היום זה בוודאות נראה כמו פנטזיה בלתי אפשרית, אבל לפני 8 שנים בישראל עוד היה אפשר לדמיין פסטיבל הופעות בינלאומי, כאן בארץ הקודש. בספטמבר 2018 זה אשכרה קרה – פסטיבל "מטאור", שלושה ימים, יותר מ-180 אמנים מהארץ ומחו"ל, שמות ענקיים כמו לנה דל ריי, פושה טי, אסאפ פרג, אוף מונטריאול ופליינג לוטוס ותקווה להפוך למסורת, ולהרגיע לרגע כמו כל שאר העמים. ואז הגיע הביטול של דל ריי בעקבות לחצי BDS, שהחל אפקט דומינו אכזרי – בצירוף לא מעט תקלות לוגיסטיקה בשטח הפסטיבל – שהסתיימו בהתרסקות המטאור.

ב-8 השנים שעברו מאז אירוע הפסטיבל, המפיק ערן אריאלי aka נרנג'ה שמר על שתיקה, אותה שבר לבסוף אמש בפרק של "חיות כיס", הפודקאסט (הם אוהבים את המילה "הסכת") הכלכלי של כאן תאגיד השידור, בהגשת אלון אמיצי.הפרק בן 39 הדקותאמנם כולל שיחות עם מרואיינים נוספים (שאול מזרחי ומנהל ההפקות אילן גוזל), אבל עיקרו ריאיון משמעותי ראשון עם אריאלי, שמפורק בין קטעי קריינות הפורשים את הקריירה של מפיק ההופעות, החל מההופעה של קורט וגנר בבארבי ב-2009 ועד לרדיוהד מול 50 אלף איש בפארק הירקון ב-2017 (וכולל סיפור חמוד על נוד של בריאן וילסון). אבל לב הפרק והסיבה לקיומו הוא כמובן חשבון הנפש על פסטיבל מטאור.

בערך רבע שעה לתוך הפרק, מילת ה-F נשלפת, ואריאלי מתחיל לפרט על ההשקעה שנתן באירוע ("כל כך האמנתי במוצר ובאירוע הזה שלא היתה לי שום בעיה לשים ערבויות אישיות, כי היה ברור לי שהאירוע יהיה הצלחה"), על ההתדרדרות שהחלה מהביטול של לנה דל ריי, על הכשלים הלוגיסטיים של הפסטיבל, על ההפסדים העצומים ("ממקום שהייתי אמור להרוויח שני מיליון שקל, הפסדתי שש"), החובות לספקים והעבריינים שהגיעו אליו לאיים, המחשבות על מטאור 2 (והירידה מהם), השינה במשרד, הנושים, פשיטת הרגל וכל מה שעבר בתקופה הזו. או במילים אחרות, הסבר מפורט ומלא דוגמאות ללמה, כדבריו, ייבוא הופעות מחו"ל "זה עסק שבישראל צריך להיות בפקודת ההימורים".

יכול מאוד להיות שעבור אנשים שנפגעו מהפסטיבל – בין אם הם מבלים ששילמו ממיטב כספם ולא מצאו מים לשתות ובין אם הם ספקים שלא קיבלו תשלום במשך שנים – גילויי הלב של אריאלי בפודקאסט יהיו לא מספקים. גם אריאלי עצמו כנראה מבין את זה, וזה גם באמת פרק שבסך הכל מרים לו, ולא מעמת אותו עם כל התקלות באירוע (אם כי נראה שאריאלי לא מתבייש לדבר על דבר). אבל עבור אוהבי התרבות בישראל, מדובר במסמך מרתק וחשוב שמתאר לא רק מה קרה למפיק ההופעות הבלתי נשכחות מאז (ביולי 2023 אחרון החובות שולם, מאז אריאלי עבר בעיקר לניהול אמנים), אלא גם גוזר מסקנות בדיעבד ("הטעות הכי גדולה שלי זה שלא התחלתי בקטן. הייתי צריך להתחיל בפסטיבל שהוא במה אחת, יום אחד, יומיים, חמש להקות, ולגדול בהדרגה. אורגני"). ובעיקר, משאיר טעם מר עם צלקת, ושאלה שלא תקבל מענה – האם אי פעם עוד יקום דבר שכזה בישראל, והאם עוד נהיה בחיים כשזה יקרה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פסטיבל מטאור
• נרנג'ה
• ערן אריאלי

