Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
פרימוורה סאונד הספרדי פרסם הלילה (חמישי) את הליינאפ לפסטיבל הקרוב. בין השמות החמים תמצאו שם את ביקיני קיל, לנה די ריי, פרדי גיבס, קינג פרינסס, דה נשיונל, בק, סיגרטס אפטר סקס, איגי פופ, קים גורדון, מאסיב אטאק, דה סטרוקס, טיילר דה קריאייטור, אמלי לנס, נינה קרביץ, ונגה ארז הישראלית (!). הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 3.6־7.6,ומחירי הכרטיסיםינועו בין 185־420 יורו.
הפסטיבל הספרדי נוסד בשנת 2001 ומתקיים מדי שנה בפארק דל פורום בקצה העיר ברצלונה. הוא כולל יותר מעשר במות של הופעות חיות, מתחמי אוכל, דוכני מרצ'נדייז, מסיבות ודילרים משוטטים שמרוויחים את הונם השנתי.
פרימוורה סאונד הוא אחד מאירועי המוזיקה הגדולים והחשובים בעולם. מפסטיבל אירופאי קטן יחסית, בו ביקרו כ-8,000 אנשים, הוא הפך לאיוונט המוני, וב-2015 רשם מספר שיא של 190 אלף מבקרים. בעולם קיימים כמה פסטיבלים המקבילים לו בגודל ובסיקור התקשורתי שלהם, בהם קואצ'לה בקליפורניה, Tomorrowland בבלגיה, גלסטונברי באנגליה ו-Roskilde בדנמרק.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ליינאפ פרימוורה 2019 נחשף: לפירות המאבק לשיוויון יש טעם לוואי
קמפיין הטיזינג המסורתי יצא לדרך תחת האותיות NN, המייצגות את הניו נורמל – ליינאפ שמורכב מרוב נשי. אבל איזון מגדרי לא אמור למנוע את השתתפותם של ניק קייבים לצד רובין וקארדי בי
המפיקים הספרדים של פרימוורה הם האלים האולימפים של הטיזינג. מדי שנה הם מרכיבים ליינאפ נחמד עד חלומי ונושפים בעדינות בעורפם של מעריצים מחורמנים גם ככה, שמהר מאד מאבדים את זה מרוב עונג. בשנים האחרונות הקמפיין השיווקי של פרימוורה השתכלל: במקום פוסטר מרהיב שכל מבקר היה רוצה לתלות במשרדו החשוך, הם עברו להפקות וידאו מהוקצעות. היהוידאו גלקטי מאוייר(פרימוורה 2016) ומערבון מודרני(פרימוורה 2018), וקל להניח שמפיקי פסטיבלים אחרים בעולם התפוצצו שוב ושוב מקנאה על האסטרטגיה והמימוש המופתי שלה. פרימוורה היא האולימפוס של הפסטיבלים. האחרים הם הר מירון, במקרה הטוב. השנה הדברים קרו מוקדם מהצפוי, אך המטרה והדרך לא השתנו: צריך לחרמן בצורה ספקטקולרית, והקמפיין יצא לדרך באותיות NN.
"מה זה NN?", שאלו יוזרים ברוטר, בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר אינדי" ובפורומים דומים. הם שיחקו בניחושים עד שנחשפה התשובה – "New Normal", נכתב, ואז נוספה מילה שלישית שנתנה לזה נפח סקסי: “The New Normal”. הרחשים התגברו ובשלב כלשהו גם הגיע ההסבר: "הנורמלי החדש" הוא ליינאפ שלא מורכב מרוב גברי, כמו בכל השנים הקודמות של פרימוורה ושל פסטיבלים אחרים, אלא מהרכב שווה של מוזיקאים ומוזיקאיות. אתמול בערב (רביעי) הטיזינג הגיע לסיומו – הליינאפ יצא בגרסתו המלאה ואכן כלל הרבה יותר שמות של מוזיקאיות: מאריקה באדו, דרך קורטני בארנט ועדקארדי בי. זה ללא ספק ליינאפ שנאמן לפוליטיקה של שנת 2018.
