Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
המאבק הפמיניסטי הגואה של השנים האחרונות הוביל לכמה שינויים בעולם. טוב, אולי לא בדיוק שינויים, אבל לפחות מודעות, מעשים ושינויי תפיסה, שעדיין לא הובילו לכך שנשים ישתכרו כמו גברים בתפקידים זהים או שיפסיקו להטריד או להתקיף אותנו מינית, אבל היי – זה אמור לקרות בכל רגע! עקב ההתמקדות במלחמה על גופנו כזירה שאינה מותרת לכל (לא רק מבחינה מינית, גם מבחינה שיפוטית־אסתטית), המאבק על השפה נזנח לעתים בצד. דפנה איזנרייך, רכזת חינוך במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית וסטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן, מנצלת את יום האישה הקרב להזכיר לנו שבכל הקשור לשפה העברית ולקשר שלה לתפיסת המציאות שלנו, יש עוד עבודה שצריכה להיעשות.
בזמן נסיעה שגרתית ברכב והאזנה לרדיו עלה בראשה של איזנרייך הרעיון ליוזמת "דברו אלינו", שמעודדת אנשי תקשורת לפנות לקהל בלשון נקבה ליום אחד בלבד. איזנרייך מודעת לכך שהניסיון לכפות דיבור בלשון נקבה כדי לתקן תפיסות מגדריות מעוותות נתפס כמגוחך, עוד מאז שמרב מיכאלי התחילה לעשות זאת, אבל לדבריה הסירוב העיקש להשתמש בלשון נקבה רק מדגיש עד כמה האקט המחאתי הזה נחוץ. "זה אחד הדברים שמעוררים הכי הרבה התנגדות, לכאורה בגלל שזה מטופש. אם זה כל כך מטופש – למה אתם מתנגדים?", היא שואלת. "אי אפשר לנתק את זה מהעובדה שפנייה לגברים בלשון נקבה היא מקטינה. זה לא מזוהה עם כוח וזה מערער. זה לא רק עניין של פנייה בהתאם למגדר. עצם הדיבור בלשון נקבה נחווה כסקטוריאלי ומקטין, וזה אומר משהו על החברה שלנו".
בעמוד הפייסבוק שהקימה פונה איזנרייך לשדרניות ושדרני טלוויזיה ורדיו ולעיתונאים ועיתונאיות, לקבל על עצמם את האתגר ולפנות לקהל מעורב בלשון נקבה. עד כה הצטרפו ליוזמה הטלוויזיה החברתית, רדיו תל אביב, רדיו הקצה ובועז כהן מ־88FM , וגם הכרוז של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון התחייב שיכרוז בלשון נקבה ביום האישה. אף שמדובר ביוזמה שיישומה קל מאוד באופן יחסי להד שהיא עשויה לעורר, רוב נשות ואנשי התקשורת שאיזנרייך תייגה בעמוד כדי לעודד אותן להצטרף, וגם אלה שאנחנו פנינו אליהן – לא מיהרו להתגייס. קרן נויבך, עירית לינור ואסי עזר לא הגיבו לפנייה שלנו, וגיא פינס, יעל דן וליאור שליין לא הגיבו לתיוגם על ידי איזנרייך.
אסי עזר. צילום: רון קדמי
מי ששוקלים להצטרף ליוזמה וטרם החליטו הם דנה ספקטור, שמגישה תוכנית עם בן זוגה רן שריג ברדיו ללא הפסקה, ואביעד קיסוס, שבתוכנית הרדיו שלו עם טל ברמן ב־CO99FM השניים מקפידים על פנייה בלשון מעורבת. בעמוד הפייסבוק של דברו אלינו מדגישה איזנרייך שלא מדובר בעיוות מוחלט של השפה, ושאין בהצעה דרישה מגברים לדבר על עצמם בלשון נקבה או להעניק שמות תואר נקביים לגברים או לעצמים זכריים (כמו "המלפפון החמוצה" או "ראשת הממשלה"). הכוונה היא לפנות לקהל מעורב בלשון נקבה ("מאזינות יקרות") וגם לבטא נושא סתמי ללשון נקבה ("פרסומות וחוזרות", "אומרות לי ברחוב לפעמים"). איזנרייך יודעת שמדובר בגימיק ושייתכן שיהיו גם כאלה שינצלו את היום כדי להגחיך את הדיבור בלשון נקבה, אך היא מאמינה שכל התייחסות לנושא יכולה להתניע סימנים של שינוי.
