עד לפני שבוע פול תומאס אנדרסון היה הבמאי/תסריטאי האמריקאי עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר (11, על שישה סרטים) שמעולם לא זכה. רק פדריקו פליני נמצא מעליו ברשימה, עם 12 מועמדויות ואפס זכיות. אבל בתחילת השבוע הסטטיסטיקה המתסכלת השתנתה באחת, ועכשיו יש לו שלושה אוסקרים על "קרב רודף קרב".אנדרסון כתב וביים עשרה סרטים בשלושים שנה. זה הספק נמוך יחסית לספילברג וסקורסזה, אך הוא אופייני לקצב העבודה של קולנוענים בני דורו, כמו קוונטין טרנטינו וכריסטופר נולן. בין לבין הוא ביים שלל וידאו קליפים, וגם סרט תיעודי על מסעו בהודו של ג'וני גרינווד – המלחין של כל סרטיו מאז "זה ייגמר בדם". יש לציין שהשחקנית/קומיקאית מיה רודולף, זוגתו מזה שנים רבות ואחת הנשים המגניבות בתבל, אינה מופיעה בסרטיו, ונראתה רק בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה". התבקשתי לדרג את סרטיו העלילתיים של אנדרסון, וזאת משימה קשה, כי לפחות חצי מהם הם יצירות מופת.

>> כמה טוב שבאתם: 11 הכניסות הכי מרשימות שראינו בקולנוע
>> בואו נרגיע: 15 סרטים קסומים שיספקו לכם קצת נחמה ושקט

10. שמונה בטוח (1996)

כמו "כלבי אשמורת" של טרנטינו, סרטו הראשון של אנדרסון נולד בסדנת הקולנוע של מכון סנדאנס. אנדרסון הוזמן ל"מעבדה" אחרי שהציג בפסטיבל של 1993 את סרטו הקצר "סיגריות וקפה". שם שידכו את הבמאי המתחיל לשחקנים ג'ון סי. ריילי ופיליפ בייקר הול, ויחד הם צילמו כמה סצנות מהתסריט. ריילי והול המשיכו גם לסרט השלם (ולסרטים נוספים של אנדרסון), ואליהם הצטרפו סמואל ל. ג'קסון וגווינית פאלטרו, באחד מתפקידיה הטובים ביותר כמלצרית/זונה דלת שכל. הסרט הצנוע הזה עוקב אחר המהמר הוותיק סידני הפורס את חסותו על ג'ון חסר הבית ומלמד אותו איך לדפוק קופה בלס וגאס. סידני הופך דמות אב לג'ון, אך מערכת היחסים התומכת הזו עלולה להיות מופרת כשסוד אפל מעברו של סידני מאיים לצוף על פני השטח. דמויות מורכבות, דיאלוגים מאופקים ומתח מרומז מאפיינים את סרטו הראשון של אנדרסון, שעל אף ההבטחה הטמונה בו קשה לשער את היצירתיות השאפתנית והמרהיבה שתתפרץ בסרטו השני.

9. מגנוליה (1999)

לא מעט אנשים מחשיבים את הסרט הזה לשיא יצירתו של אנדרסון, אבל בעיני השאיפה לטוות יצירת מופת מודגשת מדי, וכתוצאה מכך הסרט לוקה בנימה מעושה. לדברי אנדרסון, שיריה של איימי מאן נתנו לו השראה למה שהיה אמור להיות סרט אינטימי, קטן וזריז, אבל תוך כדי כתיבה הוא הלך ותפח, והוא החליט ליצור את "האפוס הגדול של עמק סן פרננדו". זהו מארג של סיפורים על אבות המתקרבים לסוף חייהם, ועל צאצאיהם המתנכרים להם עקב חטאיהם בעבר. טום קרוז מגיש הופעה זועפת ורושפת בתפקיד גורו של גבריות משתוללת (קרוז ביקש לעבוד עם אנדרסון אחרי שצפה ב"לילות בוגי", והתפקיד נכתב במיוחד בשבילו), וג'ון סי. ריילי נוגע ללב כשוטר לא מאוד מוכשר שמתאהב באישה בודדה. רגעים זכורים במיוחד – גשם של צפרדעים, והסינג-אלונג של "Wise Up", כשהדמויות בסיפורים השונים מצטרפות לשיר של איימי מאן הנשמע בפסקול.

8. המאסטר (2012)

סרטו השישי של אנדרסון הוא דיוקן מוסווה של מייסד הסיינטולוגיה ל. רון האבארד, אבל העניין האמיתי שבו אינו ביוגרפי. לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן, שהופיע בחמישה מסרטיו של אנדרסון) – סופר, רופא, פיזיקאי גרעין ופילוסוף, כפי שהוא מציג את עצמו – פיתח תורה המבוססת על תערובת של פסיכולוגיה פרוידיאנית ואמונה בגלגול נשמות ובמסע בזמן. יש לו הרבה חסידים וגם מתנגדים, אבל אנחנו מכירים אותו בעיקר דרך הפריזמה של יחסיו עם החייל המשוחרר פרדי קוול (חואקין פניקס בהופעה חומסת נשימה). באמצעותם הסרט בוחן את המשמעויות השונות של "מאסטר" – כמורה, כרב אמן וכאדון. קוול מצטייר כגבר חייתי ואלים, שתיין וזיין הלוקה הפרעת דחק פוסט טראומתית. הצורך של דוד להכניע אותו הופך למניע מרכזי בחייו, גם כהוכחה אמפירית לעוצמתו וגם משום שקוול מסמל עבורו את היצרים שהוא מתקשה לרסן בעצמו. זה אפוס קאמרי ואף קלאוסטרופובי שניחן בסגנון מוקפד, חמור ומהפנט.