ומה רע בזה? יש מוסר חדש וכולם מתיישרים לכלליו. כולנו מי טו. כולנו אדומות. לכולנו הספיק. הפמינזם החדש הוא פמיניזם פופולרי. הוא של ביונסה. של אופרה. של אסף הראל. של ליהיא לפיד. זאת גם הסיבה שמפיקי פרימוורה לא חששו לצאת בתרכובת כזאת קיצונית, שיש בה ככל הנראה רוב נשי. זה לא היה עובר ב-2015 וגם לא ב-2017. זה יורד בגרונות ההמונים בגלל שהשיח עבר עלינו כמו טורנדו ושינה את פני הכל.
"הניו נורמל" הן מילים חכמות ויש להן יכולת לסחוף או אפילו להפוך להאשטאג אימתני. הבעיה התעוררה רק כעבור שעה, כשהטיזינג הגיע לקצה הריגוש ויצא הווידאו השנתי. הוא נפתח בסימפול מהשיר "PetSmart” של הראפרית האמריקאיתקאפקייק, המשיך לחסויות ועבר למונולוג מדוקלם, שמזכיר מאוד את קטעי ה-Flawless והעצמת האחיות של ביונסה. "זוכרים? 2019 הייתה השנה שבה הכל השתנה", אומרת הקריינית בזמן ששמה של סולאנג' מופיע על המסך. "אחרי הרבה זמן" – אריקה באדו צרובה על הווידאו – "פקחנו את העיניים". וכך זה ממשיך: מונולוג ורובין, מונולוג וקארדי בי, מונולוג ורוזליה, מונולוג ו-FKA Twigs. בין לבין יש גם שמות כמו אינטרפול, טיים אימפלה וג'יימס בלייק, בשביל האיזון המחייב.
כך עוברות 2:54 דקות שאמורות לענות על הסלוגן של המפיקים, אבל הן בלתי נסבלות לצפייה. וידאו "הנורמלי החדש" של מפיקי פרימוורה מעצים נשים בערך כמו שהפרסומת החדשה של סופר פארם לדימוי גוף עושה את זה. כמו קמפיין של תחבושות עם כנפיים. כמו מירי רגב. הם חגגו את השיח, שגדול עליהם בכמה מידות, ועשו את זה בצורה רשלנית ואפילו מעליבה: לא רק שהניו נורמל הוא זיקוק מושלם של פופוליזם, הוא גם דוחק מוזיקאים אגדיים אל מחוץ לליינאפ. אנחנו פסטיבל נשי – ועל כן לא תמצאו השנה בריאן וילסונים וניק קייבים לצד רובין וצ'רלי XCX.
איזון מגדרי, גם אם הוא מלאכותי, הוא דבר שצריך לעשות בפארק דל פורום ומחוץ לו, ולו רק בשביל שהתעשייה תיפטר מהסימפוטמים המיזוגניים שלה. אבל כדאי לסייג את זה: אפשר להביא את קייט בוש בלי למנוע את ההגעה של ניל יאנג, למשל. האחת לא צריכה לבוא על חשבון האחר, ולהיפך. במקביל, צריך להגיע לאיזונים בריאים בלי להפוך אותם לתמה היח"צנית של הפסטיבל. זה הבשר של פרימוורה? שיש יותר נשים? באמת? ומה יהיה בשנה הבאה? הניו נורמל יהיה תקף גם אז? או שלסמן וי בשנה הקריטית, שנת המיטו, זה מספיק ואפשר יהיה לחזור לסורנו? זה רק פוסטר? קליפ פתייני? ככה זה מרגיש. לרכוב על גלי פמיניזם זה אמנם יעיל למארגנים, אבל לא למוזיקאיות המשתתפות ולא לקהל. את אותן תוצאות אפשר היה להשיג בבוקינג שקט. בלי לעשות מזה פסטיבל. כלומר עם, אבל בלי.
