• Facebook
• Twitter
• Email

לפני עשור יצאתי עם קצין בשלד"ג. הוא נראה לי אז כמו הדבר הכי יפה, חכם ואמיץ שיצא מרחם, לא מישהו שהייתי מעזה לפנטז עליו בתיכון עת נראיתי כמו תפוח אדמה עם פאה. אותו לוחם חלומי נהג לקחת אותי לדייטים בסניף קפה קפה ביהודה המכבי. הייתי מגיעה עם מדי חיל האוויר המקומטים שלי לרחוב ההוא, שנראה לי בזמנו כדבר הכי מגניב שנמצא בגוש דן, בהיתי באספלט עד שהלוחם היה מגיע על הרולר בליידס שלו, והבטחתי לעצמי שביום מן הימים אקנן כאן עם יוצא יחידה קרבית.

שנה אחר כך עברתי לעיר הגדולה, מטר מהסנטר. השלד"גיסט כבר הוחלף במאבטח בשגרירות, אך החלום נשאר – יהודה המכבי. עוד שנה תמה ונדדתי לנווה צדק, המאבטח הוחלף בעיתונאי, אך החלום נשאר – יהודה המכבי. כעבור שנתיים מצאתי את עצמי מתגוררת על דרך יפו, העיתונאי הומר במשורר, אך החלום תמיד אותו חלום – יהודה המכבי.

ואז הכרתי אותו. יוצא צנחנים, יפה תואר, חובב טבלאות אקסל. "מה את רוצה?", הוא לחש באוזני כשחגגנו שנה. "יהודה המכבי", עניתי, עיניי דומעות מאושר. אני נוגעת בחלום.

חודשיים לאחר מכן פרקו המובילים את מיטלטלינו ביהודה המכבי פינת ויצמן. זהו, אמרתי לעצמי, הגעתי למנוחה ולנחלה. לא חלף חודש והבנתי שמדובר בעיקר במנוחה. מנוחת עולמים. מה שהיה נראה לי בגיל 19 כמעוז נסיכי הרולר בליידס, ממלכה נוטפת טסטוסטרון, לוקיישן נפלא לצילום סרט של קלוד ללוש – הפך למקום שבו כרטיס הכניסה הוא לא נפש רומנטית ולא רוח נעורים, אלא עגלה – כזו שאת דוחפת או כזו שבה את נדחפת על ידי עובד זר. ואני, שלא מיהרתי להיכנס להיריון או להזדקן, לחתל או להתחתל, קמלתי. החלום על הצפון הישן נשבר תוך שנה, וכך גם הזוגיות החדשה שלא מצאה את עצמה בין אותו סניף של קפה קפה לבין הדשא בכיכר מילאנו. הזדכיתי על יוצא הצנחנים ושכרתי דירה במרכז העיר המפויח, המקום שבו את הדשא של השכן אפשר לעשן.

השבוע, בדיוק שנה אחרי אותה בריחה, נתבקשתי לסקר את אותה ממלכה. כך חזרתי לכמה ימים לאותו יקום מקביל שבו הכלבים קטנים, הג'ינסים צמודים והרעב נרגע אחרי צנים לא צנים. התחנות זלגו הרבה מעבר ליהודה המכבי המנומנם, שמסמן את הגבול שבין שני העולמות – זה שבו הרגליים על הקרקע, וזה שבו חיים בלי משכנתה בצמוד קרקע.

תחנה ראשונה

אבי פדידה

את היום בחיי הצפונבונית שבי פתחתי אצל מעצב השיער אבי פדידה, שאמנם נותן לי תחושה שאני האחת והיחידה, אך גוזם את מחלפות ראשן של נשים שמנהלות שיחות לגמרי שונות משלי עם מנהל הבנק שלהן. במספרה שלו מרגישים את הכניסה לטריטוריה שבה החיים הם פאן ופן, וכל לקוחה יכולה ללגום בעשר בבוקר קאווה על חשבון הבית. והן לוגמות, הבנות. בזמן החפיפה הייתי בת ערובה של שיחה בין שתי נשים חפופות ומחופפות שאמרו יותר מפעם אחת את המילה מקרקעין, עם נו"ן בסוף. הייתה זו שירה אקספרסיוניסטית לאוזניי, שנגדעה רק כשהן טבעו בשמפו נגד קשקשים של קרסטס. במהלך הפן הוצעו לי עוד שלוש כוסות קאווה שלהן סירבתי בנימוס. מה אעשה עם הרעלת אלכוהול באמצע ויצמן על הבוקר? עם המניקוריסטית של המספרה ניהלתי שיחות על הציפורניים של אלה שלא צריכות לגרד חישגד. מתברר שאלה לא אוהבות להעז, ושהצבע הכי מופרע בעיניהן הוא כחול רויאל. העובדה הזאת אילצה אותי לבחור בג'ל שקוף במקום גון המנטה שכה רציתי. נשמור אותו לכתבה על הפרחה הפנימית שבי.

טרנד שולט:החלקות, תוספות שיער, פן טבעי סטייל קייט מידלטון, שזה טבעי כמו לקרוא לעצמך דוכסית ולאכול בייקון לארוחת בוקר.

טיפ לעני:עזבו את השיער במנוחה ולכו לאכול לחם לבן "בבית לחם" השוכן ממול. זול יותר, משמין יותר, טרנדי תמיד.

