא למכור אותה לאדם הנאמן לנו תמורת עשירית מערכה הממשי? יד רוחצת יד, והכסף אינו מפסיק לזרום לעולם. כולם בצמרת מרוויחים כסף. אבל הרודן עצמו? הוא עשוי להתעשר במידה שלא תיאמן

כשניאזוב לא היה עסוק בהמצאת כללים שרירותיים עבור העם הטורקמני, הוא גנב מבני עמו. בשנת 2001 חתמו טורקמניסטן ואוקראינה על חוזה אספקת גז. על פי חקירות מאוחרות יותר של כתב העת הגרמני "דֶר שפיגל", העסקה אמורה הייתה להניב 1.7 מיליארד דולרים בשנה הראשונה בלבד. אבל מאחר שטורקמניסטן הייתה (ועודה) דיקטטורה, רוב הכסף לא הגיע לתקציב המדינה אלא לחשבונות בנק זרים, שנשלטים ישירות על ידי ספרמורט ניאזוב. הפרטים המדויקים אינם ידועים, אבל אפילו אם הדיווחים אינם מדויקים לגמרי וניאזוב גרף "רק" עשרה אחוזים משווי העסקה, מדובר ב-170 מיליון דולר בעסקה אחת בשנה אחת. וכמובן, זה לא היה מקרה השחיתות היחיד.

כאשר ארגון בלתי-ממשלתי עצמאי בלונדון חקר את ההתנהלות הכספית של הרודן, הוא הגיע למסקנה כי: "חלק משמעותי מן ההכנסות לעולם אינו מוצא את דרכו לתקציב המדינה". עוד נאמר שם כי "חלק עצום בגודלו – 75 אחוזים מהוצאות המדינה! – כנראה מתרחש מחוץ לתקציב [הממשלה]". עם הזדמנויות כאלה, לא מפתיע שרודנים הם לעיתים קרובות האנשים העשירים ביותר במדינה.זהו תמריץ לא קטן לעלות על ההליכון. אבל מדובר בהליכון שאינו עוצר לעולם.

• מחאת הדמוקרטיה
• ❤ תרבות
• ספרות עיון
• רדיקל
• יוצרים כותבים

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני חמש שנים, במהלך עבודתו כעיתונאי במעריב, נחשף רותם סלע לכלכלן דיוויד פ' גולדמן, מחבר הספר "ציביליזציות גוועות" שעוסק בדעיכתו הדמוגרפית של האסלאם. סלע ניגש להוצאות הספרים הגדולות ועניין אותם בספר. בזו אחר זו ההוצאות סירבו, וסלע החליט להוציא אותו בעצמו. זה היה רגע הולדתה של הוצאת סלע מאיר, הוצאת ספרי עיון שמרנית לאומית שמתחרה בשחקנים כגון רסלינג, בבל ושאר ההוצאות שמתמחות בספרי עיון וקורצות לרוב לקהל שמאלני, אך משחקת במגרש רעיוני כמעט ריק בישראל.

מהרגע שבו הוציא סלע את ספרו של גולדמן, הוא מספר, הפניות זרמו. אחד הספרים שמצאו מקום בסלע מאיר היה "תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבום, שעשה לא מעט רעש עם צאתו בישראל ב־2014. "טננבאום כותב בגרמנית וכשהוא רצה לצאת לאור בעברית עם הספר הקודם שלו, 'אני ישן בחדרו של היטלר', שהיה 17 שבועות ברשימת רבי המכר של דר שפיגל, אף הוצאה לא רצתה להוציא אותו בישראל", אומר סלע, "וזה לגיטימי, לא כל מו"ל צריך להוציא כל דבר. קראתי את הספר תוך שלושה ימים ואמרתי לו שאני אוציא את הספר הזה וגם את הספר הבא שלו. הבנתי שהנישה הזאת שנקראת ספרות מרכז וימינה זו נישה ענקית שלא מנוצלת בכלל. זה לא חשוב רק מסחרית כיאין ספרים בעברית, הרבה מאוד מהשיח שנקרא ימני שמרני לאומי מתקיים רק מול הרעיונות הפרוגרסיביים של הצד השני".