"לאף אחד אין מונופול על השפה, גם לא לאקדמיה ללשון העברית", היא אומרת. "אני יודעת שזה קשה, שזה נגד הכללים של השפה וגם אני לא מקפידה על לשון נקבה ביומיום, אבל אני מאמינה שהשפה היא אחת הדרכים הכי טובות להביא לשינוי חברתי. אנחנו מעצבות ומעצבים את השיח כל הזמן וצריך לא לפחד לעשות את זה. עם הזמן מתרגלות".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סטרייטים אומרים שהן רק "מתנסות", הומואים ולסביות חושבים שהם לא באמת קיימים – וכך נשארים הביסקסואלים בתחתית שרשרת המזון הלהט"בית. בלי הגדרה, בלי קהילה ועם מעט מאוד סובלנות מכל הצדדים, האנשים שהם "גם וגם" מתעוררים
אחרי שנים של שמועות ולאחר ימים קשים לקהילה הלהט"בית החליט השבוע זאב נחמה, סולן להקת אתניקס, לצאת מהארון כביסקסואל. "זה נורא פשוט, אמרתי את זה ואני חוזר על זה כמה פעמים ולא תמיד מקשיבים לי", אמר מול המצלמות. "בחיי האישיים אני חי חיים דו מיניים מלאים ושלמים וטוב לי והכל סבבה לי. הייתה לי רק אהבה אחת עם אישה, אהבה גדולה מאוד". למה לא תמיד מקשיבים לו? אולי הדבר נעוץ בהגדרה – ובמה שרבים מכנים ביפוביה – פחד מביסקסואלים.
האירועים שסבבו את פיגוע השנאה במצעד הגאווה הירושלמי ואת הרצח של שירה בנקי בת ה־16, שמטו את הקרקע מתחת לאופטימיות החמימה שאופפת את חודש הגאווה. ואף שהקהילה הלהטבא"קית (לסביות, הומואים, טרנסים, ביסקסואלים וקוויר) עשתה דרך ארוכה בעשרות השנים האחרונות, השבוע היה ברור שמאבקיה רחוקים מלהסתיים: גם מבחוץ וגם מבית. בתוך הקהילה מתקיימים יחסי כוחות ומאבקי שליטה, ובסוגריים הארוכים נחשף קושי נוסף: זה של הקהילה הביסקסואלית. "זה שלב שיעבור", "הם מבולבלים", "הם לא נאמנים" – נוסף לקשיים שחווים ביסקסואלים מעצם שייכותם לקהילה הגאה, הם נאלצים להתמודד עם סטיגמות, חוסר הבנה ומחיקת זהותם המינית – בתוך הקהילה ומחוץ לה.
