• Facebook
• Twitter
• Email

NWA, ההרכב המכונן של ההיפ הופ העכשווי, שהזניק את הקריירות של ד"ר דרה, אייס קיוב ואיזי־אי המנוח, זכה השנה לעדנה מחודשת. לפני כמה חודשים יצא למסכים "היישר מקומפטון", הסרט הביוגרפי על תולדות הלהקה (שגם היה מועמד לאוסקר על התסריט הטוב ביותר), שלווה באלבום קאמבק של ד"ר דרה. מוקדם יותר החודש הם נכנסו להיכל התהילה של הרוקנ'רול, ולפני כשבוע קיימו סוג של איחוד במסגרת הופעה של אייס קיוב בקואצ'לה.
אבל ד"ר דרה לא היה האדם היחד מאחורי הפטיפונים של NWA. לצידו עמד גם DJ Yella (אנטואן קאראבי), ששימש כדיג'יי ההופעות של ההרכב – ולכן לאורך השנים שמו התקבע בעיקר בזכות השאוט־אאוטס השונים שהוא קיבל מראפרים, מה שיצר סביבו הילה מסתורית. חבר הלהקה המוכר פחות, סוג של רינגו סטאר, רק ניגה עם אטיטיוד.

שעות בודדות לפני תיקלוט נדיר שהוא קיים בתל אביב לפני כחודשיים, נפגשנו לריאיון. בהתחלה הוא שתק ארוכות ונתן לשני אנשי הצוות שלו – בחור גרמני בשם זארקו, שמשמש כמנהל טור, ובן הדוד שלו, שמכנה את עצמו פלייבוי־טי והוא מנהלו האישי. הם זרקו לכל עבר כרטיסי ביקור עם הלוגו של NWA, פיזרו חיוכים עד שהרצינו פתאום, במכה. יש כמה חוקי ברזל בכל ריאיון שהם לוקחים בו חלק. "חוק מס' 1: לא שואלים שאלות על שוג נייט". נייט, המפיק והמייסד של הלייבל האגדי דת' רו רקורדס היה מעורבב ביותר מדי פלילים אפילו לטעמו של בוגר שכונת קומפטון כמו ד"ר דרה. יש שקושרים את נייט לרצח של טופאק, יש שקושרים אותו לרצח של ביגי סמולס, והוא היה בכלא כמה פעמים על עבירות שונות, עד שלפני שנה, הוא דרס למוות אדם אחד ופצע אדם נוסף לאחר שהתווכח עמם על הסט של "היישר מקומפטון". התביעה טוענת שמדובר ברצח.

"חוק מס' 2", המשיך פלייבוי־טי, "לפני כל ראיון אני רואה את השאלות ומוחק כל מה שאני רוצה". מה מצבך המשפחתי? האם הרגשת שהדמות שלך ב"היישר מקומפטון" הושטחה יחסית לאלו של דרה ואייס קיוב? האם זה נכון שנחסמת מלהפיק את הסרט? האם זה נכון שסנופ דוג דפק את הניסיון האיחוד האחרון של NWA? איך יצא שהיית חבר הלהקה היחיד שנכח בלוויה של איזי אי? כל אלו שאלות שכבר לא יישאלו. הנה שאלות שכן נשאלו.

מה אתה עושה בימים אלה?
"אני די ג'יי, כך שלמעשה אני נמצא בדרכים די הרבה. ככה שלעתים נדירות אני נמצא בבית. זה כבר כמה זמן מה שאני מתגורר מחוץ לאל.איי. אף פעם לא נשארתי שם. הסיפור שלי עם קומפטון היה לפני שנים רבות".

מה אתה זוכר מהילדות בקומפטון?
"היה לי ממש כיף ללכת לתיכון. בעיניי זה היה ממש טוב שלמדתי בקומפטון ולא מחוץ לה. תיכון זה כמו בסרטים האמריקאיים עם האוטובוסים הצהובים, רק שאצלנו בקומפטון לא היו כאלה. בניגוד לאייס קיוב, לא הצטרכתי הסעה בכדי להגיע לתיכון. הוא למד מחוץ לקומפטון והיתה לו דרך ארוכה לעשות שם כל יום, ארבעים דקות מחוץ לאל.איי. זה למה יש סצינה בסרט בה הוא נוסע באוטובוס צהוב לתיכון יחד עם ילדים מהגטו ונקלע לויכוח. זה כל מי ששלחו אותו ללמוד מחוץ לעיר".

קומפטון השתנתה?
"קומפטון היא אותו דבר. קרוב לוודאי שהפשע פחת אבל זה עדיין לא השתנה. קומפטון זה פשוט גטו אחד. אבל הגטו נמצא בכל מקום, אז אני חושב שזה לא יכול להשתנות יותר מדי. עדיין אותו שיט ישן".

