1. בית הכנסת הספרדי רש"י

נולדתי בתל אביב, ועד גיל שנתיים גרתי ברחוב יהודה הלוי. ממש עם הולדת אחי אייל עברנו לרחוב רש"י, בין אחד העם למלצ'ט, בבניין הסמוך לבית הכנסת. גרתי שם כעשרים שנה, אמי שתבדל לחיים ארוכים עדיין גרה שם.

רוקנרול ותפילות היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי. אני זוכר אפילו שאייל הקליט בחדר ההורים שלנו תופים לאיזה להקת טראש מטאל שהוא הפיק, וזה התערבב עם תפילת ערבית. מקדימה היתה רחבה מגודרת שהיוותה את המגרש הפרטי שלנו. שיחקנו שם הרבה שעות בכדור, ובסוכות ראינו איך הרחבה הופכת לסוכה אחת גדולה. בשנות השבעים והשמונים במרכז תל אביב, שכונת הבימה היתה מעורבת לגמרי במובן של דתיים וחילונים. כולם חיו יחד, גם באותו הבניין, אנשי רוח ורבנים בהרמוניה וכבוד הדדי. כמי שגדל בסביבה כזאת, כל כך עצוב לי להרגיש שהלכנו אחורה בקבלת והכלת האחר, באופי הדיאלוג בין חילוניות ודת. בית הכנסת רש"י תמיד יזכיר לי שזה אפשרי!
רש"י 63

2. כלי זמר דיזנגוף סנטר

החנות של אבא שלי. ככה הרגשתי שהיינו ילדים. אבא שלי, שמעון אבן צור זכרו לברכה, התחיל לעבוד באמצע שנות השמונים במחלקת התופים של כלי זמר. במהרה המחלקה הפכה לקומה שלמה, ובעצם לגן עדן לאוהבי תופים מרחבי הארץ. אבי שחי ונשם תופים, חי ונשם מפגשים ואנשים, גידל וטיפח דורות של מוזיקאים מתופפים, בהכוונה מקצועית, באהבה רבה. אייל ואני ממש גדלנו בכלי זמר. בילינו שם הרבה שעות כילדים, כבנים של, וגם כמוזיקאים בוגרים. תמיד תהיה לנו פינה חמה בלב לכלי זמר, למקום ולתקופה. מעבר לזה אני חייב לספר ששמעון אבן צור ז"ל היה מתופף מדהים, ואני כל כך מתגעגע לסווינג, לבוסה שלו, ואליו.

3. מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

בני משפחתי ואני, בהנהגת שלי, אישתי היקרה שאת התואר השני שלה עשתה בזואולוגיה, היינו מבקרים קבועים נלהבים וסקרנים במוזיאון הטבע עוד הרבה לפני ש"אגדה חיה", האלבום הזואולוגי העברי הראשון, הגיח לעולם. "אגדה חיה", אלבום מוזיקלי זואולוגי שיצרתי בשיתוף מוזיאון הטבע על שם שטינהרדט, מכיל עשרה שירים על עשר חיות בר ישראליות שאנשים פחות מכירים, והוא התחיל ממש מתוך הבית שלנו – הבן שלי מאור קיבל משימה להציג בגן תחום שמעניין אותו. הוא בחר להציג את משפחת החתוליים. מאור נעזר בשלי והכין פלקט שמציג את כל המשפחה, וביקש ממני לכתוב לו שיר על חתולים. נענתי למשימה, עשיתי תחקיר קצר, וכתבתי לו את "שיר החתולים". השיר הפך ללהיט בביתנו ובגן של ליבי, אז בגנים הסמוכים, ומשם הדרך לאזני אנשי מוזיאון הטבע היתה קצרה.

ד"ר ערן לוין, חבר שלנו וזואולוג גאון, הציע לחבר אותנו למוזיאון. עד אותו הרגע הייתי רק מבקר במקום הקסום הזה ופתאום, המעלית עולה עד הקומה החמישית לפגישה עם אלון ספן המנכ"ל. החיבור היה מידי, ויחד הגדרנו שנתעסק בחיות בר ארצישראליות, חלקן אגב ממש בסכנת הכחדה. בכל פעם ביקור במוזיאון אני לומד משהו חדש. אם עוד לא הייתםן קחו את הילדים קחו את עצמכםן ולכו לחוות את המגוון הביולוגי האדיר הקיים בעולם ובארצנו הקטנה, בדרך הכי מרתקת מעשירה וחווייתית שיש. זה המוזיאון האהוב עלי בישראל, כבר אמרתי? תודו לי בהזדמנות.
קלאוזנר 12