תחנה שנייה

כיכר המדינה

אני אמנם לא יכולה להרשות לעצמי לקנות בכיכר משהו שהוא לא קפה קר, אבל יש לי סימפטיה למקום הזה, שמסמן את המפגש בין הכסף החדש לכסף הישן. מצד אחד – עשירים ותיקים, אלה שהתמקמו ברחוב משה שרת בלי לחלום על חיים עם משרת; מצד שני – אלה שדיונים על מחירי הדיור מעניינים אותם רק אם הם מתקיימים בחנות הדו מפלסית של המותג שמשקיפה אל פיסת הדשא במעגל הקניות היוקרתי של ישראל. אך כיכר המדינה היא לא עניין של כסף, היא עניין של סטייט אוף מיינד. בעודי מסתובבת שם בבוקר שישי לבושה בחליפה ספורטיבית אחרי אימון TRX, פן פארה פוסט בשערי ושקית נספרסו בידי (מה לעשות שלמכונת האספרסו שלי יש דרישות), ניגשה אליי תיירת אמריקאית ושאלה אותי אם אני יודעת איפה מתאמנים בכיכר. "ביקוז יו ליב היר", היא הסבירה לי, "אנד ביקוז יו קיים פרום דה ג'ים". עיניי נפערו מאחורי משקפי הדיור בפליאה. איך הטעיתי אותה, חשבתי לעצמי. הרי אני אישה שמחוברת למרכז, כזו שביציאה מהסטודיו שלה בטשרניחובסקי דורכת על חרא פרי ישבנם של כלבים פראיים ובעליהם הלא מאולפים. תכף היא גם תודיע לי שהפודל שלי מחכה לי בבית, זאתי. אבל אז עברה לידי אישה בת 45 שנראתה כמו כפילה שלי מן העתיד – טייץ תואם גוזייה תואמת נעליים, פן פארה פוסט ומשקפי דיור. אני את שלי קניתי ב־200 תשלומים, רציתי לצעוק לה, אבל היא נעלמה מאחורי האמר. "אין פה ג'ים", עניתי לתיירת. לכי ספרי לה שפה אין ביקוש לסטודיו קבוצתי, שהרי תושבות האזור יכולות להרשות לעצמן מאמן אישי.

אבני דרך:גודיס, הידוע גם בכינוי קפה לאה, מקום שכונתי נעים בלי שנדלירים ובלי מנות המתוארות בפתוס מוגזם, שמקבץ בו תחת שמשיות הוז אנד שמוז שמבקשים להתערבב בלי לעשות יותר מדי רעש. במנשנשים תוכלו למצוא אנשי עסקים כמו איזי ישראל בורוביץ בצד אושיות ברנז'ה כמו רפי גינת, ליאור סושרד, עידן רייכל, שרונה פיק ועוד.

טרנד שולט:אצל הנשים – בגדי ספורט של סטלה מקרטני לצד שמלות בהירות ועקבי סיכה שלא תואמים את מדרכות הכיכר הטריקיות. אצל הגברים – פאה, כרס ומבטא צרפתי.

טיפ לעני:הכיכר עצמה נעימה, גדולה, מרושתת בספסלים ובכלבים מנומסים שכנראה אוספים אחריהם את מוקשיהם בעצמם, כי נקי לתפארת. מקום מושלם לפיקניק עירוני בכסף קטן אך בתחושה של גטסבי הגדול.

תחנה שלישית

מרכז שוסטר

המרכז המסחרי המנומנם של שוסטר נראה כמו סט גנרי לעוד עונה של "הפרלמנט". בקפה הלל יושבות חבורות עוד מימי הפלמ"ח, והפיק של היום מתחולל כאשר מלצרית מתחילה עושה טעות כאוטית ומבקשת מאחת הקבוצות לעבור שולחן. "אותי לא יזיזו מפה, שמעת אותי?!", צועק לה אקס של חנה סנש, "את לא תזיזי אותי לעולם! ותביאי לי רוגעלך". המרכז – שנראה כי מנסה לעורר את אווירת התרדמת עם כמה חנויות בועטות כמו מאיה נגרי, סאמפל ולארה רוסנובסקי שהתמקמה במקום לפני כחודש – מאוכלס בעיקר באנשי הכסף הישן. אלה שיש להם מטבעות אך הם לא מרשרשים בהם. אלה שירוקנו בכיף מדף נקניקים יקרים במעדני מזרע אך לא ירוצו לספר לחבר'ה על גודל הנקניק שלהם, אלה שיכולות לנענע את התינוק בעגלת בוגבו אך מעדיפות לתת לו לרייר לתוך המזרקה הקטנה. נו, הבנתם. הרבה אקשן או באזז אין פה, אך אולי אין בהם צורך. ללא ספק מדובר במקום האידיאלי לתפוס בו קצת שמש ושלווה בפנסיה בעתיד. בהווה זה מקום אידיאלי להרהר בו אם אני בכלל מפרישה לפנסיה.

אבני דרך:כאמור, החנות החדשה של רוסנובסקי וסניף אינטימי של סטימצקי.

טרנד שולט:תספורת ביבי לגברים, בגדי יוגה לנשים, מבט עייף לשני המינים.

טיפ לעני:ממש מול למרכז הבנוי, בחלקה ירוקה שנראית כאילו נקטפה מחוץ לגוש דן, נפתח סניף של פרש קיטשן הבריא. ככל הנראה הלוקיישן הכי נכון ללעוס בו טופו.

תחנה רביעית

מתחם G, ניסים אלוני

ובחלומי אני רתם ריקליס. קמה בבוקר, שותה עשב חיטה שנסחט לי על ידי שרירי העכוז של שני עולים חדשים מקובה ויוצאת למרפסת בקומה ה־39 של מגדלי יו (משולם לא מאמין במספרים זוגיים). את הקפה שלי אני לוגמת רק בקפה השכונתי, שהוא שכונתי כפי שמירי רגב אריסטוקרטית, במתחם שמזכיר לי שיש לי איפשהו בגוף את הנקודה הזו, אבל מזמן לא דגדגו אותה: מתחם G. או בפרשנות חלופית: ג'יזס, מאיפה הכסף?

