יש דברים שאפשר לסמוך עליהם בחיים. לא הרבה, אבל ישנם. ואחד מהם, מינורי ככל שיהיה, הוא שכבר 35 שנה לפחות שאפשר להיות בטוחים שבחול המועד פסח אפשר יהיה לראות כמה הצגות יחיד מיוחדות וטובות. זה קורה בזכות התיאטרונטו, הפסטיבל לתיאטרון יחיד מיסודו של יעקב אגמון ז"ל ובניהולה של גילה אלמגור-אגמון שתבדל"א, והנה פסח כבר באופק אז גם הוא.

>> מצבי הרוח של תזמורת המהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם
>> לא רק יום בשנה: בסינמטק יקדישו שבועיים לקולנוע של נשים ועל נשים

בחול המועד הקרוב (6.4-4.4) ייצא לדרך הפסטיבל בפעם ה-35, כשהפעם הוא מתקיים גם בהרצליה (מרכז תאו), ומעבר למשכנו הקבוע בשנים האחרונות בתיאטרון יפו, הוא גם יסתעף להצגות בבי"ס ניסן נתיב שבפאתי שוק הפשפשים ובתומשיה, חלל התרבות האינטימי של תומר שרון בשדרות ירושלים. הפסטיבל יציע השנה 6 מונודרמות חדשות ו-7 הצגות קצרצרות (עד 15 דק') במסגרת מסלול ה"קצרנטו". היצירות השונות נותנות ביטוי למציאות הישראלית המורכבת בה האישי והלאומי מתמזגים, צוללות אל מעמקי הנפש האנושית, נוגעות בשאלות קיומיות של בדידות, שכול ויחסי כוח, ומשלבות סאטירה חברתית נוקבת.

השנה יופק גם ערב מיוחד תחת הכותרת "צו השעה!", במסגרתו חברי ההנהלה האמנותית של תיאטרונטו גילה אלמגור-אגמון, דניאל כהן-לוי, ושמעון מימרן, עולים למגרש בערב עם צ'ייסרים, יין ומונולוגים בהגרלה. עשרה מחזאים ומחזאיות נבחרים נענו לאתגר: לכתוב טקסטים המגיבים למציאות הפוליטית, החברתית והאישית בימים הסמוכים לפתיחת הפסטיבל. באירוע אינטימי, הקטעים, הסדר והמבצעים יבחרו על ידי הקהל בהגרלה שתתרחש באותו הערב ובה ייפגשו גילה, דניאל ושמעון עם הטקסטים בפעם הראשונה (ראשון 5.4, 19.30 בתומשיה).

הצגות התחרות השנה:
"היי שקטה" של היוצרת והשחקנית אליענה מגוןהמשרטטת את דמותה של אשת המילואימניק כגיבורת על מותשת שנדרשת להחזיק את הבית ולהכיל את הפוסט טראומה של בעלה
"גן רסיסים" – הצגה המבוססת על סיפור אישי, מצחיק ונוגע ללב של מוכר פיצוציה שנכנס כשותף שקט לניהול גן של ילדי פליטים במטרה להביא את המכה הגדולה. בהמשך דווקא הילדים הם אלה שמלמדים אותו מהו רווח אמיתי ומעניקים לו משמעות חדשה לחיים
"גדליה" – עיבוד מודרני ומוזיקלי של תומר שרוןלנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל, המעביר את הסיפור מוול-סטריט של המאה ה-19 לסדנת סופרי סת"ם בישראל של היום
"כלא: פרויקט על אסיר" מאת דורון כוכבי, החוקר את חייו של אדם בבידוד מוחלט ומעלה שאלות חירות ואנושיות
"הפינגווין" – עיבוד לספרו של אנדריי קורקוב, סאטירה פוליטית שחורה על סופר הכותב הספדים לאנשים שטרם מתו באוקראינה המושחתת
"עד הבית" – הפקה של תיאטרון הנפש –בהשראת סיפור חייו של שנסלה מונגוליה

במסגרת מסלול ה"קצרנטו" (הצגות עד 15 דקות) יעלו יצירות בשני מקצרונים:
מחווה לפרופ' נורית יערי ז"ל בשם"איך קוראים לנביא" מאת מיכל אהרוני(שהייתה תלמידתה של יערי) בביצוע של רבקה מיכאלי ובבימויה של תמר קינן, על מרצה ששוקעת אל השכחה ובטוחה שרק אם תיזכר בשמו של הנביא תינצל
"זמן" מאת רובי קסוס ובביצוע של יגאל שדה– סיפורו של אב ששכל את בנו במלחמה בעזה ומנסה לאחוז בתחושת הזמן שחמקה
"אב טיפוס" של ארז חן ובביצוע דולב אוחנה– קומדיה נוירוטית על אבהות וחרדה
"עכשיו כבר לא מתאים" מאת עדי רהטובביצוע דורון טאובר, על עובדת סוציאלית תל אביבית המקבלת צו מילואים ביום בו הסתיימה המלחמה
"תקשיבו לי טוב" מאת עידו סתרובביצוע ניר ברק – סאטירה מושחזת על רטוריקה, צדק והסברה
"רטרוספקטיבה" של דור רגב– מופע המעמת אדם וחפצים מול קול שולט מן העבר
"לא התקבלתי" מאת אביה ברוש, מונודרמה קומית-טרגית החושפת את מאחורי הקלעים של עולם המשחק וההתמודדות עם כישלונות

