מייק וניק וניק ואליס (2026)

הקומדיה הטרייה ביותר ברשימה הזו מערבבת עוד כמה ז'אנרים – גם סרט פשע ומדע בדיוני, כי למה לא – נהנית מקאסט נהדר שכולל את ג'יימס מרסדן ואת ווינס ווהאן בתפקיד כפול מפתיע, עם רעיון חכם ומוזר שלא נספיילר, אבל רק נגיד שמצליח להפתיע. הוא מתרחש במהלך לילה עמוס אחד, במהלכו גנגסטר אחד מנסה להציל את חברו שהופלל ממוות אכזרי, ואת האישה שביניהם. ניחן בשילוב הקלאסי – שניניות ויריות, מה צריך עוד?

לשחרר את גיא (2021)

לא הקומדיה האחרונה בכיכובו של ראיין ריינולדס, ופצצה צבעונית שמערבבת בין לייב אקשן לאסתטיקת משחקי מחשב. התרגיל הקטן הזה, לצד התקופה המודרנית בה נוצר, הופכת את הסרט לפחות מצ'ואיסטי משאר הסרטים ברשימה, ולחוויה הרבה יותר קלילה, שנונה ולרגעים דבילית. האקשן מודע לעצמו (וגם מצליח להיות מקורי יחסית לז'אנר), הבדיחות הרבה יותר מבוססות (וכשהן נוחתות, הן נוחתות מצוין) וכמכלול, למרות שלא מדובר בסרט יותר מדי זכיר, הוא עושה את מה שז'אנר קומדיית האקשן יודע לעשות בשיאו – להיות כיף אדרנלין טהור.

שקרים אמיתיים (1994)

זו אמנם לא קומדיית האקשן הכי וותיקה ברשימה, אבל בהחלט מי שנחשבת לאם הרוחנית של קומדיית האקשן המודרנית. ערבוב מושלם בין סרט פעולה לקומדיה רומנטית, עם טיימינג קומי מופלא גם משוורצנגר (שעוד ישוב עד סוף הרשימה) וג'יימי לי קרטיס, הפכו את הקלאסיקה הזו של ג'יימס קמרון לחובת צפייה זוגית, שבה כל צד יוצא מבסוט עוד מהימים של הנייטיז בהם מגדר שינה משהו.

ת'אנדרבולטס (2025)

הניסיון המשעשע והדי מוצלח של MCU ליצור גרסה משלהם לחבורת אנטי-גיבורים סטייל יחידת המתאבדים, ולמרות שבבירור מדובר בסרט אקשן מוחלט מעדות מארוול, יש בו – גם בעצם קיומו – די והותר הומור. כלומר, היינו מתים לספין-אוף קומי של הדמות של דייוויד הארבור, אבל גם מספר הפאנצ'ים (תרתי משמע) בהחלט מספק. חוץ מזה, מבלי לחלק ספויילרים על ימין ועל שמאל, הוא נגמר בפאנץ' האולטימטיבי, ואין אדם יותר מתאים מלספר אותו מאשר ג'וליה לואי דרייפוס.

מת לחיות (1988)

יסלחו לנו טהרני הז'אנר, אבל אם ג'ון מקליין צועק ייפי-קא-יאי-מאדרפאקר זה לא קומי, אנחנו לא יודעים מה כן. סרט האקשן אייטיז האולטימטיבי, כזה שבו זמנית מגדיר וממציא מחדש את הז'אנר עם התפקיד הכי אייקוני של ברוס וויליס, לעד בגופייה לבנה ואקדחים מודבקים על הגב. מאז היו כלפיו אינספור רפרנסים, מחוות, קריצות ולא מעט גניבות של ממש – אבל קשה לעמוד בפני הקסם של המקור. יש כל כך הרבה רכיבים שעובדים בו, החל מקלישאת הגבר אחד נגד בניין שלם, דרך המבטא המופרע של אלן ריקמן, בתפקידו הבלתי נשכח כהאנק גרובר, ועד לאותו קאצ'פרייז של קאבוי עם פה מטונף. מצחיק, מלהיב, מרגש. אין עוד אחד כמוהו.