בחמש השנים האחרונות הוציאה סלע מאיר כ־20 ספרים. מלבד "ציביליזציות גוועות" של גולדמן וספריו של טננבום הוציא סלע לאור את "תחשוב כמו מנצח" של דונלד טראמפ, "סיפוח עכשיו" של קרוליין גליק ואת "קץ הנורמליות" של משה פייגלין. אבל כל זה לא עשה לסלע רבע מיחסי הציבור שעשה לו ליאור שליין, שבמונולוג שנשא לאחרונה בתוכנית "גב האומה" לעג לסדרה החדשה של סלע מאיר – שיבולת – ולסרטון הקידום שלה בכיכובם של אושיות ימין כמו אראל סג"ל, אבישי עברי, יותם זמרי ונוספים. ההוצאה הבוטיקית שיבולת, שכעת היא שם מעט יותר מוכר גם בקרב קהל ליברלי יותר, הוקמה בנובמבר האחרון עם קרן תקווה, ארגון פילנתרופי יהודי אמריקאי בעל אוריינטציה שמרנית לאומית, תוך כוונה להוציא בכל שנה תריסר ספרי הגות שירחיבו את היריעה השמרנית, לקהל שהתבקש לרכוש מינוי שכולל חמישה ספרי עיון ומנוי לכתב העת "השילוח". הכותר המרכזי והמדובר ביותר בסדרה עד כה הוא "12 חוקים לחיים" שלג'ורדן פיטרסון.

הקמפיין שלכם עורר הדים בעיקרבצד השמאלי של המפה, מפוסטים בפייסבוק ועד המונולוג של שליין.הביקורת חיזקה את המכירות?

"לא. את רוב המנויים השגנו לפני שליין. מה שקרה, בעיקר במקרה של שליין, זה שהוא הוכיח היפותזה שלא אמרנו אותה אבל הייתה שם כל הזמן – הצד השני לא רואה בנו בני שיח, הוא רואה בנו ציבור שלא נמצא באיזשהו שיח רעיוני, שלא מציע אלטרנטיבה. הדבר הזה לא נכון, גם אם לא היו שיבולת או סלע מאיר. הביקורת של שליין נעשתה באופן כל כך מגוחך וגרוטסקי, היא פשוט האירה תשומת לב גם לבעיה וגם לקיום של הספרייה כי בסופו של דבר רוב האנשים לא מודעים להוצאת הספרים".

אז היחס המזלזל של השמאל תרם.

"לא יודע אם זה השמאל, זה שליין, ולדעתי זה לא זלזול, זה פחד. אני יכול להבין למה אנשים בשמאל עשויים להרגיש שהם אוונגרד, שהם מעטים מול רבים, שהם נמצאים בקו הגנה ושבאים ולוקחים להם גם את האוונגרד האינטלקטואלי, את האדג' הזה, אז הם מתגוננים".

עד כה, אומר סלע, נרשמו לשיבולת 2,500 מנויים, ופלח האוכלוסייה שנרשם הפתיע גם אותו. "הופתעתי מהכמות הגדולה של התל אביבים, של אזור המרכז. חשבתי שזו תהיה הוצאה של אזור ההר. אבל מתברר שיש פה באזור המרכז הרבה קוראים ומעוניינים, הם פשוט מאוד ישנוניים".

בתור מו"ל עצמאי אתה חלק מהתרבות האלטרנטיבית שרובה שמאלנית. אף שכרגע זה ירד מהפרק, איך אתה רואה חוקים כמו חוק הנאמנות שמגביל את השיח ואפשרות של מסרים?

"חוק הנאמנות הוא חוק רע, המציאות שהוא בא לתקן יותר רעה. מדינה לא צריכה להיות חלק מתרבות ולממן תרבות, כי כשהיא מממנת תרבות יש שתי אופציות – או שפקיד יקבע מה תהיה התרבות, או שפוליטיקאי, כמו שבאה מירי רגב ונתנה אופציה אחרת, שהיא גם כן רעה אבל פחות. אני אומר לא זה ולא זה – תנו לציבור להחליט. אני לא מקבל מימון מהמדינה, אני צריך לשאול את עצמי אם הספר רלוונטי לעוד אנשים. יש ספרים שאני מוציא וחושב שהם מספיק חשובים אבל אולי לא יהיה להם מספיק קהל, ויש גופים גדולים וקרנות שבאות ויכולות לעזור במקרים כאלה".

ובכל זאת, הייתי רוצה לראות את הוצאת שיבולת ואת השיח שאתה מייצג מתנגד גם הוא לחוק הנאמנות.הפלורליזם לא יכול לעבוד רקלצד אחד.

"במדינת ישראל כל אחד יכול להוציא ספר, סרט, הצגה. ביום שהמדינה תגיד 'אנחנו אוסרים על אמנות כי היא לא כפופה לחוק שמאפשר להביע דעות מסוימות', אני גם אעמוד על הבריקדות. היא מדברת על משהו אחר. החוק אומר לדעתי שאין זכות למימון".