התיאטרונטו נוסד בשנת 1990 ע"י יעקב אגמון ז"ל ומנוהל כעת על ידי רעייתו השחקנית גילה אלמגור-אגמון ועמותת "קיפוד הזהב", כאשר הקו האמנותי של הפסטיבל נשמר מתחילתו – פסטיבל של הצגות יחיד שהזרקור ניתן לעבודת השחקן. הוועדה האמנותית כוללת את גילה אלמגור-אגמון ואת היוצרים והשחקנים דניאל כהן-לוי ושמעון מימרן. הפסטיבל מתקיים בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב- יפו (באמצעות חברת אתרים יפו העתיקה) שמעניקה לו תקציב, חללים להצגות וחשיפה. אתם רק צריכים לרכוש כרטיסים ולבוא.
>>פסטיבל תיאטרונטו ה-35, 6.4-4.4 חול המועד פסח,כל הכרטיסים כאן, פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרונטו
• תומר שרון
• רבקה מיכאלי
• גילה אלמגור

>> אורי סעדה הוא יוצר המחזה "אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה", שיעלה בפסטיבל תיאטרונטו ה-34 שייערך ב-16-14 באפריל ביפו העתיקה. המחזה מציג שלושה גברים למשפחת סעדה, כולם סובלים מאותו הזעם. זעם שהוא כמעט ישות עצמאית, בעל גוף ורצון, עובר בירושה מאחד לשני. האפיגנטיקה המשפחתית. המופע חג סביב הרצון להשתחרר ממנו, להיגמל ממנו, לגרש אותו כמו שד. ההצגה תעלה ב-14.4 בשעות 17:00 ו-19:30 וב-16.4 בשעה 22:00.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> הנה, ביבי, מצאנו את הדיפסטייט האמיתי // יוצרים כותבים // דנה ברלב
>> דברים טובים קורים כשמופיעים באותו מקום כל שבוע // אדם בן אמיתי

לפני קצת פחות משנה, בקיץ האחרון, ישבתי על שפת הים וצפיתי בשמש עומדת עוד רגע ליפול מהשמיים אל הים. זה היה החוף של ראשון, כמעט בת ים. לידי ראיתי גבר חרדי מטלטל מצד לצד, מניע את השפתיים ומדבר והחלטתי גם אני לבקש משהו אחרון לפני החושך שעוד רגע מגיע. "תן איזה כיוון", ביקשתי. ככה ערב אחרי ערב הייתי הולך לחוף ומבקש את אותו הדבר ממי שלא יהיה שהקיף אותי ובאותה השעה בדיוק. "תן איזה כיוון".

זה כבר כמה שנים שרץ לי בראש לקחת את המילים שלי ולשים אותן על במה. איזו קריאה פנימית. לא שעשיתי את זה אי פעם לפני, כי האמת? אני לא חושב שהיה לי מה להגיד. כשחקן הסתובבתי עם פער מאוד גדול בין החומרים שלרוב הייתי חלק מהם, תפקידים שנתנו לי לעשות, שאליהם לוהקתי, שלא היה להם חלק בכלל בתוך סיפור חיי, במאווים, בספרים שקראתי, בעולם שהקיף אותי. הרגשתי פשוט – שחקן. משחק. לא רציתי לשחק יותר. עשיתי דיאטה ותשליך לכל הדברים שסובבו אותי. התחלתי להשליך מהרפסודה שלי הקטנה – תפקידים, אודישנים וכל דבר שלא היה בו ביטוי לחיים עצמם.כמו שמאיר אריאל שר – "אז איפה אני בתוך כל העסק הזה?".

כך התחלתי לכתוב בכל יום טקסט אחד שקשור בזעם, באלימות. לרוב הטקסט נכתב במהירות ובאגרסיביות, כמו להקיא, שורף את החזה. לרוב הבטתי במסך הלפטופ הפתוח והייתי סוגר אותו מיד, לא מאמין שזה יצא לי. כמו לראות משהו פרוורטי, פורנוגרפי

הכיוון בא קצת אחרי שישבנו חן, אשתי, שהייתה אז אשתי לעתיד ואני בקפה ביפו. "שמע, אתה צריך לעשות עליך". ככה היא אמרה לי. "על העניין שלך, פשוט תתחיל לכתוב, אתה יודע, עם כל מה שיש". והיא כמובן ידעה מה יש. היא הראשונה שהגדירה את זה כהתמכרות. זאת אומרת התמכרות, כך חשבתי, באה לרוב בהקשר של דברים כמו אלכוהול, סמים, נשים, סיגריות, אוכל ומה לא. אבל אני כך הוגדרתי על ידה – "אורי, אתה מכור לזעם".