מבט אחד בפוסט יעיד על כך שפרימוורה 2019 סובל מליינאפ חלש. כל כך חלש. דווקא בשנת הניו נורמל. שנה שהייתה יכולה להיות נהדרת עם עוד קצת הוקים (של נשים ושל גברים) ופחות היפ הופ/פופ רע וחזרות על אמנים שכבר הופיעו בשנים האחרונות. אבל כל זה מתגמד לעומת הווידאו הכושל הראשון בהיסטוריה של הפסטיבל. הרמנוס, לא ככה עושים את זה.
פרימוורה 2018: ניק קייב הוכיח שוב שהוא הפרפורמר הכי טוב בעולם
קייב סחף את הקהל עם כריזמה של מטיף דתי וסיפק תכונה שחסרה כל כך במחוזותינו - חמלה. לורד עדיין צריכה לגבש זהות משל עצמה, וארקטיק מאנקיז נתנה לקהל מה שהוא רצה
"שום אדם איננו אי", כתב המשורר הבריטי בן המאה ה-17 ג'ון דון. דון, שהתכוון לכך שאדם לא יכול לפעול במנותק מסביבתו, ודאי לא חשב על ברצלונה מודל 2018 או על פסטיבל פרימוורה. כמדי שנה הסתערו במשך ארבעה ימים מאות אלפי חובבי מוזיקה על הבמות וגדשו את המתחמים השונים של הפסטיבל. בתקופה שבה העיר המארחת עושה ככל שביכולתה לשמור על הצביון והמרקם הייחודיים שלה מפני נחיל התיירים הבלתי נגמר, ניכר שפרימוורה מהווה בית לקהילה שרק מתעצמת, ובהחלט מסתמן כאי משל עצמו, עם בליל שפות, לשוניות ומוזיקליות.
אם כנגד הפסטיבל של 2017 נשמעו טענות על כך שלא היו בו מספיק הופעות ענק, פרימוורה 2018 היה רווי בשמות שעוררו ציפייה וסקרנות רבה. אחד מהשמות המובילים בליין אפ היה כמובן ניק קייב, שהופעתו ביום הראשון המלא של הפסטיבל הציבה רף גבוה מאוד, אולי אפילו גבוה מדי. כמעט כל מי שנכח בהופעה של קייב והבס סידס במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, טען שחווה לא פחות מהתגלות רוחנית. בדומה להופעות בתל אביב, קייב סחף את הקהל עם אנרגיות וכריזמה של מטיף דתי שנע על הבמה עם שליחות. הוא פינק עם שני שירים שלא שר בהופעות במשך שנים רבות – "Loverman" ו-"Come Into My Sleep", ולקראת סוף ההופעה, בעת הביצוע של "Stagger Lee", העלה לבמה מעריצים ברי מזל ושר אליהם כמו אבא. מי שהיה בתל אביב זוכר עד כמה הדבר הזה חדר ללבבות הקהל. בכלל, ההופעה של קייב שונה מאוד בנוף הנוכחי, בכך שהיא מציעה תכונה שחסרה במקומות רבים בימינו – חמלה. "Push the Sky Away" חתם הופעה שהייתה לא פחות ממדהימה, ועבדה מצוין במרחב פתוח, שיקול שאותו יש לקחת לקראת הפעם הבאה שקייב יגיע לפה.
דבר שבלט במיוחד בפרימוורה השנה היה הנוכחות של נשים על הבמות המרכזיות. וורפיינט, שהגיעו לברצלונה ישר מתל אביב, קיבלו יחס חם יותר מהקהל המקומי, והוכיחו כי הן ראויות להרבה יותר מלהקת חימום לאלט ג'יי. עם זאת, הלהקה נמצאת כעת בלימבו – גדולה מספיק בשביל במה מרכזית, אבל בלי מספיק כריזמה בימתית בשביל לעלות לשלב הבא. ביורק, לעומת זאת, בלטה עם הופעה שהיא הכל מלבד הופעת פסטיבל. עם מסכה על הפנים, כס עם צמחיית פרא ולהקת חלילניות, ההופעה של ביורק נראתה כמו מיצג אמנותי מרהיב שהיה עובד מצוין באולם בלט או קונצרטים ענק. על אף שקשה להישאר אדישים להיבטים הוויזואליים שלה, ההופעה בעיקר נראתה כמו מעטפת שנועדה לכסות על היכולות הווקאליות של ביורק שכבר לא בשיאן. אמנם היו רגעים יפים כמו "Isobel", אך ההופעה נשענה בעיקר על אותו השטיק, ואף שעממה לפרקי זמן לא קצרים.