קינגסמן: השירות החשאי (2014)

אולי הספקתם לשכוח את זה כי ההמשכונים של סדרת "קינגסמן" היו… הממ, איך נגיד את זה? לא טובים ברובם – אבל כשהסרט הראשון נחת עלינו משום מקום, זה היה הלם. בניית העולם המודרני של חבורת ג'נטלמנים שהם בעצם סוכנות ריגול היתה לא רק חכמה, אלא כללה כמה מסיקוונסי האקשן הכי טובים, מקוריים ומעניינים של אותם השנים (רק תציצו בקרב הפאב, שמאז הספיק להוות השראה למלא סרטים אחרים). חוץ מזה, סמואל אל. ג'קסון בתפקיד נבל בונד מתקדם עם ליפסוס זה ליהוק מושלם. אז נכון, ניהול הפרנצ'ייז מאז היה לוקה בחסר, וגם בסרט המקורי יש לא מעט פגמים, אבל הוא עדיין הצליח להיות גרסה מעודכנת לכיף שקומדיות האקשן עשו בניינטיז – כולל פרופס אבסורדיים, ופארודיית ג'יימס בונד לא רעה בכלל.

צרות גדולות בצ'יינה טאון (1986)

ב-1986, בשיא של הדבר הזה שנקרא "אקשן אייטיז", עשה ג'ון קרפנטר האדיר פרודיה על ז'אנר שעדיין היה בשיא התהוותו. הוא כבר ידע בדיוק איך לצחוק על הקלישאות בחיבה עוד לפני שהן הפכו מאובנות. שותפו הנצחי ליצירה קורט ראסל בתפקיד נהג משאית (הכי אמריקאי, הכי פשוט, הכי בגופיה לבנה) יוצא לקרב נגד… מכשף סיני עתיק? בשביל להשיג בחזרה את המשאית שלו ולהציל את הנסיכה? בטח, למה לא. אז כן, היום היו צועקים "אוריינטליזם" על כל הדבר הזה – גבר לבן שמציל קהילה של סינים ממכשף שנראה כמו פסל מ"העיר האסורה" שקם לתחייה – אבל אלו היו האייטיז, ואף סרט לא מגלם טוב יותר את הסירוב הטוטאלי של בידור באותם ימים לקחת את עצמו ברצינות.

שומרי הגלקסיה (2014)

אל תתנו להגדרה הכל כך רחבה "סרט גיבורי על" להטעות אתכם – כי אמנם שומרי הגלקסיה לא היתה סדרת המארוול הראשונה לשלב קומדיה (בשביל זה היה לנו את איירון מן), אבל כן הראשונה לשלב קומדיה באופן כל כך דומיננטי, אפילו אינהרנטי לסיפור. כלומר, לרוב הקרבות האחרונים של גיבורי העל במארוול כוללים דמויות CGI מתגוששות בשמיים ליד קרן ליזר ענקית, ובשומרי הגלקסיה הם כללו קרב ריקוד. אבל זה לא רק זה, ההומור של ג'יימס גאן פוזר לאורך כל הסרט, בין אם בדמויות שהחלו כפאנץ' מעולה כמו רוקט (רקון עם רובה) או דראקס (שמבין הכל מילולית), ובין אם בשנינות המקסימה של כריס פראט. והאקשן? טוב נו, זה מארוול.

המרגל מת מצחוק (1996)

הצעירים ביניכם אולי לא זוכרים זאת, אבל היו שנים בהם ז'אנר הספוף שלט במסכים, וכל סרט היה "מת מצחוק". בסוף הז'אנר עצמו מת (מעצב וריקבון, לא מצחוק), אבל נשארו ממנו כמה זכרונות חמים, ואין זיכרון טוב יותר מלזלי נילסן, לעד לוטנט פרנק דריבן מ"האקדח מת מצחוק" והאיש הכי מצחיק עם פרצוף הכי רציני. הקומדיה הזו הגיעה יחסית בשלהי תקופת השיא שלו, וצחקה למותחני האקשן של ראשית הניינטיז – החל מספיד ועד לאיך לא, ג'יימס בונד. זה לא הסרט הכי טוב של נילסן, אבל הוא קורע מצחוק כהרגלו ועדיין פוגע בכל הנקודות הנכונות. אה, וגם יש לו את שיר הפתיחה הכי טוב בתולדות ז'אנר האקשן, מבוצע בידי אל ינקוביץ'.

לרקוד עם טייסים (1991) / לרקוד עם לוחמים (1993)

זה קצת מוזר לחשוב על הימים שצ'ארלי שין באמת היה מצחיק. כלומר כן, היתה את ההתפלפות המוזרה שלו לפני עשור, אבל קשה לקרוא לזה מצחיק. והיה את "שני גברים וחצי", אבל זה בוודאות לא מצחיק. אבל בראשית הניינטיז שין הצעיר מצא את עצמו משחק בקומדיה פארודית מצוינת על ז'אנר האקשן הדומיננטי באייטיז – בראי סגנון הספוף-קומדי של "טיסה נעימה" וחברנו לזלי נילסן – והיה פשוט מעולה. הפרצוף המטופש הזה מאוד שימושי כשאתה צריך להביט על כל הבדיחות הויזואליות המטופשות האלו. סרט ההמשך הרחיב את ספקטרום הסרטים, אבל נשאר מטופש באותה המידה ולועג לכל הקלישאות של הגברים השריריים.