מה אתה חושב על קנדריק לאמאר – הוא מחזיר כבוד לקומפטון?
"הוא פשוט מלא הייפ עכשיו, זה הכל. אבל אני חושב שהוא מגניב והכל. הוא לגמרי מביא משהו חם מקומפטון – שוב, וזה הכל. הוא עושה עבודה טובה. בכלל, אני חושב שהדברים החדשים בהיפ הופ הם סבבה אבל אני שומע ומנגן רק אולד־סקול".

חזרת למוזיקה אחרי 15 שנות הפסקה. היית במאי פורנו בכל הזמן הזה. איך זה קרה?
"פשוט עשיתי את זה. הפסקתי לעשות מוזיקה כאשר איזי אי נפטר. כל הזמן הזה היה כבד לי על הלב. אז השתחררתי מהמוזיקה לאיזה חמש עשרה שנה. עשיתי לפחות 300 סרטים פורנוגפיים בזמן הזה. וזה לא כמו לעשות מוזיקה. זה ממש פשוט. כולנו פשוטים". והוא מוסיף בחיוך ערמומי: "ואני מודע לכך שזהו עבודת החלומות של הרבה גברים".

"חבר שלי הביא לי את הרעיון. הוא שאל אותי מה דעתי על לעשות סרטים. אז עזבתי הכל והלכתי על זה ישר. זה היה פשוט וקל. אז כמו שאתה מבין, הרעיון לא בא מהמסיבות של NWA. אבל או יה, הן בהחלט היו פרועות. יש לי איזה זיכרון שצילמנו עשרים וארבע סצנות שונות ביממה אחת. כן. זה היה קשוח. אלה מספרים משוגעים. בעסק הזה של הפורנו מדובר במספרים של אולי חמש עשרה או שש עשרה סצנות, במקרה הטוב. אצלנו זה נמשך במשך כל היום. סצינה אחר סצינה אחרי סצינה. הארדקור אמיתי".

מה דעתך על הסרט "היישר מקומפטון"? היית משנה משהו?
"לא יותר מדי. אני יכול לחשוב על זה הרבה. הסרט ממש טוב. ניסינו לכסות את הכל, להכניס עשר שנים בשעתיים ועשרים וחמש דקות. אז זה היה ממש קשה והיינו צריכים לחתוך דברים רבים. לא היה לנו מספיק זמן להכניס את כל מה שרצינו. כל כך הרבה דברים יש לספר. אם הבמאי לא היה מסנן אז היה יכול להיות סרט של חמש שעות. יש כל כך הרבה סיפרים קצרים ודברים עיקריים שקשה להחליט מה להכניס ומה לא, אבל יוניברסל סטודיוס בזבזו מלא כסף על המוצר הגדול הזה. אז אתה לא יכול לבזבז מיליון דולר על משהו זול, אתה יודע. ובכל זאת די הרבה מתרחש בסרט. אני אוהב את הדמות שלי וגם את השחקן שליהקו לתפקיד. הוא משחק אותי ממש טוב, למד אותי מעולה. פגשתי אותו לפני שצלמו את הסרט והוא לא היה צריך לשאול שאלות כי הוא כבר עשה את התחקיר, ראה את כל הסרטים והראיונות שצילמו איתי. הדמות שלי אמורה להיות האתנחתא הקומית של הסרט. אהבתי את זה".

הסצינה כשאתה עם איזי בבית חולים לפני שהוא מת – זה באמת קרה?
"לא. לא. לא. אני לא דיברתי איתו, הוא כבר היה בקומה. דיברתי אתו חודש לפני כן. הלכתי לבית החולים. אני חושב שדרה כבר היה שם באותו היום, לפני שהגעתי. אבל כשבאתי לשם איזי כבר היה עמוק בתרדמת. לא יכולתי לדבר איתו יותר". על האלבום ש־Yella הקליט לזכרו של איזי אי, "One Mo Nigga to Go" הוא אומר, "הוא כנראה היה אומר שזה טוב, או משהו. אולי פשוט רק 'תודה'. עשיתי את האלבום הזה כי חשבתי עליו. זה כל מה שזה היה. זה ממש לא לכבודו, אלא בשבילו. הרעיון הגיע שנה לאחר שנפטר. זה לא שבאו והציעו לי השקעה כלכלית מחברת הקלטות. עשיתי את זה מבלי לצפות לדבר בתמורה. למרות זאת, לא הייתי אומר שהייתי החבר הכי קרוב אליו מכל הלהקה. כי ב- NWA כולנו היינו החברים הכי קרובים אחד של השני, רק בתקופות שונות. זה מה שזה היה. בתקופה אחת הייתי קרוב לבן אדם הזה ובתקופה אחרת לבן אדם אחר".