זמרת אחרת בעלת יומרות אמנותיות משל עצמה הייתה לורד. הניו זילנדית באה להוכיח למה היא נחשבת לשם כל כך גדול בגיל כל כך צעיר, ובסך הכל עשתה עבודה לא רעה, אבל ניכר שהיא עדיין צריכה לגבש זהות משל עצמה. עם מניירות של דיווה, לורד הופיעה עם חבורת רקדנים כאילו הייתה ביונסה או מדונה בימיה הגדולים, ושרה לצלילי הפלייבק הקולי של עצמה. במובן מסוים, נראה שכתמי הזיעה על חולצות הרקדנים היו הדבר האותנטי ביותר בהופעה. ובכל זאת, כשהיא לא עסוקה בלהיות פרימה בלרינה ולהינשא על ידי רקדניה, לורד יכולה לתת שואו ולספק לא מעט רגעים יפים.
מי שנתנה את אחת מההופעות המרגשות ביותר בפסטיבל הייתה לא פחות מג'יין בירקין, שביצעה עם תזמורת סימפונית את שירי בן זוגה לשעבר, סרז' גינסבורג המנוח. בירקין הוכיחה כי לקלאסה וניסיון אין תחליף, וסיפקה ערך מוסף לשירי גינסבורג עם עיבודים נפלאים שקשה היה להישאר אדיש כלפיהם. בתם של בירקין וגינסבורג, שרלוט גינסבורג, הופיעה גם היא בפרימוורה – הופעה ראשונה לאם ולבת באותו הפסטיבל. האחרונה נתנה הופעה יפה משל עצמה, ששמה בעיקר דגש על שירי האלבום האחרון, "Rest". גינסבורג אף קינחה עם "Lemon Incest", השיר השערורייתי ששרה עם אביה כשהייתה בת עשר. הופעה נוספת שראויה לציון הייתה זו של להקת Waxahatchee, שבתקווה תקבל במה גדולה יותר בפעם הבאה. גם ליקה לי הוכיחה שהיא מסוגלת להופיע על במה מרכזית, אם כי בעיקר היוותה חימום ללורד ולארקטיק מאנקיז.
ומה עם ארקטיק מאנקיז באמת? אפשר להמשיך לברבר על טיבו של האלבום האחרון, אבל הלהקה הוכיחה שהיא באה לעבוד ולספק לקהל מופע רוקנ'רול אמיתי. את ההופעה פתחה עם "Four Out of Five" מ-"Tranquility Base Hotel & Casino" אך מייד שינתה כיוון וסיפקה לקהל את מה שהוא הגיע עבורו, עם קלאסיקות כמו "Brainstorm" ו-"I Bet You Look Good on the Dancefloor". השירים מהאלבום החדש אמנם נשמעו טוב בלייב, אך על הקהל, שרצה בעיקר את הלהיטים הגדולים, הם עבדו פחות. גם אם אלכס טרנר יפנה עכשיו לקריירת סולו, הוא הוכיח למה הלהקה שלו נמצאת במעמד שהיא נמצאת בו, עם הופעה כיפית שסיפקה את מה שהייתה צריכה לספק.
הופעה נוספת שלא אכזבה הייתה זו של דה נשיונל, שעובדים טוב יותר באולפן מאשר על הבמה, ובכל זאת – מט ברנינג'ר וחבריו עבדו קשה, ועם המון אנרגיות נתנו הופעה שנתנה למעריציה הרבים להצטרף לשירה בציבור. מי שסיפק הופעה מנצחת וכריזמתית ביותר היה פאד'ר ג'ון מיסטי. עם תזמורת מיתרים וכלי נשיפה על הבמה, מיסטי הוכיח שגם אם הוא מתנהג כמו כוכב יומרני בעל פה גדול הוא ראוי לבמה הגדולה באמת, עם הופעה שמוציאה ממנו אלטון ג'ון מודרני.