דדפול (2016)

קל לשכוח כמה משמעותי היה דדפול לז'אנר סרטי גיבורי העל, ובעיקר לפנייה שלו לקהל מבוגר יותר (או יותר נכון, לנוער שחובב דם ובדיחות על סקס קינקי). בפועל קיבלנו קומדיה מעולה על גיבור על יוצא דופן – כולל שפע גאגים ושבירות של הקיר הרביעי – שהיתה הרבה יותר טובה מכפי שהיתה אמורה להיות, בעיקר בזכות אהבתו של ראיין ריינולדס לדמות. טוב, הוא ניסה לפצות על הגרסה אטומת הפה שהופיעה בוולברין. וכמה טוב שהוא התעקש, ושסצינת הפתיחה הכבר אייקונית הודלפה מבעוד מועד כדי לתת לסרט סיכוי. סרט ההמשך היה חמוד מאוד (גם אם לא טוב כמו הראשון), והסרט השלישי יחזיר את המפגש עם וולברין לשילוב טוטאלי בין האקשן לקומדיה.

מתנה בלתי אפשרית (1996)

הו הו הו! אתם בטח שואלים את עצמכם מה סרט כריסמס לילדים עושה ברשימה הזו, והתשובה היא ארנולד שוורצנגר. רצף קומדיות האקשן שלו בתחילת הניינטיז היה חסר תקדים (אנחנו עדיין חולים על "אחרון גיבורי הפעולה"), אבל הקומדיה הזו היא אחת החמודות ביותר. כן, אפילו יותר מ"שוטר בגן ילדים". פארודיה קפיטליסטית על שני אבות שמנסים להשיג את הצעצוע האחרון עבור הילד שלהם. מכאן הם יוצאים לירביות מלאת אקשן רך (בכל זאת, סרט ילדים), אבל עדיין מלהיב, ובעיקר קומדיה משפחתית מהנה לאללה, עם אווירה מאוד ניינטיזית. פאן ואנדרנלין, כמו שאמרנו, זה כל מה שצריך לקומדיית אקשן טובה.

• המסך
• דיסני+
• קומדיה
• בינג'
• סרטים מומלצים

במהלך העשור הקודם, תנועת ה-MeToo ניסתה להוליד מהפיכה – הארווי וויינשטיין נחשף כתוקף מיני, גברים שפגעו הוקעו מהחברה וחדי הקרן טיילו ברחובות. אבל אז עידן ה-Woke קרס על עצמו מול ה-MAGA, סטודנטים עברו להתעסק בפלסטין ועם האבק השוקע,ותרבות הביטול נכשלה. ואין מדד מובהק יותר לכך מאשר החדשות על שירות חזרתו של אחד הקומיקאי הבולטים ביותר שנעלמו מעין הציבור לשירות הסטרימינג הפופולרי (והפופוליסטי) שנפטר ממנו לפני כמעט עשור.
>>

הידיעה, שנחשפה לראשונה בניוזלטר הוותיק של לואי סי.קיי, מגלה כי בחודש הבא (5.5) הקומיקאי המצליח יהיה ההדליינר בפסטיבל הקומדיה של נטפליקס, "Netflix is a Joke", שם ייקיים את ההופעה האחרונה שלו עם מופע הסטנדאפ הנוכחי "Ridiculous", שכמובן יצולם ויעלה לשירות הסטרימינג במהלך הקיץ הקרוב. זה יהיה הספיישל הראשון של לואי סי.קיי שיגיע לשירות – או לכל שירות סטרימינג – מאז 2017, שכן את הספיישלים הקודמים שלו העלה סי.קיי לאתר שלו, והציעה להורדה תמורת תשלום ישיר.

למי שכבר הספיק לשכוח כמו נטפליקס, הנה תזכורת לסיבה שהקומיקאי נזרק משירות הסטרימינג: בנובמבר 2017 לפחות 5 קומיקאיות נחשפו – חלקן בשמן המלא – בתחקיר של הניו יורק טיימז כמי שנפגעו על ידי לואי סי.קיי מינית. הקומיקאי, כך נחשף בתחקיר, הכריח את הנשים להביט בו מאונן, ואף עשה זאת ללא ידיעתן במהלך שיחות טלפון. וזה לא שהקומיקאי הכחיש – בהודעה שהוציא לאחר התחקיר סי.קיי הודה במעשים, התנצל פומבית וכתב כי הוא מבטיח "לקחת צעד אחורה ולקחת זמן ארוך להקשיב".