• Facebook
• Twitter
• Email

המרחק בין כדור הארץ לשמש הוא 149,600,000 ק"מ. המרחק בין ישראל לאירופה הוא 3,037 ק"מ. המרחק בין פסטיבל מטאור, כפי שנתפס בתודעה הצרכנית, לפסטיבל שהתקיים בפועל במהלך סוף השבוע הוא לא מדיד. אילו היה, זה היה משהו בין 3,037 ק"מ ל-149,600,000 ק"מ. מרחקים עצומים שאף אדם לא צפה. הזמן היחיד בו הפער הצטמטם ואולי הגיע לנקודת האפס היה כשפליינג לוטוס עלה לבמת נוגה וקירב את השמש לכדור הארץ ואת מטאור לסטנדרטים אירופאיים. זה הישג גדול, להביא לפסטיבל זעיר יחסית בלהבות הבשן את "ג'ימי הנדריקס של דורנו", כמו שתיארה אותו שדרנית Radio 1 מארי אן הובס. ופליילו (פליינג לוטוס), על במה תלת ממדית שממחיזה תודעה מפוזרת, ניגן כמי שיכול לחבר בין הארצי והרוחני, הגוף והנפש, האינטלקט והאינסטינקט הרגשי – אבל לא באמת הצליח לפצות על הכשלים שהפכו את מטאור לפסטיבל חובבני במונחים לוגיסטיים.

וזה מצער. נרנג'ה היא חברת הפקות שהגיעה למעמד הנדיר של הטאלנטים שלה. היא נקודה זרחנית בשמיים אפורים. ערן אריאלי, האדם שדחף לבדו תעשייה עצלה, שהתחיל מקלקסיקו בבארבי, המשיך לרדיוהד בפארק הירקון ועבר לפסטיבל בסדר גודל בלתי נתפס במיקום חלומי – הוא הפליילו של המפיקים. אולי בגלל זה הפסטיבל היוקרתי והיקר כל כך חטא בהיבריס וכשל בכל מה שקשור לתשתיות ולהתמודדות המאוחרת עם הביטולים הפוליטיים.

הרצון הטוב ניכר לאורך כל הדרך. זאת לא רק האהבה הגדולה למוזיקה שמניעה את המפעל המרשים של אריאלי, אלא גם מקצועיות שהתבטאה כמעט בכל דבר אפשרי: האתר הנלווה לפסטיבל, הבוקינג הראשוני והחילופים הזריזים, הקריאה לאמנים מקומיים, העמידה במכבש הלחצים שיצרו חברי ה-BDS החרוצים, המענה החכם בפייסבוק, הפרסום, השילוט, השימוש האסטרטגי בביטול של לנה דל ריי – על כל אלה ועוד, נרנג'ה היא באמת גוף שמימי שנע במערכת השמש. ועדיין, אין הסבר מספיק טוב לכך שהביטולים המקדימים (לנה דל ריי, אוף מונטריאול וכו') דוממו את נרנג'ה בימי הפסטיבל עצמו: מה קרה לג'ינג'יות? איפה ליטל סימז? למה האני דיז'ון לא עולה על הבמה? והיה גם דודו טסה, שנקרא להחליף את אוף מונטריאול ברגע האחרון אך בוטל כשהיה בדרך לפסטיבל בגלל הלו"ז המשובש שתיפקד כמו תחבורה ציבורית בישראל – כלומר לא תיפקד. ההופעות הקדימו (פאוסט עלו 40 דקות לפני הזמן), איחרו (זהבה בן אף נאלצה לעבור לבמת מאדים הקטנה יותר) והתקלות הטכניות היו רבות ומביכות לפרקים (המיקרופון התקול בסקסופון של קמאזי וושינגטון, בעיות הסאונד שאילצו את דודו פארוק לרדת מהבמה).