7. מידות רעות (2014)

ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70 – או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. זה סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. העיבוד לספרו של תומס פינצ'ון הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים המפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית. חואקין פיניקס מגלם בלש פרטי סטלן, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על בן זוגה הנוכחי, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים. היא מבקשת את עזרתו בסיכול המזימה, ותוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח. מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשהבלש נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה.

6. חוטים נסתרים (2017)

בהשראת מעצב האופנה הספרדי כריסטובל בלנסיאגה, אנדרסון הגה דמות של מעצב שמלות בלונדון של שנות ה־50 של המאה שעברה, שתופר מחלצות לנשות החברה הגבוהה. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי-לואיס) מנהל בית אופנה עם אחותו סיביל (לזלי מנוויל). וודקוק יוצר יופי עבור נשים ועל חשבון נשים. השמלות המושלמות שלו מכחישות את הבשר החי ואת האנושיות הפגועה, כפי שעולה בסיקוונס נטול חמלה העוסק בשמלת החתונה הירוקה של אישה לא צעירה ולא רזה. וודקוק מקדיש את כל כולו לאמנותו, ואין לו מקום בחייו למשפחה. אך כשעיניו נחות על מלצרית נחמדה (ויקי קריפס) במסעדה מקומית פניו זורחות בשפע חיוכים, וזה מראה נדיר ומרהיב כמו קרן שמש ביום מעונן. אלמה נכבשת לחלוטין בעולמו של וודקוק, שמלביש אותה בשמלות פאר ומציג אותה לחברה הגבוהה. אבל בחלוף ההתרגשות הראשונית היא מגלה שהפכה לבובת דיגום הנדרשת לשתוק ולא להפריע לאמן הגדול להתרכז. אלמה חשה אבודה, ובניסיונה לשנות את מאזן הכוחות ולעשות מעין ריסטארט של היחסים, היא מעלה אותם ואת הסרט על מסלול מסוכן. אנדרסוןבוחן את הפוטנציאל הדרקוני והערפדי של היחסים בין האמן והמודל שלובשפה קולנועית מהפנטת ביופייה המוקפד והמאופק (הוא עצמו צילם את הסרט). זה נראה כמו סרט שמקס אופולס ורובר ברסון ביימו יחד, על פי תסריט שנכתב עבור היצ'קוק.

5. ליקריץ פיצה (2021)

מרגע שגרי בן ה-15 (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור המנוח) רואה את אלנה (אלנה חיים) המבוגרת ממנו בעשר שנים הוא מוצף רצון עז להיות איתה, ואנחנו נגרפים איתו לעולם של דימויים משכרים. זה סיפור התבגרות בקליפורניה של שנות השבעים המוקדמות, שזורם בטבעיות גמורה בין רגעים של גמלוניות נעורים מכמירת לב לבין שיאים ביזאריים. הכל מתגבש לסרט מלבב ושופע חיים. בשל הקרבה של עמק סן פרננדו ללוס אנג'לס, הוונאבי דיווה והנער היזם נתקלים מדי פעם באנשים מתעשיית הקולנוע, המגולמים בהקצנה פארודית על ידי שון פן ובראדלי קופר. שני האגו מניאקים עושים קצת בלגן בחייהם של הגיבורים, ומתייחסים אליהם כמו היו קיפודים בשולי הכביש. אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות כמו אבן על דמויות גדולות מהחיים, אנדרסון חוזר לסביבות לוס אנג'לס של שנות השבעים, שם ביקר ב"לילות בוגי", ומרים הפקה משפחתית סוחפת ומענגת, שמאיירת דמויות אנושיות רעננות ומבולבלות, ואינה משאירה אותנו עם חור בלב כמו כמה מסרטיו האחרים.

4. מוכה אהבה (2002)

אחרי צמד אפוסים שאפתניים, האטיוד הרומנטי המטריד, הרענן והקסום הזה, שזיכה את אנדרסון בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, נראה כמו סרט ראשון של במאי אינדי מבריק. אך אפשר בקלות לזהות את סגנונו המיוחד – את הנגיעה הפיוטית בחולי וברוע, את המצלמה שנעה בתנועות רחבות וכמעט אינסופיות. אדם סנדלר נהדר בתפקיד גבר מבולבל ורדוף חרדות, עם הרבה מאוד זעם חבוי, שמנסה להתגבר על שבע אחיות שמנהלות את חייו, ולמצוא את דרכו בעולם. שיחת טלפון תמימה לקו לוהט, מסבכת אותו עם אנשי עולם תחתון ברוטאליים. במקביל הוא מתאהב באמילי ווטסון המתוקה להפליא, והחללים האפורים והסטאטיים שבהם הסתובב עד כה, מתחלפים באתרים של צבע ותנועה. הנשיקה הראשונה לצלילי שירה של אוליב אויל מ"פופאי" של רוברט אלטמן היא רגע שמיימי, ששואל דימויים מהרפרטואר של המיוזיקל.