כנראה ש-9 שנים זה מספיק זמן עבורו ועבור נטפליקס כדי להשלים. בזמנו, בנטפליקס אמרו ל-USA טודיי על הבחירה להתנתק מהקומיקאי כי "ההתנהגות הלא מקצועית והלא הולמת של לואי עם קולגות נשים הובילו אותנו להחלטה שלא להפיק ספיישל סטנדאפ נוסף עבורו כמתוכנן". למרות שבמהלך הזמן עלו טענות רבות על אופן ההתנצלות של הקומיקאי, ואם זו בכלל נחשבת התנצלות (לרבות בסרט הדוקומנטרי "לואי סי.קיי: מצטער / לא מצטער"), לואי המשיך חזר לעבוד כמעט כרגיל לאחר 3 שנים, עם המופעים "בכנות, לואי סי.קיי", ו"סליחה", במהלכן אפילו הגיע להופעות בישראל. כעת, מה שנראה כניצוני קאמבק מבטלים את הסו-קולד ביטול. אולי בכל זאת יש תקווה להארווי ויינשטיין.

• ❤ תרבות
• לואי סי.קיי
• קומדיה
• תרבות הביטול
• מי טו

עברה שנה מאז שהמוסד האייקוני שהוא סאטרדיי נייט לייב ציין 50 שנות קומדיה, כך שבאמת כבר מיותר לדבר על השפעתו העמוקה על התרבות האמריקאית, על הטלוויזיה ככלי בידור ועל קומדיה באופן כללי. אם תרצו השלמות, רק תראו פרק של "ארץ נהדרת" ותקבלו פרופורציות. אבל השבוע קרה משהו שמעולם לא קרה לתוכנית, ובפעם הראשונהנולד לה ספין-אוף בארץ אחרת– הגרסה הבריטית של SNL, עם קאסט מקומי, כותבים מקומיים, הומור מקומי ובתקווה, גם מסורת מקומית.

אם כן, במוצאי שבת האחרון שודר הפרק הראשון, תחת פיקוחו של מפיק העל לורן מייקלס, ובתמיכה מבחוץ של המנחה הראשונה באנגליה, טינה פיי – נו, רצו לתת להם הזדמנות ללמוד מהטובה ביותר – כשרק בפרקים הבאים יגיעו להנחות בריטים כמו ג'יימי דורנן ("חמישים גוונים של אפור") וריז אחמד. את חברי הקאסט כנראה שאתם לא תכירו, אבל חלקם קומיקאים, שחקנים ויוצרים קומיים שכבר הצליחו במידה מסוימת באנגליה, ועברו סדנה אצל הדוד מאמריקה על איך לכתוב קומדיה סטייל SNL.

הפרק הראשון אמנם לא זמין לסטרימינג חוקי בארץ (נקווה שזה עניין של זמן), אבל מערכונים וקטעים מתוכו כבר זמינים ביוטיוב של רשת SKY, הבית של התוכנית (שכמו NBC, גם בבעלות חברת קומקאסט), והאמת שהופתענו לטובה. כן, הקומדיה קצת חלודה ולחברי הקאסט בבירור צריך יותר זמן כדי למצוא את הקצב שלהם, אבל יחסית לתוכנית ראשונה זה מרגיש שיש להם קול קומי רענן, מעט אפל יותר מזה האמריקאי ועם שנינות בריטית מאפיינת. התרשמנו במיוחד מקטעי הוויקנד אפדייט, שהרגישו מוזרים, חצופים ופרועים כמו SNL בסבנטיז – ומבחינה רבה, זה בדיוק מה שזה, לידתו של SNL באנגליה, הזדמנות לראות מסורת חדשה קורמת עור וגידים, ולהבין אם תצליח לשרוד כמו האם האמריקאית שלה.
"SNL UK", פרק 1, רשת Sky

• מה רואים הלילה
• סאטרדיי נייט לייב
• אנגליה
• קומדיה

ואיכשהו, שוב, מלחמה. הפחד באוויר, האזעקות, האתרעות וההגבלות של פיקוד העורף, מקומות הבילוי והתרבות שנסגרים, הכדורגל ששובק חיים. נראה שכמעט התרגלנו ללופ הזה. חיים מתמידים תחת תחושת חירום. השנים האחרונות הגבירו את המחנק הזה, אבל אם מסתכלים בפיכחון – גם בעבר תמיד היינו מדינה שמלחמות הן חלק מהחיים שלה.וחלק מההווי הלאומי, בכל מדינה, משתקף גם בתרבות ועוד יותר מזה, בהומור שלה. ההומור העברי תמיד עסק גם במלחמות שלנו וזה נכון לדורותיו, עוד לפני קום הטלוויזיה. מתיאטרון האוהל והחמאם וחנוך לוין – כולם עסקו, בדרך כזו או אחרת, במציאות הבעייתית שלנו.לרגל תחושת החירום שמכה בנו שוב, חזרנו אל עשרה מערכונים שניסו להסתכל על המלחמה מהצד המצחיק שלה. קלאסיקה ישראלית.