עוד שיבושים שהעיבו על שלושת הימים שהיו אמורים לעבור באופוריה: תורים משתרכים בכניסה, שעלו לחלק גדול מהקהל בהופעות שלמות. מי שהקדים, עמד בתור בין שעתיים לשלוש עם ערימות של ציוד. מי שאיחר והגיע בשעות הלילה, נכנס בקלות יחסית. התור נחלק לארבעה שלבים מייגעים – הראשון עם האוטו, השני בקבלת צמיד לפסטיבל, השלישי (אולי הגרוע מכל) בבידוק הראשוני והרביעי בבידוק הסופי שכלל גלאיי מתכות שמדי פעם צנחו אל הקרקע. חוץ מהתסכול הגדול, היו גם החרמות של חפצים ואוכל – דאודורטנים, צנצנות של נוטלה וקרמים להגנה מהשמש. בהמשך, עם הלשון בחוץ, גילו באי הפסטיבל שאין מקום בקמפינג והקימו אוהלים במקומות לא מסומנים. הכאוס, כמו שאפשר לדמיין, זלג לכל עבר.

במתחם הקמפינג, שהוקם סמוך לשלוש במות (נפטון, צדק ושבתאי) שפעלו בעוצמה עד אור הבוקר, לא היו מספיק מקורות מים. גם המקורות שהיו עבדו בקושי והמתקלחים נאלצו לסבול הפסקות ארוכות וחוזרות (כפי שהעידה בטוויטר אחת המבלות: "המים נפסקו באמצע, המון בנות עומדות ערומות חסרות אונים עם שמפו בשיער מחכות שיקרה משהו. המים חזרו, כולן שמחות, ושוב הפסיק אחרי דקה. אחלה ארגון, פסטיבל מטאור"). שלוש הבמות היו צמודות זו לזו, פנו לכיוונים דומים וגרמו לסאונד להשתבש. האמנים בלעו את הרוק בזמן שהקהל ניסה להבין בכוח למי הוא מקשיב – ליאנג לין? לאיוון סמאדג'? לג'ספר ג'יימס? אין לדעת. גם השילוט בקושי נראה ולכן ההתמצאות בשטח גררה הרבה בלבול. בעיות נוספות היו בצמידי הטענת הכסף – פרקטיקה שמעליבה צרכנים ומשום מה ממשיכה להתקיים בישראל; מעט מדי בקבוקי מים בברים (בעלות של עשרה שקלים לבקבוק קטן); אוכל יקר להחריד (40 ש"ח למנת ג'אנק פוד); חניה לא מסומנת ויותר מהכל, היעדר צל. דווקא בפארק הפקאן, ליד נחל, בין עצים – לא היה צל. מעט הציליות שהיו הוקמו בצדי הבמה ולא במרכז – כך שבימים הרותחים, בזמן הופעות כמו זו של זהבה בן וקמאזי וושינגטון – היה צריך לבחור האם להיטגן תחת השמש הקופחת או לראות את ההופעה מהצד הרחוק, תחת צל, בצפיפות נוראית. הטפטפות, שעבדו בקרטוע, לא עזרו לתחושת ההישרדות.

ערימת השגיאות, חוץ מהנזק הישיר שגרמה לו – חלק מהאנשים פשוט ברחו מהפסטיבל, גרמה גם לנזק עקיף ומשמעותי – ההופעות עצמן, מהנות ככל שהיו, לא דחקו את הסבל לפינה. לא פליילו שהמוזיקה שלו היא מסאז' לרקמות, אבל גם מעוררת מחשבה; לא סולווקס שהצטיינו בכל – הסט המפואר, הבמה המושקעת והאווירה ששמורה רק ללהקות כמו אל סי די סאונדסיסטם; לא פושה טי ודנזל קארי שבלטו בגזרת ההיפ הופ – כל אחד מהצד האחר של המתרס; לא הקול היפהפה של מייק מילוש; לא ההצגות והכריזמה של דודו פארוק; לא ההומור של באטלס; לא התאורה האפילפטית בהופעה של הילה רוח; לא התבונה המוזיקלית של קותימן והאורקסטרה; לא הטירוף של טאטרן; לא הטמפו הייחודי של טורנדו וואלס; לא העוצמה הטבעית של זהבה בן ולא הנוכחות של קמאזי וושינגטון בקהל.