"ביסקסואליות מוגדרת כמשיכה לאנשים מיותר ממגדר אחד, לא בהכרח באותו זמן, לא בהכרח באותה צורה ולא בהכרח באותה עוצמה", אומרת שירי אייזנר (32), פעילה, חוקרת ובלוגרית ביסקסואלית, ג'נדרקווירית, פמיניסטית, מזרחית ומחברת הספר "Bi: Notes for a Bisexual Revolution". "המילה ביסקסואליות הומצאה על ידי הממסד הרפואי והמדעי באירופה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. באותה תקופה לא הייתה הפרדה בין מין, מגדר ונטייה מינית, כך שביסקסואליות תיארה את שלושת הדברים: גוף בעל תכונות שהמדע מגדיר כ'זכריות' ו'נקביות' (אינטרסקס), קיום בו זמני של תכונות פסיכולוגיות או מגדריות שהפסיכולוגיה הגדירה כ'נשיות' ו'גבריות' (ג'נדרקוויריות), ומשיכה בו זמנית למה שהסקסולוגיה מגדירה בתור 'המין הנגדי' ו'אותו מין'. כיום המשמעות העיקרית היא האחרונה, והממסד הפסיכולוגי ממשיך להגדיר אותה כמשיכה בו זמנית לגברים ולנשים בלבד. לעומת זאת, הגדרות שבאו מתוך הקהילות הביסקסואליות עצמן מדגישות את הקיום של מגדרים רבים ואת הצורות הרבות של ביסקסואליות: למשל, משיכה רומנטית לעומת משיכה מינית, שיכולות להיות שונות, עוצמה שונה של משיכה למגדרים שונים, השתנות על פני זמן וכן הלאה".
שירי אייזנר
אייזנר מציינת שבראש ובראשונה ביסקסואליות נתפסת כזהות שלא באמת קיימת, לא חשובה, לא רלוונטית ומשנית לכל דבר אחר, ותפיסה זו יוצרת מחיקה וביטול תמידיים גם של הזהות הביסקסואלית וגם של ביסקסואלים כאנשים. "ביסקסואליות/ים חוות במקביל גם הומופוביה ולסבופוביה וגם ביפוביה" היא אומרת. "לעתים קרובות, היחס אלינו הוא הומופובי או לסבופובי בגלל המשיכה שלנו למגדרים שאנו משתייכות אליהם. אבל באותה מידה, היחס אלינו הוא בתור גרסה 'פחותה' של הומואים ולסביות. לכן, למשל, ביסקסואליות/ים הרבה יותר פגיעות לטיפולי המרה למיניהם – כי לכאורה יש יותר פוטנציאל 'לרפא' אותנו – או לניסיונות להגדיר את הזהות שלנו כסממן למחלת נפש. ספרים פסיכיאטריים רבים כוללים ביסקסואליות כסימפטום להפרעת אישיות גבולית. נוסף לכך אנחנו חוות ביפוביה לא רק מתוך האוכלוסייה הסטרייטית, אלא גם בתוך קהילות הלהטבא"ק".
הגדרה הטובה
היציאה מהארון כביסקסואלים מורכבת יותר מיציאה כהומו או כלסבית. התפיסה הדיכוטומית והצורך בהגדרות ברורות מגבילים את היכולת להפנים את הזהות הלא בינארית. בעוד המאבק ההומולסבי הביא לפתיחות יחסית כלפי זהותם, המאבק הביסקסואלי עוד נמצא בחיתוליו. דוגמה לכך ניתנה השבוע כאשר אשת התקשורת קרן נויבך כתבה בפייסבוק על הזוגיות שניהלה בעבר עם אישה. בעוד חלק מכלי התקשורת מיהרו להגדיר אותה כביסקסואלית, יש שטענו כי מדובר במקרה חד פעמי, ומשום שנויבך יצאה בעיקר עם גברים – היא נחשבת לסטרייטית. נויבך מצדה העדיפה לא להתייחס להגדרות שהצמידו לה.
אחד הדברים שאפשר לשמוע מהנאורים לכאורה בעניינם של להט"בים יהיה משהו בסגנון, "ממש לא מעניין אותי מה אתם עושים בחדר…
"אנשים לא מצליחים להבין מה זה גם וגם, זה צריך להיות או־או", אומרת ליטל בר נוי (23), סטודנטית לתקשורת חזותית. "כשיצאתי מהארון שאלו אותי: 'אם את יכולה לבחור להיות סטרייטית, למה בחרת להיות לסבית?'. אני פשוט מרגישה שאני כל הזמן צריכה להצטדק. לקח לי הרבה זמן לקבל את עצמי, וגם עכשיו אני לוקה בזה. הרבה פעמים אני משייכת את עצמי לקהילה הלסבית במקום להתעקש על הגדרה של ביסקסואלית, כי זה קל יותר ויש יותר תרבות חברתית שאני מזדהה איתה. זה יותר נוח כי אין מספיק שיח ביסקסואלי".