>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

הגשש החיוור // המכונית המגויסת

קשה להאמין, אבל המערכון הזה הוצג לראשונה ב-8 ביוני – תוך כדי מלחמת ששת הימים. אבל כמו שנראה תכף, בלא מעט מערכונים ברשימה זה יהיה הסיפור – לכתוב על האש תוך כדי שהיא דולקת. וזה היה המערכון הקלאסי שבו הגששים צחקו על זווית קטנה ומוזרה של המלחמה: המכוניות שגויסו לחזית, ולא נשאר מהן זכר. מערכון שבמידה מסוימת חזה גם את גבעת חלפון ואת כל ההומור הצה"לי שנבנה עליו – כשכל העם צבא, ורובנו לבשנו פעם מדים, גם ההומור שמגיע מהצבא קולע לכולם.

ניקוי ראש // הסכסוך היהודי-ערבי

ממשיכים קדימה אל תכנית הסאטירה שהקדימה את כולן. רוב המערכונים של "ניקוי ראש" (שעלתה בעקבות מלחמה גדולה אחרת – מלחמת יום כיפור) עסקו פחות בשכול ובכאב ויותר בעולם שאחרי המלחמה: הסיאוב של שלטון מפא"י, האלימות ובעיות נוספות שהטרידו את מנוחתם של הישראלים. אבל מדי פעם יצאה להם גם תובנה כזו, דרך מערכון קטן ונשכח, על הטבע ההזוי של האיזור הזה ועל שני עמים שלא מסוגלים לחיות ביחד בשום דרך.

זהו זה // הבאבא בובה

החרדות של היום הופכות לקומדיה של מחר. זה השיעור שמתקבל ברבים ממערכוני המלחמה האלה, בטח במה שנחשבת לתקופת השיא של "זהו זה": מלחמת המפרץ, שהכניסה אותה סופית לכל בית. זו הייתה התכנית שצחקה בזמן אמת על החרדה הישראלית המטורפת, מספריות הווידאו ועד האנשים שלא יודעים להפעיל את האזעקות. והיה גם את הבאבא בובה – שייצג את החרדה הזאת במלואה. דמות כאוטית ונוירוטית (בגילומו האדיר של מוני מושונוב) שקצת מזכירה את האולפנים של היום: הרבה אנשים שמחרטטים בביטחון בלי שמץ של מושג מה יהיה.

החמישיה הקאמרית // פרחים בקנה

לחמישיה הקאמרית היו לא מעט מערכונים שעסקו בצבא. יוצריה שיצאו ממלחמת לבנון ו"חרבנו להם על הראש" (כמו שאמר פעם רמי הויברגר ז"ל), רק חיפשו לצעוק את זה בכל דרך. ממערכונים מצחיקים דוגמת "מה שאני הכי שונא בצבא", ועד מערכונים כמו "לבנון" (זה קרה בגללי) או מלחמת יום כיפור (אם לא הירואי, לפחות קונטרוברסיאלי) – היא עסקה בצה"ל במקרים רבים, במלחמות ובפולחן המוות. אבל אני רציתי לבחור את הקטע הזה – שיר שעקרונית אמור להיות אופטימי. אבל תסתכלו טוב טוב בעיניים של מנשה נוי ותבינו את כל הטראומה שעוברת כאן מדור לדור.

החרצופים // סתיו

אמצע שנות התשעים, דור אחר של כאב – ומלחמה אחרת. "החרצופים" עלתה לאוויר דקה אחרי רצח רבין ועם תחילת הפיגועים הגדולים ששטפו את הרחובות. זו הייתה הטראומה, וככה ניסו להתמודד איתה – דרך הביצוע ל"שיר סתיו", שיר ישראלי ישן, במילים חדשות ובביצוע של הנשר. זה שאוכל את הפגרים של המוות המיותר, ושאף פעם לא חסרה לו עבודה. עד עצם היום הזה.