ואולי וושינגטון הוא הסמל הגדול מכל לאופן שבו כישלון לוגיסטי יכול להרוס את החוויה כולה. דווקא וושינגטון, השם הגדול ביותר לצד פליינג לוטוס, עלה על הבמה בשעות הרותחות של יום שבת. במקום הופעת שקיעה שתוביל את המעבר הנדרש בין היום ללילה, הוא עלה לבמה ב-13:00. מלבד העובדה שהמיקרופון של הסקסופון כשל גם אחרי שהוחלף, החום דחק את האנשים לצדדים וקמאזי כסולן נבלע בגלל המיקום הבעייתי. במקום מסע בתולדות הג'אז וקבלה של המסרים שתיאר על הבמה וניגן כמטאפורה (פלורליזם במקום פוליטיקה של זהויות), זאת היתה הופעה דקורטיבית, סתמית, שעברה ברקע.

למטאור, שלדברי המארגנים היה רק הראשון במסורת מתהווה, יש הרבה ללמוד אפילו מאינדינגב המאורגן להפליא – וחבל שזה לא נעשה קודם, עוד לפני שתיכננו את האופרציה מול החרמות. גם הבעת סלחנות, בגלל שזאת הפעם הראשונה, נעצרת בגבול מסוים – והגבול הזה עובר ב-670 ש"ח לכרטיס מלא. זה הרבה כסף שאמור היה להיות מושקע בכל החוסרים והבעיות, או לפחות בחלק מהם. גם יוזמות מופלאות צריכות להיות מגובות ביכולת, בטכניקה ובניסיון – אלא שבמקרה הזה השמש נשארה רחוקה מכדור הארץ.

אבל תודה על פליינג לוטוס.

• מוזיקה
• מטאור
• פסטיבל מטאור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי שבועות של סיקור תקשורתי חסר תקדים, יצאפסטיבל מטאורלדרך הערב (חמישי). למרותהביטולים המבאסים של הרגע האחרוןבלחץ פעילי ה-BDS, התייצבו אלפים רבים בשערי הפסטיבל לשלושה ימים של הופעות אינדי, היפ הופ ואלקטרוניקה באווירה אלטרנטיבית צוהלת.

דיווחים ראשוניים של כתבי Time Out בשטח קבלו על בדיקות ביטחוניות קפדניות בכניסה שיצרו תורים ארוכים ואיטיים במיוחד, כולל החרמה שרירותית של חפצים רנדומליים כמו דאודורנט (לא, באמת, ווטפ?). יחד עם זאת, חלוצי המערכת בשטח הפסטיבל עצמו דיווח על אווירה טובה במיוחד והופעות מעולות, שהובילו לוואטסאפ הקריפטי הבא: "אני בהופעה של הבלק איינג׳לס ואש, ומורה מסה היה בכלל טיל. לא בטוח שיש לי קליטה, אבל מי שהגיע מוקדם יותר נהנה אש פה. וקחו בחשבון שזה הפקה בינלאומית ראשונה בסדר גודל הזה".

עוד כתבות מעניינות:
מדריך מטאור: כך תספיקו לכל ההופעות השוות
מה חייבים לארוז לפסטיבל מטאור?
כרוב בתוך מערבל בטון: הלהקה הגרמנית הכי מוזרה במטאור

באותו שלב נחתו במערכת עדויות נזעמות על שובם של הצמידים האלקטרוניים, פריט פסטיבלים שנוי במחלוקת שמאפשר לטעון כסף במזומן או באשראי אל תוך הצמיד ומהווה אמצעי תשלום בלעדי בשטח הפסטיבל: "אלפי אנשים עומדים שעות ארוכות בתורים בלתי נגמרים ומפסידים הופעות מרכזיות שעבורן שילמו כסף רב. לאחר שנכנסו למתחם, מתברר שלא ניתן להזמין בירה ולהירגע, חייבים להטעין כסף לתוך הצמיד – פרקטיקה בזויה שנגדה הוגשו תלונות רבות באירועים אחרים השנה. ניכר שמארגני הפסטיבל, עם כל הרצון הטוב, לא ידעו למה הם נכנסים. מאכזב מאוד".

