"אהפוך לנציב מלח אם אסתכל לאחור": ריאיון בתנועה עם אילנה ברנשטיין
"אני לא מאמינה בנרטיב סדור, לכיד, שלם, הרמוני - עם התחלה, אמצע וסוף. זה משהו שקיים רק בספרות", אומרת הסופרת המוערכת אילנה ברנשטיין, ולוקחת את כתבנו עמית קלינג לתחנות האירעיות, החשובות - שמרכיבות את חייה בתל אביב
מקום מפגש:אבן גבירול פינת השופטים, 16:30
אילנה, איפה אנחנו?
"פה אני גרה, בהמשך הרחוב, כבר ארבע שנים, אבל תמיד הייתי בחלק הזה של מרכז העיר. יש פה בית חולים, מוזיאון, בית משפט".
כל מה שבן אדם צריך.
"כל מה שבן אדם צריך. כל הרשויות מרוכזות סביבי".
אילנה ברנשטיין (59) מתבדחת, כמובן. היא לא מרגישה במרכז. היא סופרת ותיקה, פורה ומוערכת שפרסמה 11 ספרים מאז 1991 ובאה ממשפחה עם שתי אחיות מכובדות לא פחות – העיתונאית אורלי אזולאי והאקדמאית והבמאית ד"ר אריאלה אזולאי. אבל כל שפת הגוף של ברנשטיין – אישה לא גבוהה, רזה מאוד, עם שיער ג'ינג'י שופע – היא שפת התחמקות. היא מציתה הרבה סיגריות, זזה בעדינות ומקפידה לעמוד בצל. היא זזה קצת כמו ספרה החדש, "ימי ראשית": הרבה קרעי זיכרונות, חזיונות, מעברי זמן (אין הרבה תכלית לתת תקציר לעלילה שלו. זה ספר שקוראים או שלא קוראים, וקוראים אותו בשביל לחוות אותו, לא בשביל להתעדכן בנעשה כלשהו).
"למדתי בתלמה ילין ציור ופיסול. זה נשמע היום כמו משהו שמתקשר לאנשים צעירים, אבל אני סיימתי את הלימודים שלי במחזור השני אחרי שהוא אוחד עם בית ספר רננים. בכל אופן, אני בתל אביב מגיל 13 אבל גרה בה מגיל 19".
לאן עברת בהתחלה?
"ז'אן ז'ורס פינת דיזנגוף. הגעתי לדיזנגוף בקצה של המיתולוגיה, בשנת 1977. עוד היה קיים המושג 'מזדנגף'. אנשים היו עושים את זה בימי שישי".
גם את?
"כן, אבל כבוגרי תלמה ילין רצינו לבדל את עצמנו, להיות שונים ומיוחדים ומקוריים. הלכנו לשם בעיקר בשביל לעשות סטוקינג למשוררים. אלה היו אז מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך. הייתי מאוהבת בסתר ביאיר הורביץ. הם היו צעירים ויפים".
הוא כבר היה אז עם הזקן הענקי הזה?
"חלק מהזמן, כן. הוא היה ג'ינג'י, נראה אירי־סקוטי כזה. הייתי מאוהבת בו בכל מובן. הוא כמובן לא ידע את זה".
אז איך עושים סטוקינג למשוררים?
"ידענו איפה הם נמצאים והיינו רודפים אחריהם, הכרנו את בתי הקפה שלהם, שם ישבו ממליכי המשוררים. הם היו פותחים שולחן וכל מיני פרחי משוררים היו מעזים להראות את מה שהם כתבו. אני עשיתי את זה גם, כשהייתי בת 16, לגבריאל מוקד, וקיבלתי ממנו תגובה
מאוד פושרת. בהליכות והנימוסים של היום אנשים לא משיבים כלל, אבל הוא טרח ואמר משהו כמו 'יש בזה משהו' אך לא פרסם שום דבר. טוב, זה היה באמת יומרני וזה גם לא באמת היה טוב. אז עוד ציירתי וזו הייתה רק דרך להתבגר. בדור שלי אי אפשר היה להתבגר בלי לכתוב שירים".
בגינה מאחורי סניף לאביט בהיכל התרבות, 16:45
ברנשטיין מוליכה אותנו לגב הסניף של בית הקפה, דרך מעבר אחורי של היכל התרבות ולא דרך שדרות תרס"ט. כשהולכים אליו בדרך הזאת אפשר לחשוב שנפלת על מקום סודי, שלא נמצא מרחק מטר מהנקודות הכי מרכזיות בעיר. ברנשטיין משוטטת בגינה שאליה נשפך בית הקפה.
זה מקום סמוי מאוד, בדרכו.