מ.ק. 22 // ימ"מ נגד סיירת מטכ"ל

עוד סדרה שבאה מהצבא, אבל לא ממש מהצד הקרבי שלו. "מ.ק. 22", קצת כמו שורה של יצירות שיבואו אחריה – מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "המפקדת" או "שישו ושמחו", חגגה את צה"ל הלא הירואי, זה שנשאר מאחור, שעסוק הרבה יותר בעבודה משרדית אפורה, שנרקב באפסנאות כזו או אחרת. שוב ושוב הצליחו שם להכניס איזו בעיטונת להירואיקה הצה"לית הגדולה. למשל, בפרק העשירי והאחרון (לצערנו הרב), שבו סצנת ההשתלטות על האולפן של יאיר לפיד הופכת למלחמה פנימית ענקית בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. אולי גם עקיצה למלחמות הפנימיות שלנו, שמלוות אותנו עד היום.

מקום לדאגה // הגמד

"מקום לדאגה", שלפחות בעיניי היא היורשת החוקית של "החמישיה" בתור סאטירה כואבת ולאו דווקא מצחיקה – לא היתה ממש סאטירה לפרצוף. היא היתה הרבה יותר מופשטת ונונסנסית, וסיפרה את המציאות הכואבת בכלים קצת יותר אמנותיים. למשל, במערכון הזה – שבו היא לוקחת את המלחמה של הדור שלנו, הכיבוש בשטחים, ומגחיכה אותו עד כאב.

הפרלמנט // מלחמת עולם

גם "הפרלמנט", בניגוד לאמא המולידה שלה "ארץ נהדרת", לא תמיד התייחסה למציאות הישראלית במישרין. היא תמיד יצאה משם לעולמות הנונסנס – לקומדיה איכותית מאוד, אבל לא ממש סאטירית. ופתאום, בתוך כל אלה, נפל המערכון הזה. מערכון שהשתמש במטאפורת הספורט והכדורגל כדי להמחיש את החרדה הקיומית של המקום הזה. יש בו מלחמות עולם ושואה ברקע ואיום איראני – כל הטראומות רוקדות בתוך מערכון של דקה, שבסוף יוצא ממש מצחיק. אלה החיים שלנו.

היהודים באים // פתח ת'גדר

לצד היכולת שלה לצחוק על סיפורי התנ"ך, היכולת המדהימה הנוספת של "היהודים באים" היתה גם לספר וגם לתקוע סיכה בבלון של המיתולוגיה הישראלית. כמו בקטע הזה, שבו – בדרך מאוד מצחיקה, כיאה למערכון שמשלב את מעיין בלום, יניב ביטון ומוני מושונוב – נחשף המתכון לטראומת העל של מלחמת לבנון. הדרך שבה שרון ורפול השתמשו במנחם בגין על מנת להוביל אותו למטרה שלהם – מלחמה בכל מחיר. ורק בסוף, כשאתה אמור לצאת עם חיוך – הסכין מסתובבת, באשר לאחת המלחמות הכי טראגיות ומכעיסות שהיו כאן.

ארץ נהדרת // ונזכור (כמעט) את כולם

זה לכאורה לא מערכון מלחמה. אין בו חיילים משעשעים או חיילים בכלל. ובכל זאת, אודי כגן הביא כאן את הסיפור כולו. בתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ניצל את המצב כדי לספר את הסיפור על אלה שמתים בחושך, לא בגבורה הזוהרת של היום הזה. אלה שמסיימים את חייהם אחרי שהשתחררו בגלל הטראומה שהם סוחבים וכולם מתעקשים לזלזל בה במקרה הטוב, או לנצל אותה לצרכיהם במקרה הרע. כתב האישום הכי חריף ש"ארץ נהדרת" הגישה – ושנעשה בדרך הכי כגנית. אותנטית, ישירה וכואבת עד דמעות.

• מלחמת איראן
• המסך
• קומדיה ישראלית
• קומדיה
• ארץ נהדרת
• היהודים באים
• מ.ק 22

מלחמה! למה זה טוב? לפי השיר המפורסם לשום דבר, ושירים תמיד צודקים, אבל כנראה שהאבסורד שבמצב המלחמתי יכול לספק כמה צחוקים. עכשיו כשאנחנו בעיצומה של מלחמת איראן השנייה (או השלישית, מי סופר), מדפדפים ברשתות בין סרטונים קומיים על שכנים במקלט בזמן שאנחנו במקלט (חה חה), זו הזדמנות טובה להסתכל על כמה קומדיות מוצלחות שעשו צחוק מהאלמנט הזה של הטבע האנושי וסייעו לנו להתמודד עם הזוועה בדרך הטובה ביותר: הומור. לפחות עד שבאה זוועה גדולה יותר. הקשב!