3. קרב רודף קרב (2025)

לראשונה בקריירה המזהירה שלו, אנדרסון קיבל תקציב הוליוודי ויצא לעשות סרט ז'אנר, בערך. לרגל העניין הוא קיבץ תמות פוליטיות וחברתיות בוערות של העידן הנוכחי, וטווה אותן ביד אמן למותחן אקשן שהוא דרמה משפחתית מרגשת. אפשר לומר שזה סרטו הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש, אבל זה גם סרטו היחידי שגרם לי לבכות בכי משחרר. ליאונרדו דיקפריו נפלא עד מאוד בתפקיד האב הסטלן שעושה כמיטב יכולתו המוגבלת להציל את בתו (התגלית המקסימה צ'ייס אינפיניטי), ושון פן פנומנלי כאיש צבא המאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. סיקוונס השיא, שנפרש על פני כעשרים דקות, מדגים היטב את גאונותו של אנדרסון כמספר סיפורים – הוא אינו מציית לתבניות הנרטיביות המוכרות, ועם זאת הוא מספק מאוד מבחינה רגשית.

2. לילות בוגי (1997)

פעם אחת בחיי חוויתי תחושה של התעלות קולנועית, מהסוג שוודאי חוו אנשים שראו בזמן אמת את סרטיהם הראשונים של גודאר וטריפו. זה היה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק בשנת 1997, בהקרנת הבכורה העולמית של סרטו השני של במאי בן 27 שאת שמו לא הכרתי. "לילות בוגי" נפתח בשוט וירטואוזי, המתחיל עם שמו של הסרט המתנוסס בכניסה לבית קולנוע, ומשם המצלמה יורדת לרחוב, מוצאת את במאי סרטי הפורנו ג'ק הורנר (ברט ריינולדס בתפקיד חייו) ונכנסת בעקבותיו למועדון לילה, שם היא מטיילת בין הדמויות שירכיבו את הקהילה הגדולה של הסרט, עד שהיא מגלה את שוטף הכלים אדי (מרק וולברג) מאחורי הצלחות, ומתקרבת אליו בסלואו מושן. ההתגלות שחש הורנר למראה הנער הפכה לתחושת ההתגלות של הצופים למראה הקולנוען החדש, האינטואיטיבי והמחונן, שעוקף את סקורסזי בסיבוב. התנופה היצירתית של שוט הפתיחה נמשכה לאורך הסרט כולו. זה אפוס רחב יריעה ואינטימי, המגולל את סיפור פריחתה וקמילתה של תעשיית הפורנו בקליפורניה בשנות השבעים והשמונים, כמראה להתפכחות החברתית של ארצות הברית. הוא עשיר בדמויות נהדרות ובהופעות מעולות, ונע בין שיאים פרועים לרגעים של אנושיות חשופה, כמו המבט העורג על פניו של עוזר ההפקה (הופמן) המאוהב בכוכב הפורנו דירק דיגלר, שאינו מבחין בו.

1. זה ייגמר בדם (2007)

רציתי להיות מיוחדת ולא להעניק לסרט המהולל הזה את המקום הראשון, אבל אז צפיתי בו שוב, ונדהמתי מעוצמתה הרגשית של הטרגדיה האפית והנזירית הזאת על שאפתנות, כוחנות ותאוות בצע. זהו מין מערבון, עם נפט במקום פרות, שהגרעין הדרמטי שלו מזכיר את "נהר אדום" של הווארד הוקס – גם הוא סיפר על יזם רודני המאמץ ילד שמורד בו. אנדרסון חזר לתחילת המאה העשרים, ובחן את לידתה של אומת הנפט באמצעות סיפור על יזם עצמאי ומאבקו העקשני במטיף אוונגליסטי (פול דאנו המצויין). דניאל פליינוויו – דיי-לואיס בהופעה אחוזת דיבוק – הוא דמות בראשיתית. נדמה שבקע מן האדמה היבשה ושבעורקיו זורם נפט. כשהוא יוצא עם הילד שהוא קורא לו בנו לחפש נפט בגבעות המדבריות, הוא מזכיר את אברהם המוביל את בנו יצחק לעקדה. לדבריו הוא אימץ אותו מסיבות אינטרסנטיות, אבל הטרגדיה שלו טמונה דווקא באהבתו לילד. הוא מסיים את הסרט בבידוד מוחלט, אחרי שגירש או הרג את כל מקורביו. זה קולנוע חריג, מאתגר, עוצר נשימה.

• המסך
• קולנוע
• אוסקר
• פול תומאס אנדרסון
• סרטים מומלצים

>> אבי יגיל הוא המנהל האמנותי ומנהל השיווק של יפו העתיקה. בימים אלו הואמשיק את פסטיבל "יפו SYNC", המוקדש כולו לפסקולים חיים מקוריים ומפגיש בין קסם הקולנוע לפרשנויות מוזיקליות עכשוויות. המהדורה הראשונה מוקדשת לעידן הסרט האילם, ובמהלכו מדי שבוע מוקרנים תחת כיפת השמיים בגן הפסגה, יצירות מופת של צ’רלי צ’פלין, פ. וו. מורנאו ובאסטר קיטון, בליווי פסקולים מקוריים שנכתבו במיוחד לפסטיבל, בין השאר על ידי TATRAN, עיליי אשדות, זיו בראשי וכהן. מחר (שלישי 21.10) יעלו חברי טאטרן פסקול חי ועוצמתי ליצירת המופת “זריחה” של פ. וו. מורנאו. הכניסה חופשית.

1. גן הפסגה

המקום הכי יפה בעיר, עם תצפית פתוחה על כל רצועת החוף ועל העיר כולה. בכל שעה ביום תתפוס שם רגע קסם אחר, ובעיקר השקיעות הכי יפות הן משם. הרבה שעות וימים העברתי בגבעה הזאת, ועדיין יש שם רגעים שגורמים לך לעצור ולהשתאות. זהו הסטינג המושלם ל"קולנוע הפסגה", הקולנוע הפתוח של יפו העתיקה שקיים השנה למעלה משלושים הקרנות ובנה סביבו קהילה מרגשת. עכשיו מגיעפסטיבל שהוא גם אירוע השיא שלו – יפו SYNC. גם כאן גן הפסגה הוא הלב הפועם של הכל, ומעניק תפאורה ואווירה מכשפת.