התמקמתי לחצי יום ברביבה וסיליה, מעוז חפצם של היפים והנכונים או כאלה ששילמו לאדם הנכון בשביל להפוך ליפים. התיישבתי בשולחן ליד כדורסלן לשעבר, מול מאוורר שגורם לשיער שלי להיראות כמו פרסומת לשמפו. מובן שלא כל מי שמסתובב פה גר פה, בין הנובורישים מסתובבים גם מסתננים כמוני. מזהים אותם לפי ההבעה על פניהם כשהם מבינים ששילמו 44 ש"ח על שלוש כפות עדשים מצולחתות לתפארת. לקראת הצהריים התמלא המקום באנשי עסקים ובנשים שאוהבות לקשור חגורה עבה מעל שמלת מיני. נזכרתי בווק אוף שיים שהיה לי פה לפני שלוש שנים, כשהתעוררתי בקומה מכובדת של המגדל הסמוך והגעתי לרכוש קפה במראה של נערת ליווי יוקרתית. חבל שלא התחתנתי עם הדפקט ההוא מהמגדל, חשבתי לעצמי ושילמתי 28 ש"ח על בקבוק סודה. ביציאה מהמסעדה נעמדתי בפליאה מול פירות השף – בוטיק הפירות היפים בעולם, כזה שכל פרי בו יכול לזכות ב־300 לייקים באינסטגרם, ללא פילטר. אספתי לחיקי מגש קטן של אננס חתוך. אם היה שם יותר מחצי אננס אל תקראו לי ריקליס. החזרתי את המגש למקומו כשהזבן בישר לי שהוא עולה 40 ש"ח. שאלתי אם האננס טבול בקוקאין. איש בבוטיק לא צחק. צילמתי מנגו וברחתי.

טכנית המתחם המפונפן בניסים אלוני, על מגדליו ועל מרכז הקניות שבו, נושקים למרכז העיר. תחושתית מדובר במקום רחוק שנות אור מהעיר שאותה אני מכירה ואוהבת. המיזוג שם עובד נפלא – וזה חשוב בימים שבהם התחושה היא שאנו חיים בתוך רקטום – אך הקור חודר לעצמות ולנשמה, והניכור משתקף מרצפות השיש הלבנות. לא צריך לטפס לקומה ה־40 בשביל להרגיש מנותקים מהסביבה, זה קורה כבר במפגש עם המאבטח בכניסה למתחם, שמכבד את האורחים במבט של "תודה שנכנסתם בפתחנו, מלך ומלכת באדולינה". מצד שני, זה לא מאוד רע. כמו קפיצה קטנה לחו"ל במחיר מונית ספיישל. למה אנחנו כל כך סולדים מראוותנות חומרית? הרי כולנו קמים בבוקר בשביל להרוויח כסף, אז למה כשהוא נזרק לנו בפרצוף אנחנו נבהלים?

אבני דרך:המעדנייה של רביבה וסיליה הצמודה למסעדה, שבה תוכלו לרכוש דברים שינחמו אתכם כל הדרך לדירתכם באלנבי, ומלחימת הריסים מיכאלה אנה שיושבת במספרת AtoZ ושעליה הרחבנו במדור החיים היפים בשבוע שעבר. למיטיבי לסת – מסעדת התרנגול הכחול שוכנת בקומה השנייה וכן המסעדה המדוברת מר וגברת לי. בין באי המתחם תוכלו למצוא את הדוגמנית שביט ויזל, האיט גירל אדל בספלוב, המעושרות לאה שנירר וטלי ריקליס (חטפת לי את הבעל!) והבינלאומיות ציפי ובר רפאלי.

טרנד שולט:בלונד והחלקת קראטין לנשים פלוס חגורת בטן, גברים מכופתרים שעונדים שעון אף שיש להם אייפון 6.

טיפ לעני:מצאו פה זיווג. זה ה־מקום להכיר אנשים שיודעים מאיזה צד של לחם השיפון למרוח את הטחינה סלק.

תחנה חמישית

קניון רמת אביב

בשמונה שנות מגוריי בתל אביב לא נתקלתי בבת אדם אחת אסופה בנפשה שלא גילתה חיבה עזה ומוגזמת לקניון רמת אביב. מתנצלת, קוראיי ההיפסטרים, אך ככל הנראה מדובר בהר סיני של מעוזי הקניות העירוניים. האסתטיקה העיצובית, השקט והסניפים השווים של הרשתות הגדולות הפכו אותו למקום שכולנו נרצה להיות בו ביום שיבשרו לנו שדאע"ש מגיעים העירה. אך באוגוסט כמו באוגוסט, המקדש הקפיטליסטי הופך לחורבה לחה, ומיליוני אזרחים מרחבי הארץ ובהם גם ילדים, לא עלינו, מסתובבים בסנדלי שורש ובכפכפים, מטפטפים אייס קפה על רצפות הפוליש וצורחים בעברית צחה "אימא, אני רוצה אגרול!". אני רצה להתחבא בארקפה. המזגן לא עובד. הברמן תכול העיניים נראה על סף התקף אפילפטי. הילד עם האגרול הגיע עד לפה. שתי נשים שהחליטו שתוחם חום הולך נפלא עם ליפסטיק ורדרד לוחכות סלט נבטים. אני מבחינה כי מרבית הנשים סביבי אוכלות סלט נבטים. נראה לי שזה המחסור במידות בקסטרו. מישהו ניגש אליי ושואל אם אני הבחורה מ"הישרדות". אני עונה לו "בהחלט כן" ומדיחה את עצמי מהמקום.