>> יורים וצוחקים: 10 מערכוני מלחמה שהפכו לקלאסיקה ישראלית
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף

רעם טרופי (2008)

"רעם טרופי" הוא לא ממש סרט מלחמה, אלא יותרסרטעלסרטי מלחמה. זה אולי נשמע מסובך, אבל בעצם זה מאוד מצחיק. הסאטירה ההוליוודית של בן סטילר, מציבה מספר שחקנים הוליוודים מפונקים בג'ונגלים של אסיה, כשהם מנסים ליצור סרט המבוסס על מלחמת ויאטנם. "רעם טרופי" היא קומדיה שמראה שאפשר לקחת את הכוכב מהוליווד, אבל לא את הוליווד מהכוכב. הסרט זכור בעיקר בגלל ההופעות הקורעות ומלאות האיפור של טום קרוז ורוברט דאוני ג'וניור, אבל מכיל בתוכו גם מספר הומאז'ים לסרטי מלחמה כגון "פלאטון", ולמעשה הרעיון המקורי לסרט צץ אצל סטילר כאשר שיחק תפקיד קטן בסרט המלחמה הרציני מאוד של ספילברג, "אימפריית השמש".

מ.א.ש (1970)

רוברט אלטמן ז"ל היה במאי דגול, שהצליח לשים זווית סאטירית על עולמות כמו תעשיית המוזיקה ב"נאשוויל", הוליווד ב"השחקן" וגם מלחמת קוריאה (ובעצם, מלחמת ויאטנם) ב"מ.א.ש". הקומדיה הזאת עוסקת בחבורה של רופאים צבאיים בבית חולים שדה, הכוללים את אליוט גולד, דונאלד סאת'רלנד ורוברט דובאל הצעירים. באמריקה הסרט ידוע יותר כבסיס לסדרת הטלוויזיה המצליחה בכיכובו של אלן אלדה, שרצה יותר שנים מאשר שמלחמת קוריאה התקיימה. אבל הסרט המקורי הוא יצירת מופת שגם הביא לנו את השיר הבלתי נשכח "Suicide is Painless". זה אולי לא "ח'רבו ד'ארבו" אבל זה די טוב.

שים פס על הפס (1981)

אם אתם אוהבים את הקומדיות הצבאיות שלכם עם פחות פאתוס, אז הנה ביל מארי בצבא! התסריט של "שים פס על הפס" התחיל את דרכו כפיץ' של "מה אם צ'יץ וצ'ונג היו מתגייסים לצבא?", אבל כאשר צוות הסטלנים הזה לא היה זמין, המפיקים גייסו את כוכב "סאטרדיי נייט לייב" ו"מהומה במועדון" ביל מארי וחברו (באותו זמן) הארולד ראמיס, שיככב איתו אחר כך ב"מכסחי השדים" ויביים אותו ב"לקום אתמול בבוקר". "שים פס על הפס" ידוע כסרט שמאבד קצת מומנטום בחצי השני שלו, אבל עדיין: ביל מארי בצבא! זה כיף!

לרקוד עם טייסים (1991)

אם אתם מחפשים משהו עוד יותר מטופש, אז יש את "לרקוד עם טייסים", הפארודיה הקלאסית של ג'ים אברהמס על "אהבה בשחקים" ומגוון סרטים הוליוודים אחרים מאותה תקופה. הסרט, בכיכוב רוב הקאסט של "שני גברים וחצי", מכיל כמות גאגים מטורפת לדקה, בדיחות ויזואליות, משחקי מילים, סאטירה הוליוודית והופעות אורח מטורפות, וזכה אף לסרט המשך (יש שאומרים אפילו טוב יותר) בשם "לרקוד עם לוחמים" שהיווה בעיקר פרודיה על סדרת "רמבו".

סודי ביותר! (1984)

לפני שביים את "לרקוד עם טייסים", ג'ים אברהמס היה חלק משלישיית צוקר, אברהמס וצוקר, שהביאה לנו את "סרט מטוגן" ו"טיסה נעימה", אך יצירת המופת האמיתית שלהם היא כנראה "סודי ביותר!", פרודיית אלביס מטורפת על זמר אמריקאי (ואל קילמר) שנשלח לסיבוב הופעות בגרמניה המזרחית בזמן המלחמה הקרה וחובר למחתרת סודית של לוחמי חופש. "סודי ביותר!" הוא כמו מדריך להומור, יש שאומרים שהוא מכיל כל סוג של בדיחה שקיימת, והיווה השפעה על יוצרים כמו אלון גור אריה הישראלי ואפילו המוזיקאי הקומי ווירד אל ינקוביק.