2. SALT

שי אלפיה ותומר נתנאל לוי, בני זוג ואמנים מוכשרים,הפכו את הבית שלהם לגלריה חיהשמציגה את עבודותיהם לצד פריטי עיצוב ואמנות מקומיים שנבחרו בקפידה. שי עוסקת בהשתקפויות ויוצרת מראות בעבודת יד בטכניקה עתיקה, ותומר מעצב רהיטים ופסלים מלאי השראה. יש הרבה כוונה ותשוקה אמיתית במה שהם עושים, וזה ניכר בכל פרט ופרט ובעיקר בתפיסה שלהם את המפגש שבין עיצוב לאמנות. כל ביקור שם המקום נראה שונה לגמרי – נוספו פריטים, אחרים נעלמו, האור השתנה – תמיד יש משהו חדש שתופס את העין ואת אסי החתול שמפקח על העניינים.
הצורפים 1 יפו העתיקה

תומר נתנאל לוי ושי אלפיה, SALT (צילום: נועם רון)

3. קלמטה

מקום שהוא עוגן של אוכל טוב, אווירה מושלמת וחלון עם נוף שאי אפשר להתעלם ממנו. בין אם זו ארוחת ערב חגיגית, מפגש משפחתי או סתם לבלות יום יפה מול הים, תמיד כיף לשבת שם, האוכל תמיד טעים והכל באווירה של חו"ל. הקבב דגים הוא פייבוריט של הבן שלי, וכשהיו הופעות בכיכר קדומים היה לי שולחן שבועי קבוע, קו ראשון למוזיקה בין האוזו לרוח מהים.
כיכר קדומים 10 יפו העתיקה

4. חילווה מרקט

החלל של אדריאה וג’ק, שמצליחים לשלב בין עיצוב, קפה ושורשים תרבותיים בצורה הכי טבעית שיש. זו חנות עיצוב של מלאכת יד ערבית, אבל גם אחד מבתי הקפה הטובים ביפו. מקום מושלם לרגע של שקט בסמטאות יפו העתיקה, עם קפה מעולה, מאפים שווים, וטקסטיל וכלי קרמיקה ייחודיים מסביב. קל מאוד להתפתות לקחת משהו הביתה, אבל אני תמיד נכנע לעוגיות התמרים שאמא של ג’ק מכינה.
מזל דגים 15 יפו העתיקה

5. גלריה מזל דגים

אין מספיק גלריות עם חלון גדול לרחוב. משהו בזה תמיד מזמין אותך לעצור, להציץ פנימה ולהיחשף לעולם חדש. כרגע מוצגת שם “פקעות” – תערוכה משותפת ויפה במיוחד של מידד אליהו ונועה צ’רניחובסקי (אוצרת טלי קיים), שמציגה עבודות בתהליך, סקיצות וחומרים מהסטודיו. העבודות יפות ומלאות חיים, ומזמינות להישאר, לשוטט בין הסקצ’בוקים ושברי הקרמיקה, כאילו נכנסת לרגע לעולם הפרטי שלהם.
מזל דגים 5 יפו העתיקה

>> לונדון בלב תל אביב וספסל אקראי להשראה // העיר של יובל אברמוביץ'
>> ניסים במספרה ובר מחוץ ליקום האינסטגרמי // העיר של דניאל הרוש

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

נדמה שאין פינה בעיר שנשארת מחוץ לזה – השיפוצים. התחדשות עירונית היא מבורכת, אבל יש משהו מתסכל בזה שכל פעם שהעבודות מגיעות, הן משאירות אחריהן בלגן – הנוף נעלם, העסקים חוטפים, והרחוב מאבד את הקסם שלו. עכשיו זה קינג ג’ורג’. מפרקים, חופרים, בונים מחדש. כנראה שבסוף זה ייראה מדהים, אבל כרגע אי אפשר לראות אפילו את גן מאיר. הגן של הילד שלי באמצע כל זה, ולפעמים כשאני בא לאסוף אותו, העגלה נראית כאילו חזרה מהמידברן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"קרב רודף קרב" הסרט החדש של פול תומאס אנדרסון. כבר אין כמעט במאים גדולים כאלה, שעושים סרטים גדולים מהחיים. שיש התרגשות אמיתית ללכת לראות את הסרט החדש שלהם ולהיות מופתע ממה הם עשו הפעם. קשה להיות רלוונטי כל כך הרבה זמן, אבל כנראה שזה כישרון שמעטים ניחנו בו. הסרט האחרון שלו שממש נגע בי היה "המאסטר", שזו יצירת מופת חד פעמית. הסרט החדש אולי מעורר מחלוקת, אבל גם כאן יש את כל מה שאני אוהב אצלו – היכולת להפוך כאוס לרגש, וליצור בלגן מאורגן שהוא פשוט קולנוע טהור.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אלבום שצף לי מחדש בתקופה הזאת הוא "תנועות מטאטא מהירות" של שלום גד. נכתב לפני יותר מעשרים וחמש שנה, אבל איכשהו הטקסטים שם נשמעים רלוונטיים מתמיד – שירים על נחמה, על התחלות חדשות, על קסם רע שצריך לעבור, ועל בית חדש שייבנה. המוזיקה הכי יפה שיש, ושלום גד הוא הכותב והמוזיקאי הכי מדויק שיש.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
סיום המלחמה המתקרב, יגרום להרבה אנשים לשחרר את כל מה שהחזיקו עד עכשיו, וחשוב לתרום ולעזור לכל גוף שיפעל לשיקום ולבנייה מחדש של המציאות שלנו. יש הרבה מה לתקן, ובהרבה אנשים לתמוך – חטופים, חיילים, פצועים בגוף ובנפש, עסקים ומשפחות שיזדקקו למעטפת אמיתית ולתמיכה רגשית, כלכלית וחברתית. זה המקום להיות ולעזור בו עכשיו – כדי להתחיל לבנות מחדש את מה שנשבר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש הרבה, ככה שמרים לעיר כולה – ליפו ולתל אביב. על כל האנשים שממשיכים להחזיק את העיר חיה, יצירתית ופתוחה, גם בזמנים קשים. מגיע להם.