בר נוי לא לבד עם תחושת ה"לא פה ולא שם". הדס קורנר (18), שבדיוק סיימה שנת שירות באיגי (ארגון נוער גאה), מספרת שגם היא נתקלה בהרמות גבה כאשר בחרה לספר על העדפתה המינית. "אמרו לי, 'אם את יכולה לצאת גם עם גברים וגם עם נשים, למה לא לבחור פשוט בגברים? זה יהיה קל יותר'", היא מספרת. "כשהייתי עונה שאני לא יכולה לבחור, אמרו לי שבגלל שאני בוחרת להסתובב עם אנשים מהקהילה, יש יותר סיכויים שאתאהב באישה. שאני סתם מנסה למשוך תשומת לב".
ליטל בר נוי. צילום: נמרוד סונדרס
מנגד ישנם כאלה שמעדיפים להימנע מהגדרות, כמו יודית "ראסטה" (30), מקימת ליין המסיבות "גאווה בשרון" שפעל עד לפני שנתיים. "מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה עם הגדרות. אנחנו מנסחים הגדרות כדי להקל על עצמנו ועל הסביבה שלנו בתקשורת בינינו. ואיפה זה שם אותנו? היום יש כל כך הרבה מינוחים לכל דבר, שאני בעצמי כבר מבולבלת. במקום להקל אנחנו רק מסבכים".
אחרי היציאה מהארון, אחת ההתמודדויות המרכזיות עם הסביבה מתרחשת במעבר מזוגיות עם אישה לזוגיות עם גבר, ולהפך. ביסקסואלים רבים מוצאים את עצמם מסבירים מחדש את זהותם לסביבה הקרובה, שבינתיים כבר קטלגה אותם כהומואים או כלסביות.
"אני לסבית מובהקת ואין לי כמעט עניין בגברים, מה גם שאני לא כל כך מבדילה ביניהם", אומרת נרקיס טפלר (29), די.ג'יי, כותבת ומפיקה. "אבל אם יבוא יום ואתאהב בגבר, יכול להיות שאעדיף להמשיך לומר שאני לסבית. אני מחוברת להגדרה הזו ומורגלת אליה. מצד שני זה עוד לא קרה אז אי אפשר באמת לדעת. הצעד הבא הוא שביסקסואליות לא תהיה חריגה כהגדרה. חברה שלי היא ביסקסואלית, וזה מעולם לא הפריע לי. לפעמים אני צוחקת עליה ואומרת לה שברור שהיא לסבית, אבל זה רק שימוש במילים. מבחינתי יהיה מגניב אם מדי פעם היא תהיה עם גבר אם יבוא לה. אני לא חושבת שיש מחיקת זהות, אני חושבת שהשיח הזה פשוט די חדש, אבל יש מי שמייצר אותו".
"ביסקסואליות מאיימת על התפיסה הבינארית של מיניות", אומרת אייזנר. "ביסקסואליות, מעצם קיומה, מעידה על כך שמשיכה היא אינה בלעדית למין אחד, ולכן גם הטרוסקסואלים מסוגלים למשיכה לאנשים מאותו מגדר. הנטייה הזו מעוררת חרדות בקרב הטרוסקסואלים רבים כיוון שהיא מאיימת על המבנה החברתי שמבוסס על הטרונורמטיביות, ומראה שלמעשה 'אף אחד אינו בטוח' מפני משיכה 'אסורה'. עבור הומואים ולסביות, ביסקסואליות מערערת את היציבות של הזהות שלהן/ם ושל רבים מהטיעונים הפוליטיים של התנועה, שמסתמכים על קביעות כמו 'כך נולדנו ואי אפשר להשתנות' בתור תנאי לקבלה בחברה".
מה המצב של הקהילה הביסקסואלית בארץ?