המוסד (2019)

ואם כבר מדברים על אלון גור אריה: היוצר הקומי הישראלי מאחורי יצירות קאלט כמו "היפופוטם" ו"המוסד הסגור" הביא לנו ב-2019 את "המוסד", פרודיית סלאפסטיק ישראלית כשרה למהדרין. "המוסד" הוא סוג של הרחבה של "המוסד הסגור" לאורך מלא, ועוסק בסוכן מוסד ישראלי (צחי הלוי) שיוצא למסע מטורף ומלא גאגים ונונסנס להצלת העולם החופשי. הסרט אף זכה להפצה בינלאומית, אך אנחנו מניחים שהיום הציבור העולמי פחות ישמח לראות קומדיה על כוחות הביטחון הישראליים. ניחא, יותר בשבילנו.

דוקטור סטריינג'לאב (1964)

עם כל הכבוד ליוצרים כמו ג'ים אברהמס, האחים צוקר ואיוון רייטמן, יש במאים… ויש את סטנלי קובריק. הגאון היצירתי מאחורי "הניצוץ", "התפוז המכני" ועוד ועוד ביים גם את סרט הקומדיה הסאטירי הבלתי-נשכח "ד"ר סטריינג'לאב". סרט עם תסריט מושחז מלא במשפטים שאפשר לצטט ואף להפוך לממים גם אחרי 60 שנה, בימוי קובריקי מוקפד ושלוש הופעות מדהימות של פיטר סלרס האגדי, כולל אותו מדען גרמני משונה בשם הסרט. עד היום, "ד"ר סטריינג'לאב" נחשב לשיא של קומדיות מלחמה אנטי מלחמתיות, וגם הופך מדויק יותר בכל שנה שעוברת.

ג'וג'ו ראביט (2019)

הסרט העדכני ביותר ברשימה הזאת, "ג'וג'ו ראביט", עוסק בילד גרמני שחברו הדמיוני הוא אדולף היטלר, בגילומו של במאי וכותב הסרט, טאיקה וואיטיטי. מלחמת העולם השנייה היא לא אירוע היסטורי קומי במיוחד, אבל בזכות הבימוי והכתיבה של וואיטיטי וגילומו של הדיקטטור המשופם, "ג'וג'ו ראביט" מצליח להיות סרט שובה לב, מרגש וגם ממש ממש מצחיק. איפה עוד תוכלו לראות את היטלר אוכל חד-קרן לארוחת ערב או סצנה שמבוססת על המנגנון הקומי של נאצים שצריכים להתחיל כל משפט ב"הייל היטלר"? אוי, הנאצים האלה. מה יהיה איתם?

טים אמריקה (2004)

ב-2004 הסתגרו יוצרי "סאות' פארק" טריי פארקר ומאט סטון בחדר עם הרבה בובות, ויצרו סאטירה מלחמתית על-זמנית. "טים אמריקה" הוא בהחלט סרט מ-2004, עם כל הרפרנסים הדרושים למלחמת עיראק בהנהגת ג'ורג' בוש הבן, עלילה מגוחכת על שחקן שמגוייס לסוכנות ממשלתית, הנבל קים ג'ונג איל (זוכרים אותו?), סצינת הקאה קלאסית ושיר נושא אפילו קלאסי יותר ("אמריקה! פאק יה!"). מאז עברו יותר משני עשורים ופארקר וסטון עדיין מייצרים סאטירה אמריקאית בקצב מסחרר, ויש להם הרבה על מה לצחוק. כיף להם.

גבעת חלפון אינה עונה (1976)

חשבתם שתתחמקו מפה בלי זה? תשכחו מזה. אנחנו אתר ישראלי ואנחנו מחוייבים להכניס את הקומדיה הישראלית הצבאית הגדולה בכל הזמנים, "גבעת חלפון אינה עונה". למזלנו, מדובר בסרט ממש טוב, אז אין ניגוד אינטרסים. כן, עם תסריט משובח של אסי דיין ונפתלי אלטר, בימוי מוקפד של דיין, הופעות בלתי-נשכחות של שלישיית הגשש החיוור, וגם טוביה צפיר, מיקי קם וניצה שאול, מדובר בקלאסיקה שבהחלט ראויה למקום שלה בפנתיאון הישראלי. יש לסרט גם כמה דברים להגיד על מלחמה, צבא, וכל הגורמים שמביאים אותנו למצבים האלה שוב ושוב. מוזמנים להכניס פה בסוף איזה ציטוט מהסרט שאתם הכי אוהבים, אנחנו סומכים עליכם.

• מלחמת איראן
• סרטים מומלצים
• קומדיה