מה יהיה?
תקופה של הרבה אי וודאות והמון אי שקט לגבי מה שמחכה לנו בהמשך. אבל דווקא עכשיו צריך להיאחז במה שיציב – בתרבות, באמנות, באנשים שיוצרים ומאמינים. יש כל כך הרבה השראה וכישרון בארץ הזאת, רק צריך לתת לזה מקום. ולקוות, וגם להיאבק, כדי שבאמת יהיה כאן טוב.

• העיר שלי
• קולנוע
• גן הפסגה
• יפו העתיקה
• קלמטה
• גלריות
• פול תומאס אנדרסון
• שלום גד

מרגע שגרי רואה את אלנה המבוגרת ממנו בעשר שנים הוא מוצף רצון עז להיות איתה, ואנחנו נגרפים איתו לעולם של דימויים משכרים. זה סיפור התבגרות אישי ואותנטי מאוד בקליפורניה של שנות השבעים המוקדמות, אף שאינו סיפורו של הבמאי פול תומאס אנדרסון אלא של ידידו גרי גוצמן, שהיה שחקן ילד ובנעוריו שלח ידו במיני יוזמות – מיטות מים, מועדון פינבול – לפני שגדל להיות מפיק סרטים. אנדרסון שילב את זיכרונותיו של גוצמן בתסריט משוחרר, שזורם בטבעיות גמורה בין רגעים של גמלוניות נעורים מכמירת לב לבין שיאים ביזאריים. בידיו של הקולנוען המחונן הכל מתגבש לסרט מלבב ושופע חיים. "ליקריץ פיצה" הוא מהסרטים הבודדים שאנחנו מצטערים כשהם מסתיימים אחרי יותר משעתיים, כי היינו רוצים להמשיך לבלות עם הדמויות הרעננות והמבולבלות האלה.

מבחינות רבות זהו סרט משלים ל"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו, שמתרחש באותה סביבה ובאותה תקופה, רק שהוא טבעי יותר ממנו. זה נובע גם מכך שהגיבורים מגולמים על ידי שחקנים חסרי ניסיון, שאינם נראים כמו כוכבי קולנוע. אנדרסון כתב את תפקיד אלנה, הדיווה היהודייה שמחפשת את עצמה, במיוחד עבור המוזיקאית אלנה חיים, אחרי שביים כמה קליפים של הלהקה שלה ושל אחיותיה. לצידה בסרט הוא ליהק את כל משפחתה. אנייס ורדה עשתה את זה ב-1965 בסרטה "האושר", שבו לצד השחקן ז'אן קלוד דרואו הופיעו אשתו ושני ילדיו בתפקידי אשתו וילדיו. כאן כמו שם הושגה תחושת אמת נינוחה וכובשת. את גרי בן ה-15 מגלם קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח, שהופיע בחמשת סרטיו הראשונים של אנדרסון. אני לא יודעת אם הופמן הצעיר רוצה להפוך את המשחק לקריירה, אבל כאן הוא פשוט מושלם (חיים והופמן זכו במועמדויות ראויות ביותר לגלובוס הזהב, וצופים להם ולסרט מועמדויות גם לאוסקר).

בשל הקרבה של עמק סן פרננדו ללוס אנג'לס, הוונאבי דיווה והנער היזם שמתרוצץ סביבה נתקלים מדי פעם באנשים מתעשיית הקולנוע, המגולמים בהקצנה פארודית על ידי כוכבים גדולים. שון פן מגלם כוכב קולנוע מזדקן (בן דמותו של וויליאם הולדן) שחושב שהוא חי בתוך סרט. ואילו בראדלי קופר נהנה לגלם גרסה מוטרפת של ג'ון פיטרס, הספר שהיה לבן זוגה של ברברה סטרייסנד ולמפיק קולנוע ("כוכב נולד"). שני האגו מניאקים עושים קצת בלגן בחייהם של הגיבורים, ומתייחסים אליהם כמו היו קיפודים בשולי הכביש.

דמות הגיונית עוד פחות (אם כי מבוססת על אישיות היסטורית) היא איש העסקים ג'רי פריק שפתח את המסעדה היפנית הראשונה בעמק. בגילומו של הקומיקאי ג'ון מייקל היגינס, פריק כמו הגיח מתוך מערכון של "מוצ"ש בשידור חי" – במקום יפנית הוא מדבר אנגלית במבטא יפני מוגזם. זה נונסנסי, זה מגלגל מצחוק, ואיכשהו זה משתלב היטב במארג הסהרורי של הסרט. מנגד, בני ספדי, שנודע יותר כאחד האחים ספדי (במאי "יהלום לא מלוטש"), מגלם את דמותו האמיתית של הפוליטיקאי ג'ואל ווקס, בחוט עלילתי שמניב סצנה עצובה מאוד.

אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות כמו אבן על דמויות גדולות מהחיים – "זה ייגמר בדם", "המאסטר", "חוטים נסתרים" – אנדרסון חוזר לסביבות לוס אנג'לס של שנות השבעים, שם ביקר ב"לילות בוגי" וב"מידות רעות", ומרים הפקה משפחתית סוחפת ומענגת (גם זוגתו מאיה רודולף מציצה באחת הסצנות), שמאיירת דמויות אנושיות ואינה משאירה אותנו עם חור בלב. שוב ושוב אנחנו רואים את שני הגיבורים רצים אל משהו, והדימוי הזה ממלא את הסרט באנרגיה ובתשוקות נעורים לא ממומשות. הם נתמכים בתנועות מצלמה זורמות, ובפסקול מוצף בשירים נהדרים, שרובם הגדול אינם מצד ה-A של התקליטים. "ליקריץ פיצה" הוא הסרט הכי ארצי וקומוניקטיבי של אנדרסון מאז "מוכה אהבה" השמיימי, וקשה מאוד לא להתאהב בו.

★★★★✯4.5 כוכבים
Licorice Pizza בימוי: פול תומאס אנדרסון. עם אלנה חיים, קופר הופמן, שון פן, בראדלי קופר. ארה"ב 2021, 133 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• הוליווד
• פול תומאס אנדרסון

• Facebook
• Twitter
• Email

ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70, או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. האופוס החדש של פול תומאס אנדרסון, אחד היוצרים הכי נועזים, מגוונים וחכמים שקמו לקולנוע ב־20 השנים האחרונות, הוא סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. הסרט, עיבוד נאמן לספרו של תומס פינצ'ון, הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים והמפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית, כדוגמת “השינה הגדולה".

חואקין פיניקס בהופעה הכי קומית בקריירה הרצינית שלו מגלם בלש פרטי סטלן בשם לארי “דוק" ספורטלו, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970, רגע לפני שהחגיגה של הסיקסטיז נגמרת. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על הבן זוג הנוכחי שלה, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים, ומבקשת את עזרתו בסיכול המזימה. עוד לפני שהחליט אם לערב את החברה שלו ממשרד התובע המחוזי (ריס ווית'רספון), צץ אצלו במשרד לקוח חדש עם מקרה לגמרי שונה, שנותן לו להבין שהכל קשור בהכל. “לא הזיה" כותב דוק בפנקס ההערות שלו, ושולח אותנו לכיוון ההפוך. הוא יוצא לשטח, חוטף זפטה בראש, וכשהוא מתעורר (או אולי חולם שהוא מתעורר) הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח ונעצר על ידי מפקח המשטרה “ביגפוט" ביורנסן (ג'וש ברולין ההולך ומשתבח), בריון קומיקסי המתפרנס מהצד כסטטיסט בסרטי טלוויזיה ובפרסומות.

מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשעוד ועוד דמויות קופצות על העגלה ודוק נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. העלילה היא רשת סבוכה ומסועפת, וכל ניסיון לעקוב אחריה נועד לכישלון. המספרת (האישה הראשונה בתולדות הפילם נואר המשמשת בתפקיד זה), ידידה של דוק עם קשר לעולמות שמעבר, אינה עוזרת לעשות סדר בבלגן, בדברה בשפה אליפטית ואירונית במקצב שירי, יותר מגיבה על הדברים מאשר מספקת אינפורמציה. אבל כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה. שם הסרט באנגלית מתייחס לתכונות ההרס האינהרנטיות לכל מוצר – ביצים נשברות, שוקולד נמס. וכך גם הסרט, שבהיותו חלום על פילם נואר תכונות ההשמדה העצמית טבועות בו.

השורה התחתונה: גם כשהולכים לאיבוד, זה מעורר השתאות לעקוב אחר רב אמן בפעולה

• מידות רעות
• פול תומאס אנדרסון
• ריס ווית'רספון
• מריחואנה
• ביקורות
• חואקין פיניקס
• ביקורת סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי סטייה קלה לכיוון "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר" – שתי דרמות מוזרות ומקוריות להפליא על גברים בעלי עוצמה שבמובן מסוים היו דמויות היסטוריות – פול תומאס אנדרסון מתמקד שוב בעיר הולדתו. עלילת סרטו האחרון, "מידות רעות", מתרחשת בלוס אנג'לס, העיר שבה גדל הבמאי בן ה־44 ושם הוא הציב את עלילות הסרטים שאיתם התפרסם בסוף שנות ה־20 ובתחילת ה־30 שלו: "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה".

עם זאת, ל"מידות רעות" יש אווירה ייחודית – פרנואידית, נרקוטית והזויה כאחד. הסיפור מתרחש ב־1970 – תקופת הפרנויה של ממשל ניקסון ודעיכת החלום ההיפי – והוא עיבוד לספרו של תומאס פינצ'ון מ־2009 המתאר את עלילותיו של בלש פרטי מסומם ומוזנח. זהו התסריט הראשון שהסופר המתבודד אישר אי פעם לעיבוד קולנועי. עד כה נחשבו ספריו עבי הכרס ורחבי היריעה לבלתי ניתנים לצילום.

חואקין פיניקס מגלם את דוק ספורטלו, בלש פרטי שנתקל במה שנראה כרשת מסיבית של שחיתות הכוללת את משטרת לוס אנג'לס, גנגסטרים ופחות או יותר את כל מי שהוא פוגש במהלך שעתיים וחצי של סמים, מהומות, סקס, פרנויה וניל יאנג.