כן, מכור לתחושה, לפורקן, לצעקה. יש לי עצבים, פתיל קצר, אני חמום מוח, בא לי לשבור עכשיו. כבר מגיל קטן הרגשתי את זה וההורים שלי בילו הרבה בחדר המנהלת. הייתי ילד נחמד ושמנמן שקיבל פה ושם כאפה, עד שנתתי בחזרה. הנה זה מתחיל, הידיים שלי למדו לדבר. אחר כך בצבא, בבית ספר למשחק, כמה קוליסות שבורות, בכביש, בסופר. היא ראתה אותי כמו החלב שגולש הרבה פעמים – על שליחי וולט, נהגי מונית, שכנים ואפילו באמצע שבעה. עושה בושות.

המון פעמים חשבתי שהיא תעזוב. הייתי בכמה טיפולים ואני בכלל חושב שאני דובון אכפת לי, רק שלפעמים בורח. אבל רק לאחרונה הרגשתי שתכף דברים הולכים לברוח ממני, שאני יכול עוד רגע לאבד, שאני בסכנה, זאת אומרת אנחנו, אני והשד הזה שנקרא הזעם. אני צריך לגרש אותו. אני מכור ואני הולך להפסיד דברים. כן, רק בגיל 32 הרגשתי שהיצור הזה שעזר לי לעבור את החיים הקשוחים האלה – צריך לעזוב.

כך התחלתי לכתוב בכל יום טקסט אחד שקשור בזעם, באלימות. לרוב הטקסט נכתב באבחה, במהירות ובאגרסיביות, כמו להקיא, זה שורף לך את החזה. לרוב הבטתי במסך הלפטופ הפתוח והייתי סוגר אותו מיד, לא מאמין שזה יצא לי. כמו לראות משהו פרוורטי, פורנוגרפי. זה וידוי נורא, זה אוסף של וידויים, אמיתות של דינמיקה רגשית שפרקתי על גבי המסך הלבן של הגוגל דוקס. והנה אתה מגלה בתוך הדינמיקה הזאת את השדים האחרים – את הבושה, את תחושת האשמה שמתרחשת מיד אחרי, את הגועל, את הרחמים, שאלות על אמונה ומידות טובות. האם אני איש טוב?

לעיתים כבר חיכיתי לסוף היום, כדי שאוכל להסתגר בחדר ולהיכנס לקרב האיגרוף הזה מול המקלדת. אלה המכות הכי טובות שהלכתי. לאט לאט הצלחתי לפתוח את המחשב בגאווה, למדתי להתוודות בפניו. בווידוי נמצא הריפוי. בו גם התגלה לי סיפור. טקסט אחר טקסט, פרגמנט אחר סיפור, טקסטים על אבא שלי, טקסטים של אבא שלי על הזעם הפרטי שלו, וטקסטים שאבא שלי מספר לי על הזעם של אבא שלו, סבא שלי, שאותו לא הכרתי אלא רק מסיפורים – תפסו מרחב גדול.

"יש לי עצבים אבא", "כל הסעדות ככה, מה נעשה".אני דור שלישי לטוניסאים עצבניים. דרך הטקסטים האלה גיליתי את אבא שלי, את הסביבה שבה הוא גדל, את הלם הקרב שאותו חווה אחרי יום הכיפורים ב-73' ואחרי מלחמת לבנון הראשונה. אני מסתכל בעיניים של אבא שלי ומזהה אצלי עכשיו את הרטיבות שבעיניים שלו, אני זה אבא שלי. כך נוצר סיפור על העברה בין דורית, זעם מתגלגל מדור לדור, אפיגנטיקה משפחתית. כמה זמן אנחנו כבר זועמים? שתיים או שלוש דורות אחורה? אולי מהגלגול הקודם?

כדי לקטוע את שרשרת הדורות, את ההעברה הבין דורית, צריך לעשות מעשה. המעשה שלי הוא ההצגה הזאת, וההצגה הזאת היא ריפוי. יש כל כך הרבה אבות ובנים, זעם ועצבים, עולם שלם. אני לא מאשים את אבא שלי הטוב, ואת אבא שלו ואת אבא של אבא שלו. זה מכתב אהבה לאבא שלי. זה חיבוק שגם אני וגם הוא צריכים. אנחנו כולנו חמודים ועדינים, נפש רגישה לא מווסתת, מתחממת מהר. אני עושה את המעשה הזה בשביל הילד שעוד יבוא, שיהיה מבסוט על עצמו, שלא יתבייש להיות חמוד. עכשיו יש לי מה להגיד וגם למי.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרונטו
• טור אישי