כמעט 8 שנים אחרי הניסיון הכי שאפתני שהיה פה לפסטיבל מוזיקה בינלאומי, יזם הפסטיבל שנקלע לחובות התארח בפודקאסט "חיות כיס" של כאן הסכתים כדי לספר על הצד שלו באירוע, להבין איפה היתה הטעות שלו ולהסביר למה תחום ההופעות הבינלאומי בארץ צריך להיות בפקודת ההימורים
היום זה בוודאות נראה כמו פנטזיה בלתי אפשרית, אבל לפני 8 שנים בישראל עוד היה אפשר לדמיין פסטיבל הופעות בינלאומי, כאן בארץ הקודש. בספטמבר 2018 זה אשכרה קרה – פסטיבל "מטאור", שלושה ימים, יותר מ-180 אמנים מהארץ ומחו"ל, שמות ענקיים כמו לנה דל ריי, פושה טי, אסאפ פרג, אוף מונטריאול ופליינג לוטוס ותקווה להפוך למסורת, ולהרגיע לרגע כמו כל שאר העמים. ואז הגיע הביטול של דל ריי בעקבות לחצי BDS, שהחל אפקט דומינו אכזרי – בצירוף לא מעט תקלות לוגיסטיקה בשטח הפסטיבל – שהסתיימו בהתרסקות המטאור.
ב-8 השנים שעברו מאז אירוע הפסטיבל, המפיק ערן אריאלי aka נרנג'ה שמר על שתיקה, אותה שבר לבסוף אמש בפרק של "חיות כיס", הפודקאסט (הם אוהבים את המילה "הסכת") הכלכלי של כאן תאגיד השידור, בהגשת אלון אמיצי.הפרק בן 39 הדקותאמנם כולל שיחות עם מרואיינים נוספים (שאול מזרחי ומנהל ההפקות אילן גוזל), אבל עיקרו ריאיון משמעותי ראשון עם אריאלי, שמפורק בין קטעי קריינות הפורשים את הקריירה של מפיק ההופעות, החל מההופעה של קורט וגנר בבארבי ב-2009 ועד לרדיוהד מול 50 אלף איש בפארק הירקון ב-2017 (וכולל סיפור חמוד על נוד של בריאן וילסון). אבל לב הפרק והסיבה לקיומו הוא כמובן חשבון הנפש על פסטיבל מטאור.
בערך רבע שעה לתוך הפרק, מילת ה-F נשלפת, ואריאלי מתחיל לפרט על ההשקעה שנתן באירוע ("כל כך האמנתי במוצר ובאירוע הזה שלא היתה לי שום בעיה לשים ערבויות אישיות, כי היה ברור לי שהאירוע יהיה הצלחה"), על ההתדרדרות שהחלה מהביטול של לנה דל ריי, על הכשלים הלוגיסטיים של הפסטיבל, על ההפסדים העצומים ("ממקום שהייתי אמור להרוויח שני מיליון שקל, הפסדתי שש"), החובות לספקים והעבריינים שהגיעו אליו לאיים, המחשבות על מטאור 2 (והירידה מהם), השינה במשרד, הנושים, פשיטת הרגל וכל מה שעבר בתקופה הזו. או במילים אחרות, הסבר מפורט ומלא דוגמאות ללמה, כדבריו, ייבוא הופעות מחו"ל "זה עסק שבישראל צריך להיות בפקודת ההימורים".
יכול מאוד להיות שעבור אנשים שנפגעו מהפסטיבל – בין אם הם מבלים ששילמו ממיטב כספם ולא מצאו מים לשתות ובין אם הם ספקים שלא קיבלו תשלום במשך שנים – גילויי הלב של אריאלי בפודקאסט יהיו לא מספקים. גם אריאלי עצמו כנראה מבין את זה, וזה גם באמת פרק שבסך הכל מרים לו, ולא מעמת אותו עם כל התקלות באירוע (אם כי נראה שאריאלי לא מתבייש לדבר על דבר). אבל עבור אוהבי התרבות בישראל, מדובר במסמך מרתק וחשוב שמתאר לא רק מה קרה למפיק ההופעות הבלתי נשכחות מאז (ביולי 2023 אחרון החובות שולם, מאז אריאלי עבר בעיקר לניהול אמנים), אלא גם גוזר מסקנות בדיעבד ("הטעות הכי גדולה שלי זה שלא התחלתי בקטן. הייתי צריך להתחיל בפסטיבל שהוא במה אחת, יום אחד, יומיים, חמש להקות, ולגדול בהדרגה. אורגני"). ובעיקר, משאיר טעם מר עם צלקת, ושאלה שלא תקבל מענה – האם אי פעם עוד יקום דבר שכזה בישראל, והאם עוד נהיה בחיים כשזה יקרה.