אתה הבמאי הראשון שקיבל אישור לעבד ספר של תומאס פינצ'ון לקולנוע. אתה מעריץ שלו? ידוע לך על אחרים שניסו ונכשלו?

"אני מהאנשים ששומעים שיש ספר חדש של פינצ'ון והולכים לאינטרנט חמש פעמים בדקה כדי לגלות מידע חדש עליו. אני עד כדי כך פתולוגי. כששמעתי שעומד לצאת לו ספר חדש, חיכיתי וחיכיתי עד שהוא יראה לאור. בעבר רציתי לעשות את 'Vineland' אבל לא היה לי אומץ. ואז הגיע הספר הזה ונראה לי שהוא מתמצת את כל העבודה שלו. הרגשתי שזו הדרך הנכונה להביא את פינצ'ון לקולנוע. אני לא יודע אם היו כאלה שפנו אליו ולא קיבלו את אישורו, או שהם פשוט לא הציגו את עצמם באופן ברור. אני מניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה".

משפחת פינצ'ון ידועה כמסתורית ולעולם אינה מופיעה בציבור. האם פגשת את הסופר כדי לדבר על הסרט?

"טוב, בלי, אה… זה היה פשוט עניין של ליצור קשר עם הסוכן שמייצג את העבודות שלו. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שאתה מדמיין. אני יכול רק להניח שקיבלתי את ברכתו, זה היה כמו לקבל את המפתחות למכונית של אבא שלך. הייתי רוצה לחשוב שזה בזכות הסרטים הקודמים שלי".

אתה מחייך כשאתה אומר את זה. אתה מרגיש שאתה צריך להחריש בכל הנוגע לשיתוף פעולה ישיר שהיה או לא היה לך עם פינצ'ון?

"מי? התה הזה נראה מעולה. לא, אני חושב שכדאי להמשיך לדבר על זה כמו על כל דבר אחר שקשור בפינצ'ון: לדבר על העבודה וזה הכל. בשבילי זה מה שנפלא בו".

כבר עשית בעבר סרט מבוסס על ספר: "זה ייגמר בדם" נשען באופן רופף על "נפט" של אפטון סינקלר. הפעם נראה שהסרט הרבה יותר קרוב ללבך ולנוסח המקורי. אני צודק?

"הייתי צריך להתגבר על המחשבה שזה כמו התנ"ך. הסרט נאמן מאוד לספר, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה כל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא יכול להזיז אפילו נקודה או פסיק. זאת הייתה שגיאה ענקית. ברגע שקיבלתי ביטחון וגם השחקנים הרגישו יותר בשלים לאלתר ולבלגן את התסריט – הכל התחיל להשתפר. לא יצאנו לגמרי מהספר ולא הוספנו קטעים או משהו כזה, אבל לקח זמן עד שהצלחתי לא להרגיש כמו מתחזה. כאילו, מי אני שאתעסק עם היצירה הזאת? התחושה הזאת הייתה חייבת להיעלם. עם 'נפט' הרגשתי כמו נוכל – לקחתי כמה קטעים והשתוללתי עם זה לגמרי. זאת הייתה אדפטציה בוטה".

נולדת ב־1970, השנה בה מתרחש הסרט. זה רלוונטי בכלל? זו שנת האפס של אנדרסון?

"חייב להיות קשר! יש סיבה מסוימת לזה שפינצ'ון ממקם את העלילה באביב של 1970. אם תדבר עם כל מי שהיה שם באותה תקופה, כולם הרגישו אז קצת אבודים, וכיום הם יציינו את 1970 כשנה שבה הכל התחיל להידרדר – המסיבה נגמרה. כן, אני נולדתי אז. שנת האפס של אנדרסון".

גדלת בדרום קליפורניה, והעלילה של הסרט מתרחשת בלוס אנג'לס. האם השתמשת בזיכרונות שלך מהעיר?

"רוברט אלסויט (הצלם הקבוע של אנדרסון) הוא גם מקליפורניה. הוא קצת יותר מבוגר ממני, ושנינו זוכרים שהאור היה אחר אז. הסיבה היא השמירה על איכות הסביבה שיש היום. היו ימים שלא יכולת לשחק בחוץ בגלל הערפיח. באמת, היו ימים שלא יכולת ללכת לבית הספר, זה באמת היה כל כך נורא. בתחילת שנות ה־70 ובאמצען אי אפשר היה לצאת החוצה – איכות האור הייתה שונה לגמרי, הוא היה ערפילי ואביך. האוויר הרבה יותר נקי עכשיו. זה תרם לאופן שרצינו שבו הכל ייראה. דיברנו הרבה על שפעם הרגשת כאילו יצאת מהבית עם וזלין על העיניים, והן תמיד דמעו בגלל הג'יפה באוויר. עד היום זה זוועה בקיץ".

גם הסרט ובעיקר המשחק של חואקין פיניקס הם במידה רבה סלפסטיקיים. יש רגעים שזה כמעט כמו סרט מצויר.

"הוא טוב בזה, נכון? חבל שאין עוד מזה. היינו חייבים להראות טעם טוב או שליטה בעצמנו מדי פעם. בספר יש תיאור מדהים של התנהגות שוטרי לוס אנג'לס באחוזת וולפמן (ביתו של איש עסקים שנחקר בפליליים). הם אוכלים צ'יזבורגרים, משחקים בבריכה ומשתוללים. אם אתה מגיע מהמקומות שאני מגיע מהם, אתה יודע איך מתנהגים במשטרת לוס אנג'לס וזה לא שונה בהרבה מהתיאור. והסצנה מתרחשת ב־1970! יש להם היסטוריה ארוכה של התנהגות מוקיונית. זה מזכיר לך סרט של האחים צוקר ('טיסה נעימה') או את הסדרה 'יחידה משטרתית'".