"בגלל זה אני אוהבת לבוא לפה. בבוקר שומם, אפשר לשבת ולכתוב ולראות את הגן היפה הזה. היה פה פעם סטימצקי, הוא הפך לסניף של ספרי אמנות ואחר כך נסגר בכלל. אני אוהבת אותו, לעומת בתי הקפה הראוותניים שיש ברחבה של כיכר הבימה. איפה שאני גרה יש שני בתי קפה, ממש במרחק מטר זה מזה, של שני קהלים שונים שלא יתערבבו לעולם. זה מרתק".
היום, כעורכת ספרותית, את יושבת בבית קפה ומקבלת את ההחלטות שגבריאל מוקד קיבל פעם בעניינך.
"אבל היום הכל במיילים או ברשתות החברתיות. לי יש יחסים מעורבים עם זה. אני כל הזמן רוצה לצאת מהפייסבוק".
כמה זמן את כבר מבלה שם שזה מפריע לך?
"זה מקום מדכא. הוא מציג עולם שאני לא חלק ממנו, עולם שיש בו כל הזמן ילדים נורא יפים ונכדים נורא יפים וארוחות נורא טובות והם נוסעים לנסיעות נורא מהנות ולבתי מלון נורא יפים. וכמובן פוליטיקה. היו שנים שפרסמתי רשימות פוליטיות באתר העוקץ והייתי משחררת אותן לפייסבוק. אבל ילדים, מסעדות, טיולים? זה רק גורם לי להרגיש לבד בעולם מרוב שזה מקום חברתי".
אבל את הרי יודעת שזה שטויות.
"זה נוח להגיע ל־4,000 אנשים בשנייה, אבל גם שם יש נימוסי שולחן. אם אתה לא מספיק חביב לאחרים, נגיד. יש איזה תן וקח. אני רואה את זה, בימים שהאצבע שלי מתעייפת מרוב לייקים אז גם שלהם מתעייפת. זו מערכת כלכלית".
רגע, לא הסברת לי איך עשית סטוקינג למשוררים.
"די, נו".
היית טובה בזה?
"רעה מאוד. חברים שלי היו עושים את העבודה ואני הייתי רצה אחריהם. הייתי ילדה מאוד ביישנית. לא הייתי עושה מזה כותרת, מהסטוקינג הזה". ואז היא מציעה לשתות משהו.
נחמה וחצי, 17:15
"פעמיים בחיים שלי גרתי בארצות הברית", נזכרת ברנשטיין, "פעם כסטודנטית ופעם כאימא צעירה לשתי בנות (היום הן בשנות ה־30 לחייהן; לברנשטיין יש גם בן זקונים בן 18 – ע"ק). כשחזרתי בפעם השנייה חיפשתי עבודה, הייתי בת 30 וגרושה טרייה (בן זוגה לשעבר הוא המפיק אריק ברנשטיין – ע"ק), אז נהייתי קופירייטרית. הלכתי לראיונות וכל הזמן לא קיבלו אותי. אמרו לי שאני לא חיית פרסום. בסוף נפלתי על משרד של איש אחד עם שני לקוחות. אמרתי שאני אהיה מאוד חרוצה, הרמתי טלפונים, רציתי להעשיר את המשרד. בשעות הערב הייתי שוטפת חדרי מדרגות בבניינים ליד השוק הסיטונאי, ליד קרליבך, בשביל לממן את קריירת הפרסום שלי".
ונהיית פרסומאית?
"כן, 12 שנה".
איך היה?
"פרנסתי את הילדות שלי. זה מה שהיה". היא מזמינה סטולי עם קרח ולימון ומספרת ארוכות איך עזבה את הציור אחרי תערוכת יחיד בגיל 30 שהפכה למשבר.
מה היה הסגנון שלך?
"פיגורטיבי, חומרי מאוד".
אלה דברים שאת מזהה גם בכתיבה שלך גם?
"לא חשבתי על זה מעולם".
"ימי ראשית" הוא ספר כזה – פיגורטיבי.
"אני מנסה להפוך את השפה לעלילה. אני מחפשת את הנרטיב של השפה".
מאיפה ההחלטה הזאת נובעת?
"זה תהליך שנולד בהדרגה. פעם היה לי מאוד אכפת מעלילות. שנים ציירתי ולא יצא מזה כלום, ואז ישבתי וכתבתי רומן שפתח סדרה חדשה בעם עובד ("שארה כסותה עונתה" – ע"ק), וזה היה משמח מאוד. הכתיבה הגיעה במקרה: בפרסום כתבתי ג'ינגלים, והיה שם ג'ינגליסט שאהב את המילים שלי, הוא היה איש רציני. והוא רצה שאני אכתוב מילים לתקליט שהוא הפיק, אני לא זוכרת של מי. התיישבתי מול מכונת כתיבה, ובמקום שיר יצא לי סיפור. את הפזמונים ההם לא כתבתי מעולם, אבל התחלתי לכתוב סיפורים קצרים שגם אותם לא פרסמתי".
עדיין יש לך אותם?
"כן, בוודאי".
ולא מעניין אותך לקרוא אותם?