איזי באמת היה גנגסטר כמו שמספרים?
"הוא באמת מהרחובות, זה על בטוח. הוא באמת היה משם. אבל אתה יודע… אם דיברת אתו או משהו כזה בכלל לא היית מבחין בכך. הוא היה כל כך נחמד וצנוע. אהב ילדים. היה לו לב מדהים".

אתה חושב שאם איזי היה עדיין חי הקאמבק היה עוד בניינטיז?
" אני חושב שנועדנו להתפרק. לא הגענו לפיק כשהיינו יחד כקבוצה מגובשת. עשינו את כל הדרך לשם אבל לא באמת הגענו לפיק. ועכשיו כאילו לקחנו כדור שהחזיר לנו את החיים. דברים לא קורים סתם. זה משוגע שהלהקה נאלצה להתפרק, אבל כיום הפסקנו לכעוס ולפתוח אש אחד על השני. התבגרנו. ותראה מה זה, לאחר עשרים ושש שנים אנחנו מגיעים הישר מקומפטון, שוב".

• מוזיקה
• היפ הופ
• קומפטון
• NWA
• DJ Yella
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"הכוח נמצא בשיער שלי", צייץ קנדריק למאר כשלושה חודשים לפני שחרור אלבום הפריצה שלו, "Good Kid, M.A.A.D City". באותו הזמן הסתובב קנדריק עם תספורת פייד – שיער קצר בחלקו העליון של הראש שדוהה לשיער גלוח בצדי הראש. הפייד, הפופולרי בקרב כל מי שצריך למשטר שיער סמיך ומקורזל, הוא תספורת מסודרת ומהודקת שדורשת טיפוח קבוע ומקנה למסופר (לרוב בעל עור שחור כשערו) מראה מהוגן, כמעט מכובד.

שלוש שנים אחר כך, עם שחרור אלבומו הקודם "To Pimp a Butterfly" שדורג כ"אלבום השנה" של שנת 2015 כמעט בכל מצעד אפשרי (גם בעיתון זה), השתנה שערו של קנדריק לחלוטין: תלתלים צפופים, בתוליים מכל מגע סכין או מספריים, מהסוג שראובן עטר היה מקנא בהם. לעתים שערו מסודר בצמות צמודות לראש, ולעתים בלימבו בין צמות מסודרות לערמה פרועה. זה ההבדל בין תספורת לתסרוקת – האפשרות לבחור.

קנדריק של היום הוא לא קנדריק של פעם. קנדריק של היום יכול לבחור לשחרר, בלי שום קידום או התרעה מוקדת, אלבום של חומרים גנוזים, חלקם על גבול הסקיצות – פשוט להנחית שמונה שירים, כולם ללא כותרת, ולארוז אותם תחת השם הלא מחייב "untitled unmastered." (הנקודה במקור). ככה, נקי וישיר. נקודה.

אלו לא שירים חדשים לחלוטין, שכן במהלך השנה האחרונה ביצע קנדריק את חלקם בטלוויזיה, בין היתר אצל סטיבן קולבר, ג'ימי פאלון ובטקס גראמי. השירים, שלא היו צפויים לצאת בגרסה מוקלטת, הפכו פופולריים כל כך, עד שאפילו לברון ג'יימס פנה בטוויטר לבעלי הלייבל של קנדריק וביקש ממנו לשחרר אותם. וכשהמעריצים רוצים, קנדריק נותן.

כיוון שכל שירי הפרויקט נוצרו במהלך העבודה על האלבום הקודם (כפי שאפשר להבין לפי התאריכים הצמודים לשירים), הגוון המוזיקלי זהה לזה של "To Pimp a Butterfly", שהיה אחד האלבומים הכי עמוסים מוזיקלית של השנה שעברה – תערובת ג'אז, Fאנק, סול, פסיכדליה לתוך קלחת היפ הופ. גם הפעם, שמונת השירים חסרי השם לא מחסירים אף זווית או מורכבות. התכנים, שמזגזגים בקלות בין דת (תיאור יום הדין של untitled 01), אהבה עצמית (untitled 02) המתח בין שחורים ללבנים (untitled 06) ועוד – גם הם שייכים לעולם העשיר של אלבום הקונספט הנהדר ההוא. ניכר שהשירים לא נגנזו עקב היותם סוג ב', אלא מכיוון שלא התיישבו באופן מושלם עם הקונספט.

בהתאם לכך, הפרויקט הזה לא עובד כאלבום, אלא כערמת תלתלים פזורים, שכל אחד מהם נמתח מראשו כזרועות של שמש רעיונות. כל שיר הוא עולם עשיר בדימויים – עוד גוון של זיקית מוזיקלית. אחרי שגידל את שיערו, קנדריק מסוגל לבחור אם הוא רוצה צמות מסודרות ומהונדסות בצורת מפת דרכים לחייו של צעיר שחור במערכת בלתי אפשרית, או אם הוא מעדיף ללכת בשיער פרוע, כמו שעשו אבותיו. כך או כך, מדהים תמיד לשמוע את שמשון הגיבור של הגטו מפיל את עמודי התווך על הפלשתים, גראמי אחר גראמי.