אבני דרך:הסניף של זארה הוא מהטובים בארץ, בצד הסניף של טופשופ שתמיד מתהדר גם בקולקציית קפסולה תורנית. לידם שוכן קפה אלברט, שבו אפשר לקיים פגישות של ביזנס או פלז'ר בלי להסתכן בחוסר סטייל.

טרנד שולט:הכל מהכל. מדובר במקום שאליו מגיע העם כדי לחוש מורם.

טיפ לעני:חכו לסופעונה.

תחנה שישית

מתחם סי אנד סאן

את היומיים המעושרים בחיי סיימתי בדובדבן של הקצפת המולקולרית, המקום שאליו מתנקזים אלה שיספרו לנו בקריצה שכסף כן קונה הכל. מבינים את זה מהשנייה שנכנסים למסעדת סיטארה, שם יושבים גברים מבוגרים עם נשים צעירות – קלישאה מכובסת שמוארת נהדר בחסות קרני השמש והגלים של חוף הצוק. אחד הגברים מוריד את משקפיו כשאני נכנסת, רק כדי שאראה איך אישוניו חודרים מבעד לעפעפיו הנפולים היישר לתוך מפשעתי. כאן הכל קורה, הון כלכלי תמורת הון אירוטי. הברמן שואל אותי אם אני בהיריון. כנראה בסיטארה מידה 38 משולה לחודש שביעי. אני רוצה להצית אותו, אבל לא נעים לי מחברת הכנסת שיושבת מאחוריי. בחסות חברה שאמה מתגוררת כאן אני מתפלחת לבריכת המתחם, לוקחת את כלב הקבליר קינג צ'ארלס שלה כאביזר שיאפשר לי להיראות מעושרת אמינה. אני מתהלכת סביב הבריכה, שהדבר היחיד שמפריד בין בריכת מתנ"ס שכונתי לבינה הוא נוף עוצר נשימה, ומתבוננת בטובלים בכלור ובכסף. משפחות צעירות, מבוגרים וקשישים – כולם נראים כמו פרסומת לפרישה מוקדמת. הקבליר מתחיל לשלשל על השביל המצוחצח. זין אני מנקה אחריו, בטח המנקה של הבריכה מרוויח יותר מעיתונאית. אני מנסה לגרור אותו לדשא, אך הכלב מתעקש להמשיך לחרבן על השביל כאילו מדובר במחאה פוליטית סטייל נטלי כהן וקסברג. שיט.

אבני דרך:מסעדת סיטארה ומסעדת טורקיז היוקרתיות – מקומות טובים לדייטים, לדרינק של צהריים ולאנורקסיה נרבוזה.

טרנד שולט:שוגר דדיז, סיגרים ובוטוקס.

תחנה סופית

יאללה, הביתה

חזרתי לדירת החדר שלי בגן מאיר. ריח כבד של שתן כיבד אותי בכניסה לבניין, עם נגיעות של זבל שטרם נאסף על ידי העירייה. במתחם G זה לא היה קורה. ובכל זאת, המסע אל הקוטב הצפוני של תל אביב לא הפיל לי את הלסת. בתרבות שבה כסף הוא ערך עליון לא מפתיע שמי שזוכה להריח אותו מקרוב בוחר באורח חיים נוח. ובכל זאת, כשצופים בכל אותם אנשים שעוטים על עצמם את הצעקה האחרונה – קצת מתחשק לצרוח. אולי אלה הפערים החברתיים ההולכים וגדלים המשתקפים מבעד לעדשות משקפי השמש היוקרתיים, אולי המסלול הבטוח למדינת עולם שלישי שעליו הם צועדים בנעלי לכה, אולי פשוט העובדה שכסף לא קונה סטייל. ואולי זו קנאת מעמד הביניים המשתעלת מגרוני. גם לי בא לממש את עצמי על מיטת שיזוף או ללבוש את שכר הדירה שלי לדינר. מצד שני, הרומנטיקה נמצאת במקומות המלוכלכים, בחספוס, בישיבה במרפסת קטנה מדי עם סושי זול אבל עם התחושה שיש לאן לשאוף, בהתחרמנות שיכורה במונית שירות באחת בלילה. תנו לי את מרכז העיר, שם אפשר לתקוע גרעפס ולהישאר ליידי. ‎ייתכן שהכל בחיים זה לוקיישן, ושהישיבה במנזר לא באמת תקדם אותי לשום מקום שאיננו האנגובר רצחני. אולי עולם הערכים שלי עקום, אולי אני לא משחקת את המשחק הנכון. מצד שני, איזה כיף במנזר.

• סי אנד סאן
• הצפון הישן
• מתחם G
• מרכז שוסטר
• צפון תל אביב
• קניון רמת אביב
• כיכר המדינה
• סיטארה
• טורקיז
• רביבה וסיליה
• אבי פדידה
• רתם איזק
• תל אביב
• לא רחוק ממרכז העיר: פרויקט שכונות מיוחד
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

האח הגדול עינו פקוחה. ומילא אם זה היה רק אח אחד – רשימת הגופים ששמו להם למטרה לעקוב אחרינו היא גדולה כמו משפחה מרובת ילדים. לא רק ארגוני ביון תוהים אם בסתר לבנו אנחנו מזדהים עם דאע"ש אלא גם גופים מסחריים שרוצים למכור לנו פרסום, ומשרדים ממשלתיים שרוצים לדעת כמה שיותר עלינו כדי לשפר לנו את החיים (מה, לא?). בשנים האחרונות יש רצון מצד חברות הטכנולוגיה לייצר עוד אח גדול בחיים שלכם – אתם עצמכם. המטרה היא בריאותית – לתת לכם נתונים אמיתיים וקשיחים על אורח חייכם. נראה לכם שאתם עושים מספיק פעילות גופנית? בואו נספור לכם את הצעדים. חושבים שאתם ישנים מספיק? נעקוב אחריכם בלילה ונספר לכם מה מצאנו. וכן, גם נשווה אתכם לאחרים, כדי להפוך את הכל לתחרות אחת ענקית.

