• Facebook
• Twitter
• Email

נראה שאין רגע דל בפוליטיקה הפנימית של נווה שאנן, גם כשמדובר בפסטיבל שאמור, ולו לכמה רגעים, להאיר את השכונה החבוטה. פסטיבל "מנורת לילה", שנערך בפעם החמישית בסוף השבוע האחרון, כלל כהרגלו מיצגי אמנות, מופעים ודוכני אוכל שמשכו אל השכונה מבקרים מן החוץ, אולם ככל שהסתבר לא כל תושבי השכונה היו מרוצים מכך.

>> המקומות הלוהטים בסצנת הלילה של נווה שאנן

במוצאי שבת, עם אירועיו המסכמים של הפסטיבל, סממני הזיהוי השגורים של השכונה (הזנחה, פשיעה, זנות) התחלפו במיצגי אור ומבלים עליזים. סמוך לשעה 21:00 החגיגה הופרעה עם הגעתה של שולה קשת, חברת מועצת העיר מטעם סיעת "אנחנו העיר" ויו"ר ועד שכונת נווה שאנן, המזוהה עם אג'נדה פמיניסטית-מזרחית. לטענת קשת, הפסטיבל מדיר את "התרבות הילידית של השכונה". ליוו אותה פעילים בודדים שנשאו שלטים בגנות הפסטיבל והג'נטריפיקציה. אך גם במחנה היריב, זה של שפי פז, ביקשו להביע את מורת רוחם נוכח האירוע. פז, המזוהה עם המאבק לגירוש הפליטים האפריקאים, הגיעה חמושה גם היא בפעילים בודדים, ואלה נשאו דגלי ישראל וצעקו בגנות הפסטיבל הפליטים, שחלקם לוקחים חלק בתוכנית האמנתית שלו. שאון החגיגות התחלף בצעקות וצרחות עד שהמשטרה הגיעה ודאגה לפזר את ההתקהלות והוסיפה לעצור את פז, תושבת שכונת שפירא, שבילתה את הלילה במעצר לאחר שסירבה לחתום על צו הרחקה מנווה שאנן.

סוזי כהן-צמח, פעילת שכונות ולשעבר חברת מועצת העיר מטעם סיעת "דרום העיר", נמנתה עם המוחות ממחנה שפי פז. לטענתה של כהן-צמח עצם קיום הפסטיבל הוא "צביעות" ו"יריקה בפניהם של התושבים הותיקים". עוד לדבריה, הפסטיבל הוא כמקסם שווא המציג בפני המבקרים תמונת מצב לא נכונה של השכונה; הוא "נותן גב לאלה שממררים לנו את החיים כבר יותר מעשר שנים", ובכך הכוונה לאוכלוסיית מבקשי המקלט.

"אני גר בשכונה, ואלה מבחינתי יומיים של עדנה, של נורמליות ישראלית תל-אביבית", מספר מוטי כץ, גם הוא חבר בוועד השכונה. "באו הפעילים של שולה והתחילו לצעוק "אשכנזים תצאו מפה", וגם קראו לי 'הומו ג'נטריפקטור'". קשת, מבחינתה, לא מסתירה את חוסר שביעות הרצון שלה מהפסטיבל. "אני ועוד הרבה מאד אנשים יש להם ביקורת לפסטיבל שמקבל הרבה מאד כסף, ובעצם מדיר את התרבות המקומית". כך או כך, קשת מכחישה שהפעילים שלה היו אלה שקראו קריאות גנאי. "אני וחברותיי מעולם לא צעקנו לאף אחד שייצא החוצה. להפך, גבר הולנדי שהציג שם יחד עם החברה שלו קרא לי לצאת מהשכונה". קשת מוסיפה: "קוראים לזה פסטיבל רב-תרבותי רק בגלל מופע אחד של להקה אריתראית". לדבריה, את התקציב של הפסטיבל היה צריך לייעל לטובת רווחת התושבים. היא מוסיפה לטעון ששני תושבים וותיקים שביקשו להציג בפסטיבל נדחו על הסף ("זה צריך להשתנות, הפסטיבל צריך לשלב גם את התרבות הילידית").