מי שקצת אכזבו היו כוכבי ההיפ הופ, שלא היו רעים, אך לא סיפקו ערך מוסף בהופעות שלהם. שלישיית מיגוס פספסה את הטיסה לפרימוורה לצערם של לא מעטים, וינס סטייפלס נשמע טוב אך לא הרשים במיוחד, וA$AP רוקי היה טוב אבל לא מצוין. היחיד שבאמת נתן שואו היה טיילר דה קריאייטור, וניתן רק לקוות שהקהל הישראלי יזכה לראות אותו בארץ, לאחר ביטול הופעתו בשנה שעברה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לורד וארקטיק מאנקיז: הליינאפ המלא של פרימוורה 2018
אחרי שדגדג לנו בכל מדיה אפשרית, פסטיבל המוזיקה פרימוורה פרסם את הליינאפ החלומי שלו לשנת 2018. אז מי יופיע, כמה זה עולה ומתי כל הטוב הזה קורה? הנה כל הפרטים
אחרי לא מעט ספקולציות וטיזינג מתמשך –פרימוורה סאונדהספרדי פרסם הלילה (שני) את הליינאפ לפסטיבל הקרוב. הרשימה החלומית כוללת את ניק קייב, ביורק והנשיונל; אמני פופ והיפ הופ, בהם לורד, מיגוס וטיילר, דה קריאייטור; ומוזיקאים נוספים כמו ליקה לי, Unknown Mortal Orchestra ומאונט קימבי. את ההפתעות הגדולות בפסטיבל שמתקיים השנה בפעם ה-17 קיבלנו בצורת ארקטיק מאנקיז וג'יין בירקין. הפסטיבל יתקיים בין ה-28 במאי ועד ה-3 ביוני,ומחירי הכרטיסיםנעים בין 150 יורו במכירה המוקדמת ועד 400 יורו.
הפסטיבל הספרדי נוסד בשנת 2001 ומתקיים מדי שנה בפארק דל פורום בקצה העיר ברצלונה. הוא כולל יותר מעשר במות של הופעות חיות, מתחמי אוכל, דוכני מרצ'נדייז, מסיבות ודילרים משוטטים שמרוויחים את הונם השנתי.
פרימוורה סאונד הוא אחד מאירועי המוזיקה הגדולים והחשובים בעולם. מפסטיבל אירופאי קטן יחסית, בו ביקרו כ-8,000 אנשים, הוא הפך לאיוונט המוני, וב-2015 רשם מספר שיא של 190 אלף מבקרים. בעולם קיימים כמה פסטיבלים המקבילים לו בגודל ובסיקור התקשורתי שלהם, בהם קואצ'לה בקליפורניה, Tomorrowland בבלגיה, גלסטונברי באנגליה ו-Roskilde בדנמרק.
השמות הבולטים בליינאפ לשנת 2018:ארקטיק מאנקיז, ביורק, ניק קייב, הנשיונל, מיגוס, דה וור און דראגז, לורד, A$AP רוקי, ג'יין בירקין, טיילר דה קריאייטור, חיים, ליקה לי, ביץ' האוס, Chvrches, וינס סטייפלס, פאד'ר ג'ון מיסטי, פיבר ריי, ARCA, שרלוט גינסבורג, The Internet, סלואודייב, דה בלייז, וורפיינט, גריזלי בר, בל אנד סבסטיאן, Mogwai, ג'ון הופקינס, Majid Jordan, דירהאנטר, Rhye, טיי סגל, הברידרז, סיגרטס אפטר סקס, פנדה בר, קאר סיט הדרסט, Unknown Mortal Orchestra, מאונט קימבי, ת'אנדרקאט, דה בלאק מדונה, אריאל פינק, Alex G, הינדז, ביץ' האוס, די ג'יי קוקו, Jay Som, איידילז, Wolf Parade.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