זהו הרעיון בבסיסם של צמידי כושר, שהיתרון הגדול שלהם על פני אפליקציות לטלפון הנייד הוא שהם נשארים על היד ולא על השולחן במשרד. ה־Fitbit Charge, שבו השתמשנו בפרויקט הזה, הוא רצועת גומי קטנה וקלה עם מסך מובנה, שעונדים על היד ומסירים רק בעת המקלחת ופעם בשבוע לשעה־שעתיים של הטענה. ביתר הזמן היא אמורה להיצמד אליכם ולמדוד את מספר הצעדים שהלכתם, לחשב את המרחק שגמאתם ומרגע שהתרסקתם על המיטה היא תדע מתי נרדמתם, כמה פעמים התעוררתם או זעתם באי נוחות בלילה ומתי נכנעתם לשעון המעורר בבוקר.

אלה נתונים בסיסיים למדי (גרסה מתקדמת יותר, Charge HR, מודדת גם דופק), אבל המטרה היא לא סתם לאסוף את הנתונים, אלא לגבש באמצעותם מגמות. צמיד פיטביט, כמו כל מתחריו בשוק כיום, הוא רק חלק מהעניין – החלק השני הוא בתוכנה. הצמיד מסתנכרן עם יישום שיושב בענן, שמסוגל להציג את כל הנתונים שנאספו ולגבות מכם מידע נוסף כדי לתת להם משמעות. הצמיד של פיטביט לא יודע למדוד משקל, למשל, אז הוא מבקש שתהיו כנים ותגידו לו את האמת. הוא גם צריך שתאמרו לו מה אתם מנסים להשיג כדי לנתח את המידע ולבנות לכם תוכנית. המתקדמים יכולים גם לבקש ממנו להרכיב דיאטה, ואז להזין בתום כל ארוחה את מספר הקלוריות שנזללו.

וזו רק ההתחלה. תחום התקני הבריאות האישיים צובר בשנים האחרונות תאוצה והופך לאחד המעניינים ביותר בשוק הטכנולוגיה הצרכנית. זה לא רק הדור החדש שגדל פה, שרוצה – ושרגיל – לקבל את כל המידע על כל נושא בעולם בלחיצת כפתור, זו גם הכמיהה לפתור תעלומות הקשורות לגוף שלנו.

בספרו החדש "ההיסטוריה של המחר" פרופ' יובל נח הררי מתייחס אל מחלות ואל מוות כאל בעיות טכניות שמדענים מנסים לפתור. "ולכל בעיה טכנית – יש פתרון טכני", הוא כותב. במקרה של המדע, אלו שאלות גדולות כמו תרופות למחלות ואולי אף ניצחון על המוות עצמו. במקרה של צמיד כושר, שמטבעו הוא מכשיר קטן לאדם אחד, הבעיות הטכניות שהוא מנסה לעזור לכם לפתור הן של גופכם. הצמיד הופך אתכם לקוואזי־מדענים שמנסים לשפר את חייהם בעזרת אינפורמציה.

אך מה קורה כשמצמידים צמידים לכמה אנשים עם מכנה משותף אחד – תושבי תל אביב – ומסתכלים על הנתונים שנצברים בתוך שבוע? האם אפשר להגיע לתובנות כלשהן לא רק עליהם אלא גם על העיר שהם מייצגים?

קשה להגדיר את התל אביבי הממוצע. העיר השנייה בגודלה בישראל מושכת אליה אנשים בכל הגילים ומכל קצווי תבל. יש בה צעירים שממלאים את הברים ואת בתי הקפה, אבל יש גם לא מעט אנשים שמחליטים לגדל כאן צאצאים וקושרים את עתידם לעיר בצורה קבועה יותר. מתהלכים ברחביה ילדים ומתבגרים, אימהות ואבות עובדים, טבחים ואנשי לילה, מאמני כושר ועורכי דין, מעצבים, פנסיונרים והייטקיסטים.

מצאנו כמה כאלה: חלקם כנראה יהיו מוכרים לכם, אחרים אולי לא (עיר גדולה, בכל זאת). נתנו להם צמיד ועקבנו אחרי הנתונים שלהם במשך שבוע כדי לעמוד על הקצב של העיר הזאת. עכשיו תורכם.

מירב יטח

40, עו"ד המתמחה ברשלנות רפואית ובתאונות דרכים ועבודה

"אני אימא לשלושה, גרה בין איכילוב לכיכר המדינה – מרחק הליכה מבית משפט השלום, והמשרד שלי ממוקם ברחוב ויסוצקי – מעבר לכיכר המדינה – ברחוב ליד הגן של הבת הקטנה. בהתאם, מרבית ההתנהלות שלי היא רגלית או על אופניים. אני רצה פעמיים בשבוע כ־7 ק"מ, מהבית עד לפארק הירקון ובחזרה, ופעם בשבוע אני שוחה 20 בריכות".