חואקין פיניקס מצחיק בטירוף. לא נוטים לחשוב עליו כעל שחקן קומי.

"זה מצחיק: בחיים האמיתיים חואקין דומה הרבה יותר לדמות שלו ב'מידות רעות' מאשר לכל דמות אחרת שגילם עד כה. אנשים חושבים שהוא אדם ממש רציני, אבל למען האמת הוא דומה מאוד לדוק. דיברתי במשך שתי שניות בערך עם רוברט דאוני ג'וניור (על האפשרות לגלם את דוק) כשערכנו את ה'מאסטר' (גם הוא בכיכובו של פיניקס), אבל פתאום חשבתי: לא, הנה דוק, מול העיניים שלי".

ובכל זאת, בלי כל קשר לסלפסטיק – יש סצנות כמו רגע מאוד טעון מבחינה מינית בין דוק לאקסית שלו (קתרין ווטרסטון). היא נותנת מונולוג, ואתה מזמין אותנו להסתכל על אצבעות כף הרגל שלה מלטפות את הספה ולהקשיב למה שהיא אומרת.ביימת את אצבעות כף הרגל שלה?

"לא, אני חייב לומר שהיא עשתה את זה בעצמה! אנשים מצביעים על הסצנה הזאת, וזה מרגש אותי כי אני זוכר שכשצילמנו חשבתי לעצמי שאני אוהב את זה, ולא הרגשתי שזה כמו משהו שעשיתי בעבר. זה ישר מהספר וכתוב כל כך טוב – אחד הרגעים שגורמים לך להרגיש מעולה במה שאתה עושה. לא הרבה מכירים את קתרין, והיא מדהימה. היה נחמד להיות במקום שאתה יכול לגייס מישהו לא מוכר. הייתי צריך לשלוף את הכרטיס הזה מתישהו".

ל"מידות רעות" יש גם ווייס אובר של ג׳ואנה ניוסום. האם זאת הייתה דרך להכניס יותר פינצ'ון וגם לכבד את מסורת הנואר שבה חיים הסרטים שלך?

"כן, זה פשוט עובד. אני פאקינג מת על זה ואוהב במיוחד שזאת בחורה. זאת הייתה החלטה שלא ידעתי מה המשמעות שלה כשעשיתי אותה, אבל פשוט היינו צריכים שבחורה תדבר. זה היה משהו אינסטינקטיבי. כל כך הרבה שיט יכול היה להישאר על רצפת העריכה אם לא היינו משתמשים בזה, אבל חשבתי שזה הכרחי כדי ללוות את הקהל ולהכניס אותו לעניין- רק כדי למנוע שהכל יירד לגמרי מהפסים. כנ"ל לגבי השימוש בשיר של ניל יאנג – זה מנחם, כמו שמיכה".

אמרת שב"מידות רעות" קיבלת השראה מ"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק – סרט שפשוט דהר קדימה בלי לדאוג שהקהל עלול להתבלבל. חששת שהסיפור הזה לא יהיה חזק מספיק?

"קצת. ידעתי שאני לא אלפרד היצ'קוק ושחואקין הוא לא קרי גרנט, וכאן יש הסברים מסובכים פי שניים. אני חושב שהסרט מנסה להיות נאמן לדרך שבה פינצ'ון מעורר אותך ומזין אותך בהמון אינפורמציה – הכל חשוב אבל בסוף אתה מחליט אם לקחת את זה או לא. בדרך מסוימת, ככל שאתה יכול להלעיט מישהו באינפורמציה שתדפוק את הראש שלו – כך טוב יותר. זה העניין בפינצ'ון – הוא משחק בך כל הזמן".

אז בסופו של עניין יש היגיון בכל זה?

"בוודאי. יש היגיון, אתה יודע?! החלקים מתאימים. וגם להתעסק בכל כך הרבה מידע זה חלק מהחוויה של דוק. ברגע אחד, קורע מצחוק לדעתי, הוא ובניסיו דל טורו מסתכלים מבעד למשקפת. הוא אומר: 'איי הבתולה האמריקאיים' ודוק עונה: 'משלוש ברמודה!'. זהו הרגע הפרנואידי האולטימטיבי. איך משולש ברמודה הופך להיות הפתרון לכל דבר? בעידן ההוא, ממה שהבנתי וממה שקראתי בספר, לא הייתה כמות מידע שיש לנו עכשיו. היו תיאוריות קונספירציה ואנשים היו אומרים: 'אתה סתם פרנואיד, ה־CIA לא באמת מפיצים סמים, למה שהם יעשו את זה? הלוא הם ה־CIA!'".

הזמנים השתנו. עכשיו כשאנחנו רואים סרט כמו "אזרח מספר4" אף אחד לא בהלם ממה שהוא מגלה על עולם הריגול.

"אנחנו מקבלים את העובדה שה־NSA מרגל עלינו. אף אחד כבר לא פרנואיד כמו פעם, כי אנחנו פשוט מקבלים את זה שזה קורה. אני יכול רק להניח שבזמן שהסרט התרחש, צצו כל כך הרבה רעיונות – האם הממשלה לגמרי מרמה אותנו? אנשים מסתכלים אחורה ומדברים על התקופה כמשהו הרסני".

• חואקין פיניקס
• מידות רעות
• המאסטר
• זה ייגמר בדם
• פול תומאס אנדרסון
• קולנוע
• ג׳ואנה ניוסום
• סרטים
• תרבות