4. מגרש הכדורסל של מכבי תל אביב, ברחוב מכבי

למי שלא יודע, איפה שעומדים היום המגדלים החדשים בצמוד לשוק בצלאל ברחוב מכבי, היה פעם מתחם של טניס וכדורסל – עשרה (אם לא יותר) מגרשי טניס, ומגרש כדורסל אחד אגדי. אני גדלתי באגודת מכבי תל אביב הרבה לפני התעניינתי בנגן. מה שעניין אותה היה כדורסל. שיחקתי תשע שנים באגודה, ארבעה אימונים בשבוע על המגרש הזה. אבל הסיבה האמיתית שבגללה המגרש הזה ייזכר היא שהרבה מגדולי הכדורסל של אותה התקופה, האלילים שלי, כמו מיקי ברקוביץ׳ ומוטי ארואסטי גדלו ושיחקו פה. בכלל, הרעיון שבאמצע עיר יש מגרש כדורסל פתוח עם יציע, ממש בין הבניינים, ומתקיימים בו משחקים שאפשר לראות מהמרפסות, מדהים בעיני. חוץ מזה אני משחק טניס כבר עשור ואני ממש לא רע. לפעמים אני תוהה מה היה קורה עם הייתי הולך לחוג הטניס שהיה ממש מעבר לגדר.

הסנדוויצ'יה של איציק ורותי

איציק ורותי זו סנדוויצ'יה מהטובות שארץ ישראל ידעה, לא פחות. בכוך קטן ברחוב שנקין 53 היו איציק ורותי מכינים את הסנדוויצ׳ים ואת הממרחים הכי פשוטים והכי טעימים שיש. כמובן שהיה גם גזוז בטעמים עם ברז סודה ישן כזה וכפית ארוכה לערבוב. לימים שאיציק ורותי נפטרו עליהם השלום, בנם דודי ואשתו שולי החליפו אותם. אני זוכר לילות שהיו נגמרים באור יום חדש אצל דודי בדרכי הביתה עוצר לסנדוויץ', לשיחה, לצחקוק על אקטואליה. אני מאד אוהב את דודי, הוא אדם מקסיםוכשהם סגרו את המקום בתחילת הקורונההיתה לי צביטה בלב, כי באמת שאיציק ורותי, דודי, שולי, המקום עצמו, מסמלים עבורי את התל אביביות האסלית שגדלתי בה. את האנשים והריחות של רחוב שנקין והטעם של השקשוקה עם סלט הקישואים והגזר החריף שאין שני לו. זר לא יבין. למה אין איציק ורותי בוולט?!

שחר אבן צור יעלה את המופע "אגדה חיה" בשלישי (11.4) 14:00 באודיטוריום של מרכז תרבות מנדל, התחייה 2, יפו במסגרת פסטיבל "מקומות שמורים" ה-5, הפסטיבל היחיד מסוגו בעולם להצגות ומופעים המונגשים לילדים על הרצף האוטיסטי

• העיר שלי
• רש"י
• איציק ורותי
• מכבי תל אביב
• דיזנגוף סנטר

• Facebook
• Twitter
• Email

לוקיישן:רש"י
מטראז':80 מ"ר, 3 חדרים
ותק:11 שנים, בבעלות פרטית
כאן גרים:קלמן שפיגל (63), סיטונאי יין ומשקאות חריפים, וזוגתו מיכל טנצר (62), יוצרת ובעלת דוכן בנחלת בנימין

[tmwdfpad]

עמדת האלכוהול שמטפחים בני הזוג.

שטיח בעבודת יד שקנתה טנצר בתורכיה בעת שנסעה לסדנת יוגה בהרים, שולחן אוכל מהחנות חדרים ונברשת צדפים מהחנות חפצים (טנצר: "היא מקבלת המון מחמאות וחלק מהכיף זה שהיא בכלל לא הייתה יקרה").

בובת נזיר בודהיסטי שהתקבלה במתנה.

קופסת פח מאוירת שנמצאה במחסן בבית אמה של טנצר והוחרמה.

שעון קיר חייתי שנרכש בשוק הפשפשים.

ציפור מעיסת נייר, מעשה ידיה של טנצר.

כורסת עור יד שנייה שנוצרה על ידי אפרים קסטיאל ז"ל.

צלחת מנייר מלופף ופסל שמלווה את בני הזוג כבר 25 שנה.

מטחנות בשר ששמר שפיגל מהימים שבהם לאביו היה מפעל לייצור מטחנות מזון.