קילומטרז' שבועי72,893 צעדים

היום הכי אינטנסיבי15,828 צעדים

היום הכי רגוע5,751 צעדים

ממוצע שעות שינה6:52

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעתפעמיים

אייל לזינגר

37, מאמן כושר אישי ויועץ תזונה ושיפור איכות החיים

"אני מתחיל את היום ב־6:20 וצועד לחדר כושר שנמצא במרחק הליכה מביתי או רוכב כעשר דקות על אופניים לחדר כושר אחר. במהלך היום אני נודד בין שניהם הלוך־חזור על האופניים לפחות פעמיים, ומדי שבוע אני מתאמן חמש פעמים (צריך לשמש דוגמה, לא?)".

קילומטרז' שבועי104,823 צעדים

היום הכי אינטנסיבי21,461 צעדים

היום הכי רגוע3,312 צעדים

ממוצע שעות שינה5:26

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת7

מעין בזק

29, מנהלת את הבר פיקוק

"אני קמה בערך ב־9:30 ויוצאת לפגישות עם ספקים ועובדים בפיקוק. ב־17:00 אני מגיעה הביתה לנוח. מ־20:30 ועד סוף המשמרת אני שוב בפיקוק. אני הולכת לישון בערך ב־3:30. ככה זה כמעט כל השבוע, חוץ מיום אחד שבו אני בלימודים מ־8:30 עד 16:30. אני מתניידת ברגל או באופניים ועושה פילאטיס פעמיים בשבוע. בשבת אני נחה".

קילומטרז' שבועי78,288 צעדים

היום הכי אינטנסיבי18,770 צעדים

היום הכי רגוע4,559 צעדים

ממוצע שעות שינה7:47

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת16

גפן ליבנה גולן

7.5, תלמידת כיתה ב' בבית הספר תל נורדאו

“אני קמה כל בוקר בסביבות 7:15 ומשתדלת להגיע לכיתה עד 8:00. ב־13:30 הלימודים נגמרים. פעמיים בשבוע אני הולכת לחוג טניס ולחוג בלט בצהריים. אימא אומרת שאני צריכה ללכת לישון ב־20:30, אבל לפני 21:30 אין סיכוי שאני נכנסת למיטה. אני אוהבת מאוד להשתולל, לרוץ ולישון עד מאוחר בשבת. אני רצה הכי מהר בכיתה שלי, ובשיעורי ספורט אוהבת לשחק כדורגל עם הבנים במקום מחניים עם הבנות".

קילומטרז' שבועי85,450 צעדים

היום הכי אינטנסיבי14,491 צעדים

היום הכי רגוע10,893 צעדים

ממוצע שעות שינה8:36

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת15

אלמה ליפשין

18, תלמידת י"ב בבית הספר הכפר הירוק

“במהלך השבוע אני קמה ב־6:45, ישנה בממוצע 6 שעות בלילה ובסוף שבוע 10. בבית הספר יש לי פעמיים בשבוע שיעור ספורט שבמהלכו אני רצה, אבל רוב הפעילות הספורטיבית שלי מסתכמת בלהוריד את הכלבה".

קילומטרז' שבועי71,659 צעדים

היום הכי אינטנסיבי16,550 צעדים

היום הכי רגוע3,280 צעדים

ממוצע שעות שינה7:04

ממוצע פעמים שהשינה מופרעת11

אבי פדידה

47, מעצב שיער ובעל בית הספר HI

"אני מתעורר ב־6:30, מברך 'מודה אני' ואחרי שני תרגילי יוגה אני קם מהמיטה. אחרי שאני מעיר את הילדים ולוקח אותם לבית הספר אני נוסע לעבודה. מטבע הדברים אני רוב היום על הרגליים. אני מתחזק את הגוף במסז' פעם בחודש, משתדל לעשות ספורט פעמיים בשבוע וכשיש גלים אני בים".

קילומטרז' שבועי112,383 צעדים

היום הכי אינטנסיבי21,390 צעדים

היום הכי רגוע11,251 צעדים

ממוצע שעות שינה6:12

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת17

גידי כץ

36, עובד בחברת היי־טק

“אני גר בקומה רביעית עם מעלית כך שמספר הצעדים היומי שלי ירד דרמטית השנה. אני מתעורר בסביבות 5:30, והייתי רוצה להגיד שזה בשביל לרוץ, אבל זה בסך הכל כדי לדחוף לבתי מוצץ לפה. אני אמור להיות בעבודה ב־8:30 אבל מכיוון שהגן סמוך לבאצ'ו זה הופך ל־9:30 אחרי קפה ועיתון. על כעשר שעות עבודה מנוונות גופנית אני מנסה לפצות בערב בריצה בעיר, אבל הסנדוויצ'ים בקיוסק הבימה מסיחים את דעתי".

קילומטרז' שבועי59,629 צעדים

היום הכי אינטנסיבי13,029 צעדים

היום הכי רגוע4,129 צעדים

ממוצע שעות שינה6:54

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת15

ארנון פישר

38, בעל חנות האופניים גורדון בנט

"אני קם כל יום בסביבות 7:00, רוכב לעבודה על אופניים וחוזר ב־19:00. נוסף על כך, אני עושה רכיבות ממושכות יותר ארבע פעמים בשבוע, רץ פעמיים בשבוע ומטפס על קיר אחת לשבוע. במהלך השבוע אני ישן בממוצע חמש שעות בלילה ובסוף השבוע בערך שבע שעות".

קילומטרז' שבועי87,860 צעדים

היום הכי אינטנסיבי18,324 צעדים

היום הכי רגוע8,442 צעד

ממוצע שעות שינה7:38

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת10

בנצי ארבל

29, טבח והבעלים של מפגש אושר וסוראמרה

"אני לא עושה ספורט ולא ממש ישן. כל בוקר פותח בהכנות של כל החצילים והפלאפל במפגש, ומשם ממשיך לישיבות, פגישות והכנות בסוראמרה. מפזר אושר כל הדרך".