"השתגעת? אני אהפוך לנציב מלח אם אסתכל לאחור. לא אתן להם מבט נוסף. בקיצור, הצטברו הסיפורים האלה ולא ידעתי מה לעשות איתם. גם הכתיבה אצלנו בבית הייתה תפוסה, כי אנחנו שלושתנו כותבות: אחותי הגדולה החליטה כבר בגיל 16 שהיא עיתונאית והשתלטה על 22 האותיות וזהו, אבל בגיל 30 אפשר כבר היה לחצות גבולות. ואז שמעתי על סדנת כתיבה באוניברסיטה הפתוחה אצל חיים באר, נרשמתי אליה, והיא הייתה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי למעני. הוא הציע לי לעזוב את הסיפורים הקצרים ולכתוב רומן, אז הלכתי וכתבתי רומן".
פשוט ככה, הלכתי הביתה וכתבתי רומן.
"מן הסתם זה לקח תשעה חודשים. היו הילדות, היה משרד הפרסום, זו הייתה כתיבת לילה כזאת".
ולא ציירת מאז?
"עשיתי כל מיני עבודות ציור, אבל לא ציירתי".
מה ההבדל?
"ההבדל בין לצייר ללהיות צייר. אמנות זה לא. ציירתי כמו שמישהי סורגת".
אבל זה אצלך בראש. מי שמסתכל על התוצר לא יכול להבדיל.
"אני חושבת שכן. זה לא בא אצלי מהמקום הזה – אני שונאת את זה, שונאת את 'המקום הזה', זה נדבק לי. נדבקים לך כל מיני וירוסים כאלה ועכשיו הכל מרגיש ומרגיש לי", היא נוחרת בגועל. "אני רואה בכתיבה שלי משהו פרפורמטיבי. זה מושגים רולאן בארתיים כאלה, אבל בכתיבה אני רוצה ליילד את עצמי. אני לא ילדה קטנה, זו לא אידיאליזציה, אבל מאוד חשובים לי הזווית שבה אני ניגשת אל הטקסט והקול, המנטליות של הטקסט. אלה הדברים החשובים מבחינתי והם מעסיקים אותי. אני לא אשב לכתוב עד שלא יהיה לי הסולם הטונלי של הטקסט. ואני שומעת את זה".
מה למשל הסולם ב"ימי ראשית"? הפרגמנטריות שלו? מה גרם לך להרגיש שאוקיי, אפשר לצאת לדרך?
"אני פשוט צריכה לשמוע את זה. זה עניין תחבירי".
ברגע שאין לך עלילה את יכולה להרשות לעצמך להיות פחות מובנת. זה באמת משחרר את התחביר מ הפוקנציונליות שלו.
"אין לי שום כוונה להיות פחות מובנת. אני עושה הרבה מאמצים בשביל כן להיות מובנת. ועדיין, עם כל המאמצים שאעשה… תמיד אני, או אתה, או אנחנו נהיה לא מובנים. קשה לרדת לדעתו של אדם, ולכן כדאי להתאמץ להיות ברור. ודאי שאני רוצה להיות מובנת. משהו קורה לטקסטים בחמצון שלהם, ביציאה שלהם אל האור".
את נמצאת באינטראקציה עם קוראים?
"מעט מאוד, אני מחוץ לסצנה".
זה המשך מאוד הגיוני לכל מה שאמרת, להיות מחוץ לסצנה.
"אני לא יכולה אחרת".
להתמנגל תמיד אפשר.
"זה דורש כישורים אחרים מאלה שיש לי, בגלל זה הסכמתי לריאיון הזה. אמרו לי – את תראי את המקומות שלך בעיר. חשבתי, זה נחמד, אני אצא סוף סוף מהבית, אולי אני אגלה שיש לי מקומות בעיר. תמיד כשאני מחוץ לבית אני רק רוצה לחזור הביתה ולכתוב".
גם עכשיו?
היא מתחמקת מהתשובה.
למחרת, SMS מאילנה ברנשטיין:
"בוקר טוב. אני רוצה, לאחר לבטים, להוסיף כמה מילים. אני לא מאמינה בנרטיב סדור, לכיד, שלם, הרמוני, עם התחלה, אמצע וסוף. זה משהו שקיים רק בספרות. הנרטיב, ודאי האישי, הביוגרפי, אינו יציב, ואותו אני מחפשת בכתיבה; והנרטיב הלא סדור מצריך שפה משלו שגם אותה אני מחפשת וגם מוצאת לעתים. לקרוא, לכתוב, לאהוב – אמרת שזה היפי. זאת בדיחה על כותרת הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' מאת אליזבת גילברט. נעשה על פיו סרט גרוע עוד יותר מהספר. הרוחניות ממני והלאה. דבר נוסף – שאלתי את עצמי הבוקר אם הפייסבוק החליף את החלון? התשובה שלילית. כי החלון הוא פנימי ואנשים בו מעט. ואגב, את כל זה חשבתי בעודי משוטטת בחלל המטבח. תודה, אילנה".