העדות המאוכזבת ממשיכה: "כשמגיעים לקופה של הטענת הכסף לשתייה, אחרי הליכה ארוכה, מתברר שנגמרו הצמידים, ולא ניתן להשיג שתייה – לא אלכוהול ולא מים". על פי העדויות, בעיית הצמידים הותירה בעיקר רבים ממוזמני ההפקה ללא אפשרות לרכוש שתייה לזמן ממושך יחסית, עד להגעתה של אספקת צמידים טרייה. רוכשי הכרטיסים קיבלו צמיד אלקטרוני יחד עם צמיד הכניסה לפסטיבל.

חרף התחושות הקשות בשטח, המשיכו לזרום דיווחים מחמיאים מבמת ההופעות המרכזית: אחד מכתבי המערכת, שהיה בין אלה שהגיעו מוקדם, העיד: "אני פה מהצהריים וסבבה פה רצח. אלפי אנשים עפים בהופעה של asap ferg".

לצד השבחים לליין-אפ של מטאור, נשמעה גם ביקורת על העמידה בלו"ז הפסטיבל, כשההופעה מעוררת הדיבור שלפאוסטהחלה דקות ארוכות לפני זמנה המיועד, מה שגרם לרבים להחמיץ את חלקה הגדול.

נמשיך ונעדכן מפסטיבל מטאור במידת הצורך ובכפוף לזמזומי הווטסאפ המערכתי.

ממארגני פסטיבל מטאור נמסר בתגובה: "אנו מצטערים על החוויה הסובייקטיבית של הכתב אבל אלפי אנשים מרגישים אחרת. מאחר וכלל הכניסות שלנו אלקטרוניות, אנו יודעים שמעבר לשעת עומס אחת לא עמדו בתור יותר מ-200 איש לבדיקות ביטחוניות. ביום הראשון הגיעו אנשים לשלושה ימי קמפינג מאושר, מגניב ומסודר בצורה מדהימה. הוראות המשטרה הינן לבדוק כל תיק, צידנית ומזרון. לגבי צמידי השתייה, הטכנולוגיה המתקדמת שנבחרה למטאור ונוסתה במופעים נוספים הינה המתקדמת והמקובלת בכל פסטיבל בעולם וכל לקוח שקנה כרטיס קיבל צמיד בכניסה. ייתכן שמוזמני הפקה שלא קיבלו צמיד בקופה, לא קיבלו צמיד להטענה. לטכנולוגיה זו יתרונות רבים כמו מניעת אובדן אמצעי תשלום ופיקוח על דיוק כספי, והיא צוברת שבחים רבים גם באירועים שביצענו בארץ".

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• מוזיקה
• פסטיבל מטאור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מידות החום החזויות לסוף השבוע בעמק החולה, שבו מתקיים הפסטיבל, הן יותר מ־30 מעלות. בהצלחה לכן ולכובע שלכן

זה לא משנה אם זה הנגאובר, נדודי שינה, אור בוהק או חוסר ביטחון עצמי – ההמצאה הפלאית הזאת טובה לכל

תנו למשבי הרוח הנדירים, שוודאי תרגישו אותם כמו הבל פה של קבצן חלוש על סף עילפון, לחדור לכן לשרוולים. זה מרומם

מי שהייתה בצבא ההגנה לישראל יודעת: פטרת ציפרניים היא סכנה ממשית ומיידית באזורי רחצה משותפים. חסכו מעצמכן את ההרפס של הבהונות

זה לא חייב להיות פאוץ', האביזר שמערער הכי הרבה זהויות בשנים האחרונות, אבל כדאי לכן לקחת תיק קטן לאייפון וארנק. אתן תודו לנו

ע"ע "כובע"

לא ברור עד כמה יהיה קר בלילה, אם בכלל, אבל לא מזיק לקחת גם משהו ארוך ונוח. מקסימום תשתמשו בו ככרית או תתכרבלו איתו בתנוחה עוברית בחמש בבוקר כשהטריפ שלכן נהיה רע