קילומטרז' שבועי50,573 צעדים

היום הכי אינטנסיבי10,333 צעדים

היום הכי רגוע5,365 צעדים

ממוצע שעות שינה4:02

ממוצע פעמים שהשינה מופרעת11

ג׳ון יהונתן יעקובי

26, ארט דירקטור ומעצב פנים

"מעצם מקצועי אין לי שגרה קבועה כלל וכלל. אם אני על סט צילומים אני לרוב אתעורר בארבע בבוקר, ואם אני ביום עבודה בסטודיו או בהכנות בלוקיישן אני מתעורר סביב שמונה בבוקר – מה שאומר שאני ישן בין שלוש לשש שעות בלילה.

אני לא עושה שום פעילות גופנית מסודרת, אני נוסע באופניים בערך 5־10 ק״מ ביום והרבה פעמים אני בונה רהיטים כאלה ואחרים – מה שיכול להיחשב כספורט – השעון בהחלט מדד את זה ככה. הדבר היחיד שאני עושה באופן קבוע בבוקר זה לשתות קפה ולטייל עם הכלבה. בהמשך היום אני נע בין שרטוטים על המחשב, פגישות, סיבובים לחיפוש פריטים כאלה ואחרים, לרוב בשווקים או מחוץ לעיר, ועבודת בנייה פיזית בסטודיו/בלוקיישן. אני מנהל אורח חיים הומוסקסואלי ולא נהנה מהליכות על הים בשקיעה".

קילומטרז' שבועי160,480 צעדים

היום הכי אינטנסיבי27,188 צעדים

היום הכי רגוע20,099 צעדים

ממוצע שעות שינה6:28

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת11

מזי סיביליה

55, גננת ובעלת גן פרטי ברחוב בר גיורא

“סבתא לאיליי ויהלי המדהימים. מדי יום במהלך השבוע אני פעילה רוב שעות היממה משעה 7:00 עד חצות, למעט הפסקות קצרות לאכילה, קפה ועבודה מול המחשב. הפעילות היחידה שלי היא במהלך העבודה בגן. אני מתכופפת המון, מרימה חפצים, מרימה ומחבקת ילדים. בערב אני עושה הליכות עם הכלבה. פעם בשלושה שבועות אני מטפלת באמי הסיעודית".

קילומטרז' שבועי95,056 צעדים

היום הכי אינטנסיבי17,767 צעדים

היום הכי רגוע10,283 צעדים

ממוצע שעות שינה5:38

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת16

עודד אילן

64, עוסק באמנות רב תחומית

“אני כמעט ולא עושה ספורט באופן יזום, אבל הולך הרבה ולכל מקום ברגל. אני אוהב חתולים, נשים, אוכל טוב, אלכוהול משובח, ספרים, אמנות, קולנוע ומוזיקה. אני ישן מצוין כל השבוע, בדרך כלל מאחת בלילה ומתעורר ביקיצה טבעית בסביבות שמונה וחצי".

קילומטרז' שבועי95,114 צעדים

היום הכי אינטנסיבי20,041 צעדים

היום הכי רגוע4,905 צעדים

ממוצע שעות שינה7:23

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת12

רותם מרוז

37, רופאה אונקולוגית

"נשואה פלוס שניים ועוד אחד בדרך. קמה כל בוקר ב־6:30 ונוסעת לאיכילוב במכונית. במהלך העבודה אני בעיקר יושבת במרפאה ורואה מטופלים אבל לעתים גם מטיילת בין המחלקות. ב־16:00 אני יוצאת לאסוף את הילדים מבית הספר והגן. אנחנו הולכים הרבה ברגל בשכונה".

קילומטרז' שבועי64,404 צעדים

היום הכי אינטנסיבי11,450 צעדים

היום הכי רגוע8,031 צעדים

ממוצע שעות שינה6:46

ממוצע הפעמים שהשינה מופרעת9

Fitbit Charge הוא צמיד כושר שמודד את מספר הצעדים שלכם, המרחק שהלכתם, מספר הקומות שעליתם, מספר הקלוריות ששרפתם ואת הרגלי השינה שלכם. נוסף על כך, יכול הצמיד להציג את השעה ואת שם המתקשר אם הוא מחובר לטלפון הסלולרי שלכם (ללא תמיכה בעברית). סוללתו מספיקה לשבוע עד עשרה ימי פעילות.

להשיג ברשת באג. מחיר: 649 ש״ח

• אנשים
• בנצי ארבל
• הרגלי שינה
• אבי פדידה
• כושר ובריאות

• Facebook
• Twitter
• Email

אם אי פעם ביקרתם בהודו וראיתם שתחת כל עץ רענן עומד לו אדם המגלח את הבריות בתער תמורת תשלום זעום, או לפחות נכנסתם למסעדת הבסטה, שמולה ניצב אחד הגלבים הוותיקים בעיר, בוודאי תהיתם מי הם העצלנים הבזויים הללו שלא מסוגלים להתגלח בכוחות עצמם. פעם זה דווקא היה מאוד מקובל. עד לפני כמה עשורים היו בתל אביב עשרות בתי עסק שהציעו את השירות הנכחד הזה, גילוח הפנים על פי כל כללי הטקס.

גם כיום, אם תרצו לחוות גילוח צמוד ומפנק תוכלו למצוא קומץ אנשי מקצוע כאלה. שמו של הגלב ששוכן מול הבסטה הוא רפאל דוידוב. אצלו תקבלו גילוח מושקע עד הזיף האחרון עם קצף גילוח אישי, תער נקי ומי קולון לסגירת הנקבוביות (השומר 3, 3513430־054). גם במספרה של שמואלי פנחס, המזוהה בזכות הכיסאות התכולים בסגנון שנות ה־50, תוכלו לקבוע לכם גילוח על ידי גלב מומחה (לילינבלום 40, 5164061־03).