צבעים, מכחולים ותמונת אמה של טנצר המשקיפה עליה בפינת העבודה שלה.

בחדר הרחצה: בובה שובבה משנות ה־50 שעברה בירושה מאחד הדודים.

• עיצוב ואדריכלות
• רש"י
• דירה להכיר
• דירות בתל אביב
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

עבודות הרכבת הקלה בתל אביב נמצאות רק בראשיתן, כך שעדיין אין לדעת איך יפגעו החפירות ושינויי התנועה במרקם של העיר, אך קורבנות ראשונים בתחום העסקי הם בעלי חנויות שהחליטו מראש לוותר על ההתמודדות עם השיבושים. הראשונה להניף דגל לבן בתחום האופנה היא דפנה גורדון, הבעלים של סלון הווינטג׳ רחב הידיים “אהבה לשנייה" ששכנה במשך עשור שלם ברחוב רש"י בואכה קינג ג'ורג', אזור שהיה, טרם סגירת ה"מחתרת" ז"ל ועם החנות השנייה של אשת חיל לאחד ממתחמי הווינטג' המוצלחים של העיר.

“כבר הרבה שנים שקשה מאוד לעסקים קטנים, ועכשיו אנחנו כבעלי עסקים עצמאים עומדים בפני אתגר חדש", מסבירה גורדון. “אין לי ספק שהעבודות האלו יעשו רע למסחר בעיר – ירתיעו גם תיירות פנים שמגיעה מחוץ לתל אביב וגם את התל אביבים שיתקשו להתנייד למקום. לא בא לי להיות בתוך הכאוס הזה. אני מעדיפה לפרוש בשיא עם זיכרונות טובים ולהמשיך הלאה עם הפורמט במקום אחר".

גורדון לא יודעת עדיין מה יהיה אותו מקום אחר ומודה שהעובדה שהיא עצמה עזבה את העיר למגורים בעמק חפר כבר לפני כמעט שמונה שנים משפיעה על הבחירה, שכן גם לה יהיה מסורבל יותר להגיע לעבודה. ההחלטה הייתה לה קשה: “תל אביב – אין שנייה לה. לא הייתי חושבת לעזוב ללא איום עבודות הרכבת ואני לא חושבת שיהיה יותר טוב במקום אחר, אף שהדרישה לווינטג' גברה וכמות הלקוחות שמגיעות אליי מחוץ לעיר הולכת וגדלה".

גורדון הייתה בעבר שותפה לאחת מחנויות היד השנייה הוותיקות והאהודות של העיר, אובססיה, ופתחה את החנות שלה בשנת 2005 במקביל לעבודתה כמנהלת של מועדון ההופעות הייניקן הבימה קלאב. החיבור בין רוקנ'רול לאופנה היה תמיד נר לרגילה, בצד הצורך הבלתי נשלט לחפש, לשוטט, לרכוש ולגלות פריטים מעשורים קודמים. “הייתי קונה דברים יפים לאו דווקא מתוך הרצון להתחדש או להתלבש בעצמי, אלא כדי לאצור אותם. בשלב מסוים הבנתי שכדי להמשיך אני חייבת להפוך את זה לעיסוק מקצועי".

הדבר שהיא מתגאה בו יותר מכל הוא ש"אהבה לשנייה" הייתה מתחילת דרכה ועד סופה חנות של וינטג' פרופר, בעיקר מאמצע המאה ה־20 , ושלעולם היא לא התפשרה על פריטי רטרו יד שנייה. “זה היה עיקרון מהותי וגם לא הרגשתי מעולם שאני חייבת להתגמש", היא אומרת. “ישראל היא קיבוץ גלויות של אנשים שהגיעו מכל העולם, והמלתחות שלהם היו אוצָרות. קניתי מעט בחו"ל, אבל הרוב הגיע מפינוי דירות, מניקוי ארונות ומשווקים ברחבי הארץ". לקראת הסגירה בסוף חודש יולי היא החלה במכירת חיסול – פרידה מיוחדת שבה כל החנות מוצעת ב־50 אחוז הנחה, כולל אוסף השמלות וחלק מהרהיטים. “אני רוצה להיפטר ממש מהכל, למרות שאני מתכננת לפתוח מחדש, אבל אני רוצה לעשות את זה בדף חלק שלא יהיה בו שום דבר שנראה לפני".

רש״י 17 , עד 31.7

• אובססיה
• אשת חיל
• רש"י
• הרכבת הקלה
• המחתרת
• וינטג'
• יד שנייה
• תל אביב
• אופנה
• החיים היפים