נכון, כאן זה לא הודו, אבל זה גם לא ארמון בקינגהאם ואפילו לא התור לליהוק של "עושים את TLV". תרגישו בנוח

כמו טייץ אבל נוח יותר, כמו כן אף אחד לא יבדוק עם הסרתן שערות מהרגליים או לא וממילא יידבק אליהן דשא, אז בואו לא נדאג לארוז גם סכיני גילוח

הפריט הכי חשוב שתיקחו איתכן – מאוור בתי השחי, חושף הכתפיים, בעל הגזרה השובבית, הבד הנעים והצבע המשובב. אל תיפרדו

אתן אולי נמצאות בעמק מחניק, אבל קרני השמש החביבות והמסרטנות מגיעות גם לכאן. אם אתן לא מפחדות מהמוות, נאיים בקמטים

המקלחת של הצרפתי המודרני, ההמצאה הפלאית שסותמת מערכות ביוב ומסירה כל כתם מכל מקום. ארזו אותם בהמוניהם

את הכי יפה כשנוח לך, אבל לא צריך להגזים ולרכוש כפכפים אורתופדיים. גם נעלי ספורט יפהפיות במחיר שובר פק"מ יעשו את העבודה

כשתנסו לתפוס קצת שינה בזמן הופעה של להקת אמן אינדי מיוסר על במת הדובה הבינונית, והשמש תאנוס את דרכה לאוהל שלכן בדיוק בזווית ההיא, תשמחו שהשקעתן בעצמכן

ע"ע סעיפי "סווטשירט עם קפוצ'ון", "כיסוי עיניים" והעובדה שיש גבול ולא גדלתן עם זאבים ורבאק מגיעה לכן שמיכה

• פסטיבל מטאור
• אופנה
• החיים היפים
• שופינג

• Facebook
• Twitter
• Email

פריבילגיית המעריץ #1

ריבוי ההופעות והבמות מצריך לא רק תכנון מראש אלא גם יכולות אתלטיות של ריצה מהופעה להופעה במטרה לתפוס ספוט טוב. במצב עניינים כזה יש לכבד את מי שהגיע לפניכם והתמקם קרוב לבמה, הוא ככל הנראה מעריץ שרוף שיותר אכפת לו מכם. אין לדחוף או לנסות לעקוף אותו ובטח שלא להתעצבן כשמשיבים אש.

פריבילגיית המעריץ #2

האזור שקרוב לבמה מיועד למעריצים שרופים בלבד ואנשים שמוכנים לעמוד שלוש שעות רצוף מבלי לזוז (או להשתין) רק כדי להיות קרובים למושא הערצתם. אם אתם לא שייכים לקבוצה הנ"ל אבל בחרתם לקחת את הסיכון ולעמוד בקרבת הבמה כחלק ממרד אנטי בורגני מטופש, עליכם לשאת בתוצאות ולהתנהג בהתאם. אתם חתומים בעל פה על ויתור במקרה של פציעה או נזק לרכוש בזמן פוגו.

מצוידים היטב

כיף לזרום עם החיים, לצאת להרפתקה שסופה לא ידוע ולהגיע לא מצוידים. רק אם אתם היפים מלוכלכים. אנשים רציניים באים מוכנים ולא בונים על אחרים שיצילו אותם. אוהל, אוכל, שק"ש, סמים ומשחת שיניים. אל תשכחו אפילו מצית.

תמונה או שלא קרה

גם אם אתם נהנים ברמה ששווה להשוויץ בחיים המושלמים שלכם,יש להימנע מהפצת תמונות לא אחראיות ברשתות החברתיות. הרי בסופו של דבר כל הפיד שלכם יעלה את אותן התמונות בדיוק. הרגישו חופשיים לעלות כמה סטוריז שבא לכם, שם הצפייה היא על אחריות הקהל ולא עליכם. זכרו: הרמה הגבוהה ביותר של הקיום היא ליהנות ממשהו בלי לעלות תיעוד שלו לרשתות החברתיות.

• תל אביב
• הקוד האתי
• פסטיבל מטאור
• עירוני
• מוזיקה