השורה התחתונה: אפרו מבולגן ומפואר

• ביקורות
• ביקורות מוזיקה
• ראפ
• היפ הופ
• קנדריק לאמאר
• קנדריק לאמר
• קומפטון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

דברים שקרו ב־1999: העולם רעד מפחד מפני באג 2000 המתקרב. בריטני ספירס ותלבושת התלמידה שלה שלטו במסכים, אמינם הוציא את הלהיט הראשון שלו. טיילר סוויפט היתה בת 10, ג'סטין ביבר – בן 5 וקנדריק לאמאר – בן 12. ד"ר דרה הוציא את האלבום האחרון שלו, "2001". ב־1999 זה נשמע עתידני.

העולם השתנה ב־16 השנים שחלפו, וגם דרה השתנה. מותג האזניות המצליח אך השנוי במחלוקת Beats הפך אותו לאדם העשיר בתעשייה, כמעט מיליארדר. הוא אימץ בני טיפוחים חדשים (The Game, קנדריק לאמאר), שימשיכו את מלאכתם של הישנים (סנופ דוג, אמינם). רק אלבום חדש לא היה.

שמועות היו בשפע. "Detox", שהדיבור עליו החל עוד ב־2001, היה אמור להיות שיא היצירה של דרה. השמועות המשיכו להתגלגל עד השבוע שעבר, שבו הודיע דרה שני דברים: ראשית, ש"דיטוקס", לאחר אינספור דחיות ועיכובים, פשוט לא ייצא לעולם כי הוא הרגיש שהוא לא עומד ברף הציפיות. שנית, שהוא הספיק לעבוד בחודשים האחרונים על אלבום חדש – "Compton: A Soundtrack". ואכן, כמה ימים לאחר ההכרזה הוא הוציא אותו.

כשפרפקציוניסט שעובד על אלבום במשך 14 שנים מוותר בהינף אצבע על המגנום אופוס שלו ובוחר לשחרר אלבום שעבד עליו רק כמה חודשים, נוקטים משנה זהירות – בעיקר לנוכח העובדה ששני האלבומים הקודמים שלו שינו את הסאונד של ההיפ הופ, כל אחד בתורו. אבל אלו ספקות שמחזיקים מעמד בדיוק עד לכניסה של הביט הראשון. לדרה תמיד הייתה יד של קוסם בכל הנוגע למקצבי תופים נדירים הפוגעים בדיוק בנקודה בצוואר שאמונה על הזזת הראש. "Talk About It", השיר הפותח, מתפוצץ באוזן כמו קליע. תופים מרוססים, סאונד קולוסאלי, אנרגיה מתפוצצת ופזמון מידבק. דרה הוא עדיין דרה.

הדרך הכי טובה להבין עד כמה האלבום טוב הוא לעבור על רשימת האורחים המבריקה: תערובת מושלמת של הווה (BJ the Chicago Kid, לאמאר – שהאלבום האחרון שלו, "To Pimp a Butterfly", מהווה השפעה ענקית על האלבום), עבר (סנופ דוג, אייס קיוב, אקזיביט, אמינם ואפילו Cold 187 um הוותיק, אחת ההשפעות של דרה) ועתיד (תזכרו את השמות King Mez ו־Anderson .Paak). כולם נשמעים במיטבם על הביטים של דרה ומהווים תזכורת לכמה משמעותי הוא יכול להיות בקריירה של ראפר. והדוקטור עצמו? הוא מעולם לא נשמע כל כך טוב: מדלג בקלילות לא אופיינית בין סוגים שונים של פלואו, קולות וסגנונות.

דרה לא כותב לעצמו את המילים, לא מפיק לבד ובאופן כללי לא פועל לפי המיתוס הסוליסטי של הראפ. דרה פועל כמו במאי של סרט: אוסף את הטובים מכל העולמות ומנהל את היצירה באופן מוחלט, באגרוף ברזל וחזון אמנותי, מוטיב שהוביל אותו לאורך כל הקריירה. האלבום אולי נקרא "קומפטון: פסקול", אבל הוא בעצם כל הסרט כולו: ויזואלי, צבעוני, עמוס רבדים ומלא בכל טוב.

שורה תחתונה:עוד קלאסיקה מהקליניקה של דרה. ציון 9/10.

• קומפטון
• היפ הופ
• ראפ
• ביקורות מוזיקה
• ביקורות
• ביקורת מוזיקה
• תרבות