אחד ממייסדי הפסטיבל הוא עברי באומגרטן (לצד יאשה רוזוב), שעבר לנווה שאנן ב-2008 וחבר בוועד השכונה. טענותיה של קשת מוכרות לו, ולאלה של פז הוא מבקש לא להגיב. "הטענות של שולה הן מופרכות", אומר באומגרטן. "הדברים לא באים אחד על חשבון השני. ברור שהעירייה צריכה להשקיע בשכונה ובעוד אירועי תרבות ואמנות, אבל הגישה הסקטוריאלית שצריך רק אירועים של ילידים היא מחנאית ולא מועילה, אין מקום להשוות בין רווחה ותרבות". לגבי הטענה שתושבים וותיקים ביקשו להציג ונדחו הוא מסביר כי הפנייה שלהם לא נעשתה דרך הצינורות המקובלים אלא בדרך עקיפה ולכן נדחתה. הוא מוסיף: "המורכבות של המקום כנקודת מוצא לעשייה היא מורכבת תמיד, תמיד יהיו קולות נגד, והשאלה לעשות או לעשות עולה, אבל התושבים והמבקרים מתגאים בשכונה ובפסטיבל, ולא ניתן לרוכבי מחאות להשבית את השמחה שהייתה".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• נווה שאנן
• שפי פז
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

תושבי השכונה היו עשויים לחשוב שמדובר במפגש אקראי. התקהלות שכיחה למראה בצדה של גינת ילדים, שאליה פולשים מעת לעת ילדי מבקשי המקלט במשחק הכדורגל שלהם, שלעתים נראה מעניין הרבה יותר. רוב המתקהלים הם המועמדים לוועד השכונה, חלקם תומכים משכונות סמוכות, ומדי פעם הגיח גם מצביע בדרכו החוצה מן הקלפי. נווה שאנן לא לבשה חג, בלשון המעטה. תושבי השכונה נותרו אדישים (רק כ־250 תושבים הצביעו מתוך כ־5000 תושבים רשומים, אחוז הצבעה של כ־ 5%), ועמם גם מבקשי המקלט, שבהיעדר מעמד פליטות או תושבות ארעית אינם זכאים כלל להצביע ולהשפיע על סביבת מגוריהם. מבחינה זו, ההשהיה הכרונית של הסדרת מעמדם הובילה למעין הצבעת אפרטהייד בזעיר אנפין.

>> האם נווה שאנן היא הרובע הגאה הבא של תל אביב?

רק הדרמה הרוחשת מתחת לפני השטח הסגירה רוח בחירות, אם כי רוח פריימריז מקולקלת, עם פתקי דילים המחולקים לקשישים כשני מטרים מן הכניסה לקלפי, ללא כל בושה ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות לחדול מכך. קל היה להבחין בין שני מחנות, שהרי כל אחד סימן טריטוריה על אחד מספסלי הגינה. מהעבר האחד המחנה שלה שולה קשת, ילידת נווה שאנן, מנכ"לית תנועת "אחותי" ופעילה בולטת במאבק נגד גירוש מבקשי המקלט, הנתונה תחת רוח תזזית, עסוקה בשיחות טלפון ובגיוס מצביעים. מהעבר השני המחנה של שפי פז, שמובילה את המחנה בעד הגירוש. היא עצמה תושבת שכונת שפירא ועל כן לא הייתה יכולה להתמודד אלא רק לתמוך במועמדים אחרים. פז רגועה מקשת בהרבה, מוקפת בקבוצת נשים המלוות אותה בהערצה במאבקים בדרום העיר. האווירה משמימה לפרקים, נינוחה לפרקים אחרים (פז נודדת בין הספסלים של שני המחנות כמו נער במחששת התיכון) ולעתים המתיחות תתלקח לכדי עימותים חטופים על תעמולת בחירות בקרבת הקלפי ("את לא תקראי לי בהמה", "אתם אלה שדמוקרטיה כל כך חשובה להם", "זו דמוקרטיה, תלמדו!").

פז הביעה את תמיכתה בארבעה מן המועמדים לוועד, ותומכותיה מחלקות את פתקי הדיל לבוחרים בכניסתם לקלפי. מחנה קשת לא חף מפרקטיקות דומות, אם כי שם נוהגים לעשות זאת ביתר אלגנטיות – במקום פתקים מתומצתים, סימון שמות חברי המחנה על טופס המועמדים. הבלבול גדול. סופיה, מצביעה מבוגרת וחביבה על שני המחנות, הסובלת לטענתה מנוכחותם של מבקשי המקלט בשכונה, מודה בגילוי לב שהיא אפילו לא זוכרת למי נתנה את קולה.