"הקהילה, גם בארץ וגם בחו"ל, נמצאת בנקודת מפתח של התחדשות ובנייה. בארץ יש כרגע התחלה של התארגנות מחדש של הקהילה אחרי הפסקה של כשנתיים. לדעתי בקרוב מאוד יקום ארגון ביסקסואלי ויחדש את הפעילות. תהיה יותר עשייה וגם ישמעו עלינו יותר. בעיניי זה רלוונטי במיוחד לנוכח הפיגוע במצעד, כיוון שהרבה (א)נשים רוצות להגיב ומחפשות מקומות לפעילות – דבר שגם קרה אחרי הרצח בברנוער".
מה צריך לקרות כדי שהדיכוי של הקהילה יסתיים?
"המחיקה היא אחד הגורמים לדיכוי, אבל הדיכוי עצמו מתייחס למגוון של נסיבות בחייהן/ם של ביסקסואליות/ים שגורמות לנו לסבל. הדרך לשינוי היא מאבק אקטיביסטי, בניית קהילה, יצירת אווירה תומכת לביסקסואליות והתנגדות למונוסקסיזם ולביפוביה. היא דורשת גם ממונוסקסואלים/ות (מי שנמשכ/ת למגדר אחד בלבד) – בעיקר מסטרייטים/ות, אבל לא רק – לבחון את עצמם, את הפריבילגיות שלהם ואת הדרכים שבהן הם עצמם תורמים לדיכוי של ביסקסואליות/ים. לפנות מקום, להעביר משאבים, להקשיב למה שלביסקסואליות יש להגיד, ללמוד מאיתנו ואז ליישם".
גלעד אדמוני. צילום: זיו שדה
לרקוד על שתי חתונות
ואכן, בשטח נרשמת התעוררות: קבוצות פייסבוק כמו "אני ביסקסואל/ית וגם לי אין חוש הומור", פורומים, הרצאות, גוש ביסקסואלי במצעד – ובשנה וחצי האחרונות גם ליין מסיבות בשםGUM(גם), המיועד לביסקסואלים ולחברים. תחושת חוסר השייכות היא שהביאה את גלעד אדמוני (29), מפיק ומנהל אמנים, ליצור מקום שבו ירגיש נוח. "הליין נולד מתוך הרצון לצעוק שזה קיים. התגובות היו טובות ואנשים התלהבו, ועם הזמן כמות האנשים שמגדירים את עצמם ככה גדלה וזה הפך להיות מקום משלנו".
אף שהמסיבות של אדמוני זוכות לשבחים, עדיין מדובר בליין קטן יחסית ולא כל כך מוכר, שמצליח לרכז כמה עשרות אנשים. "יש הרבה סוגי מסיבות לאנשים שונים ועם מוזיקה שונה", אומר אדמוני. "מסיבת לסביות היא מקום נפלא לנשים שבמקום אחר לא היו מרגישות בנוח, אבל אני לא מתחבר למסיבת הומואים, מרגיש זר שם. לפעמים ארגיש נוח יותר במסיבת סטרייטים כי אני רואה סביבי נשים וגברים. אני זוכר במיוחד מסיבה שהרגשתי בה שהכל חיצוני לי, לא שלי. הגעתי עם מישהי שיצאתי איתה והתנשקנו על הרחבה, והרגשתי כמו בחור שמנשק הומו במסיבת סטרייטים. אבל יש תהליך של ליינים מולטיסקסואליים, שבהם לא מוזר לראות כל סוג של אהבה וזהות. בסך הכל מתרחש בעיר תהליך חיובי".
בר נוי מוסיפה: "כביסקסואלים אנחנו לא מוצאים את המקום שלנו בתוך הקהילה. אני לא רוצה לבחור כל הזמן. כשיצאתי עם האקס שלי תמיד הרגשתי לא בנוח. אני אמנם חלק מהקהילה הלהט"בית, אבל לא היה לי נעים ללכת למסיבות של לסביות כי אני לא חלק מזה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