אתה קורא למה שאתה עושה בשיבולת"מהפכה שמרנית".זה לא אוקסימורון?

"רכבנו על זה, רצינו שאנשים יצביעו על זה כי זה כמובן מצחיק. מעבר לזה, אני מאמין שהשיח מתחיל מספרים ומטפטף למטה, לכותבי טורים ומשם לשיחות מסדרון ומשם להצעות חוק ולפוליטיקאים. אחת הבעיות של הרוב השמרני היא שחסרות לו המון חתיכות בפאזל של תפיסות העולם, יש המון דברים שהוא לא בירר דווקא כי הסוגיה של הסכסוך הפלסטיני הייתה היחידה על סדר היום הרבה זמן, וגם כי ירשנו משלטון מפא"י מסורת סוציאליסטית, אז הבירור הוא חשוב בשביל שהרעיונות יטפטפו".

יש ספרים שלא היית מוציא?

"אני מוציא ספרים שמעניינים אותי, שאני חושב שיש להם תרומה לשיח. הם לא חייבים להיות משויכים לימין או שמאל. אנחנו הולכים להוציא עכשיו עוד ספר, לא יודע אם אפשר לקרוא לו שמאל, של טרוור נואה, מנחה הדיילי שואו. הוא כתב ספר על הילדות שלו בדרום אפריקה. אימא שלו שחורה ואבא שלו לבן והוא היה ילד לא חוקי, והוא מתאר את הילדות שלו, איך אימא שלו, אדם עם כוחות נפשיים אדירים, המשיכה לחיות איתו בדרום אפריקה למרות האפרטהייד".

למה בחרת להוציא אותו אצלך?

"כי הוא ספר אדיר, מצחיק ומעניין. כשסיימתי אותו הבנתי מה היה האפטרהייד בדרום אפריקה והבנתי שאין אפטרהייד בישראל. זה משהו אחר לגמרי. והספר הזה הוא יצירה של אדם שמתויג כאיש שמאל".

אתה מרגיש שהוצאת שיבולת היא חלק ממשהו גדול יותר שקורה?שהרעיונות השמרנים לאומיים מקבליםבמות בדמות "ישראל היום", "מקור ראשון", ערוץ 20?

"אני חושב שזה מתחיל לקרות וזה מאוד בהתחלה. אנחנו רואים מעט מאוד אנשים כמו שירן השכל, אמיר אוחנה או איילת שקד, נבחרי ציבור שמייצגים את סט הרעיונות החדשים האלה – לא רק להיות בעד יהודה ושומרון אלא להיות בעד כלכלה חופשית והשתחררות מהמסורת המפא"יניקית".

רוב הספרים בסלע מאיר ובשיבולת מתורגמים. האם אין מספיק כותבים ימניים ישראלים ראויים?

"בשנתיים האחרונות הוצאנו את 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?' של ארז תדמור ואת 'זכרונות אבו יוסוף' של יעקב סבג, ובחודשים הקרובים אנו צפויים להוציא את '7 פסקי דין שערורייתיים של בג"ץ'. בשיבולת צפויים להתפרסם גם ספרי מקור. הפיתוח שלהם אמנם לוקח זמן רב יותר ודורש עבודה רבה יותר, אבל החשיבות של פיתוח והבאה של קולות מקוריים בעברית שסוקרים ומנתחים את המציאות הישראלית הוא אדיר".

סלע סומך על הרגלי הקריאה של הציבור הימני השמרני בישראל שיגדיל את היקף המכירות שלו. "יש לציבור הזה יתרון גדול מאוד – אין לו פלאפונים בשבת. ברגע שאין לך פלאפון בשבת אתה קורא יותר. זה ציבור קורא". בכל הנוגע לשאלה מה אותו ציבור קורא, סלע מזהה את הוואקום שאליו הוא נכנס. "בישראל יש שני סוגים של ספרות, בהכללה גסה – או ספרות עיונית מהשמאל או ספרות דתית מימין, שאפילו קשה לי לקרוא לה ספרות מימין, זו פשוט ספרות שלכודה בתוך שיח מסוים. ברגע שיש ספרים שמציגים תפיסות עולם יש לך על מה לדבר, אתה מייצר עוד שיח שעומד מול שיח, ומה שאני מקווה שיקרה כתוצאה מזה זה שהווליום המתלהם יירד וייווצר יותר שיח".

• ימין
• הוצאת רסלינג
• ספרות עיון
• שיבולת
• ספרים
• תרבות