ההרכב הפותח של מחנה קשת כולל מקבץ של פעילים חברתיים מן השמאל, המזוהים בין היתר עם מאבקים נגד גירוש מבקשי המקלט: דפנה ליכטמן, אסף וייצן, דרור מזרחי ופזית רבינא. עם המועמדים הנתמכים על ידי פז נמנים פעילי שכונות שחלקם מאמצים עמדה תקיפה כנגד מבקשי המקלט (ענת פרץ) וחלקם נותרים יחסית ניטרליים (מוטי כץ, פעיל חברתי ותיק בשכונה, ועברי באומגרטן, מפיק פסטיבל "מנורת לילה"). באומגרטן, אגב, הוא דמות מעניינת בפני עצמה: הוא דוחה את הפוליטיקה של שני המחנות ומעלה על נס את בקיאותו בביורוקרטיה פנים עירונית, "פרקטיקה" במילותיו, וחורת על דגלו בלא להתנצל את הבאת הקדמה לשכונה המוזנחת ("אני מתנצל בזאת על זה שקניתי פה דירה ושאני רוצה להפוך את המקום הזה ליותר טוב", הוא אומר בציניות). התמיכה של פז אמנם תבצר את מקומו בוועד, אך אפשר שבמקביל תתגלה כחיבוק דוב, שיכתים את דמותו בעיני התושבים החדשים והצעירים. על כך הוא אומר: "כשהבנו שקשת הביאה רשימות בוחרים ושההצבעה היא לארבעה אנשים, עשינו את החשבון שלנו. ברמת הדימוי זה מפריע לי, אבל מבחינתי שפי פז ושולה קשת הן שני צדדים של אותו המטבע. פוליטיקה לאומית לא שייכת לכאן".

פז טוענת, במידה מסוימת של אבסורד, כי מטרתה הייתה לנקות את הבחירות לוועד מפוליטיקת הגירוש. לכן תמכה בפעילים חברתיים ותיקים, לדבריה, שאינם מזוהים עם צד מובחן על המפה הפוליטית (התמיכה בבאומגרטן וכץ היא בבחינת צידוק שנוי במחלוקת לטענותיה). וייצן, עורך דין במקצועו המזוהה במובהק עם המאבק נגד גירוש מבקשי המקלט, משיב: "כששפי רואה ילד שחור ברחוב – זה פוליטי. התקופה היא פוליטית, ובחירות הן מעשה פוליטי. הטענה של שפי היא בעצמה פוליטית, מאחר שכל עוד אין לשכונה ועד מייצג נתניהו יכול לבוא לכאן ולהגיד שהוא נפגש עם תושבי שכונות, אף שבפועל הוא נפגש עם חברי מרכז ליכוד".

יש גם מלחמות פז"ם, כמובן. פז ובאומגרטן מלינים על מתמודדים שהגיעו לשכונה בשנתיים האחרונות ומזוהים עם מחנות פוליטיים יותר מאשר עם השכונה. הם מתכוונים למתמודדים כמו דרור מזרחי, איש מרצ המתמודד מטעמה גם למועצת העיר. "מי שאומר את זה, בדרך כלל רוצה ליהנות מפריבילגיה אינסופית להשמיע את דעתו ולתקף אותה", משיב מזרחי. "אני בקי מספיק בדמוקרטיה, ובפוליטיקה של המקום הזה, כדי לגרום לעירייה להתחיל לספור אותו". כשהגיעו התוצאות, מאוזנות לעילא, ניתן היה להבין שאין מדובר בניצחון קתרטי של אחד המחנות, אלא במאזן נכאים שיהפוך את ישיבות הוועד לאירועים הכי פחות כיפיים בגוש דן. ממחנה קשת נכנסו לוועד וייצן, רבינא, ליכטמן וקשת עצמה. ממחנה פז ענת פרץ ומוטי כץ, וגם עברי באומגרטן, בזכות התמיכה של פז וגם בזכות עצמו. במחנה קשת יכולים להתרצות מן היתרון המספרי, אף שטרם ברור מה היתרון המשונה הזה מקנה להם. דבר אחד קרה בזכות הבחירות האלה – טענת מחנה פז כאילו הוא הוא המייצג האמיתי של "תושבי השכונה" הופרכה. אין באמת רוב מוחלט לתומכי גירוש מבקשי המקלט – ואין גם סחף טוטאלי בכיוון ההפוך, לפחות עד כמה שאפשר ללמוד משיעור המצביעים הנמוך. על כל היתר, למשל סמכויותיו של הוועד ומידת ההשפעה שתהיה לו על העירייה, אם בכלל – עדיין לא קיבלנו תשובה.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• נווה שאנן
• שולה קשת
• שפי פז
• עירוני