לא רוצים להיפטר מהזקן? לפחות סדרו אותו כמו שצריך. אחרי שהשקעתם והארכתם את
שיער הפנים במשך כמה חודשים, תוכלו להגיע למעצב השיער אבי פדידה, שלאחרונה החל לטפח זקן בעצמו ופיתח התמחות חדשה (ויצמן 24, פינת ארלוזרוב, 6915194־03, 250 ש"ח לסידור זקן).

• יופי וטיפוח
• אבי פדידה
• טיפוח לגבר
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

פטר הגדול, הצאר ששלט ברוסיה במאה ה־17, זעזע את צמרת האצולה והסוחרים כשייבא מאנגליה מס על זקנים. הוא רצה לגרום לאימפריה הכפרית שלו להיראות יותר אירופאית. הפנים החלקות היו בעיניו סמל למהוגנות, למודרניות. היגיון קר ואבסולוטי עומד מאחורי הקביעה הזאת: הגילוח הוא טכנולוגיה. ובדיוק כמו פטר הגדול, הגילוח הוא גם עריץ של מהוגנות. האצילים והסוחרים, כמובן, הזדעזעו: עבורם הזקן דווקא היה סמל לכוח, חשיבות ומעמד.

את הסיפור על הקאמבק שהזקן עשה בשנים האחרונות אנחנו כבר מכירים. הוא התחיל לצמוח על פניהם של ההיפסטרים והתפשט לכל עבר. רוב התיאוריות שנקשרו בו ראו בו סמל של גבריות בעידן של זהות זכרית מעורערת. כמו הברון מינכהאוזן שמנסה למשוך את עצמו מהביצה הטובענית בשיערותיו שלו, כך הגבר האבוד מושך לעצמו בזקן ומקווה שהוא לא מודבק.

בארצות הברית מקובל הסלנג “winter beard": זקן שמגדלים לאורך חופשת חג המולד הארוכה. הגילוח הוא עבודה ובחופש לא עובדים, אלא אם נתקעת עם מוסר עבודה פרוטסטנטי מחורבן. אבל אנחנו חיים במשבר כספי מתמשך. גם אם הכלכלה העולמית תחזור לצמוח פתאום, הנזק נעשה. אנחנו כרישים שטעמו את טעמה המתוק של הבטלה והטעם הזה נדבק לנו לשפם. הקסם האמיתי של הזקן הוא שבזה שהוא גורם לך להיראות כמו בטלן גם אם אתה עובד בשלוש עבודות. הרשתות החברתיות מקדשות את הזמן הפנוי, ואם אין לך זמן פנוי, אז לכל הפחות הצגה של כזה. לאליטות היום יש זמן ללכת למסעדות, לקרוא בלוגים ולכבוש לבד חמוצים בצנצנת. נכון שיש גם זמן להתגלח, אבל למי יש כוח?

לפני כמה חודשים קיבלתי במייל פרסומת ממוסף העסקים של הניו יורק טיימס. איש עסקים צעיר, עדכני ומזוקן מאוד, קרא את מוסף העסקים של הניו יורק טיימס באייפד החדש והנוצץ שלו. שם, לא בתצוגות האופנה ולא על השטיחים האדומים של פסטיבלי הסרטים, הזקן סגר מעגל. לוחמי החופש של שיער הפנים כבר מצאו את תגובת הנגד: הם מאריכים את הזקנים שלהם עד כדי גיחוך זי־זי טופי, כאילו זה מה שיעזור. תקראו לזה לאמברסקסואל. תקראו לזה גם דעא"שסקסואל אם בא לכם. מאוחר מדי, חברים. ניסיתי. קרוב לעשר שנים שניסיתי. אבל הפסדנו במשחק. זה שלהם עכשיו. הסכינים בדרך.

אבי פדידה

47, מעצב שיער ובעל בית הספר לעיצוב שיער HI FADIDA

איך זקן נולד:"הזקן שלי התחיל בשבוע של עצלות, אפילו שהייתי רגיל להתגלח כל יומיים. הסתכלתי בראי וזה לא נראה כזה נורא אז החלטתי לקפוץ על הטרנד".

התחושה:"אנשים לא מזהים אותי ברחוב, ממש עשיתי 'מייקאובר', ואולי אם המשיח יראה את כולנו עם זקן הוא יבוא".

ליאור ניר

32, צלם אירועים

איך זקן נולד:"מעולם לא התגלחתי עם סכין. תמיד היו לי זיפים, לפעמים ארוכים יותר ולפעמים פחות, בשנים האחרונות אני כל פעם מאריך את הזקן ואז מוריד אותו, אולי אוריד אותו מחר".

התחושה:"אני מאוד אוהב את הזקן, אני נהנה מההתעסקות בו, להאריך, לקצר, לעצב מחדש כל יומיים-שלושה, חוץ מזה שלפעמים מרגיש לי נכון להסתתר מאחוריו".

דור חן

35, מעצב אופנה ונעליים

איך זקן נולד:"ככה, אני שונא להתגלח ואיכשהו הפסקתי גם לקצץ אותו, והנה עברו שנתיים".

התחושה:"אלה יחסי אהבה-שנאה, אני אוהב את הלוק ואפילו את הטיפוח ואת העיסוק בו, אבל לפעמים פשוט אין לי כוח לכל הדבר הזה".

ג'ו מ. גרינבאום

27, עיתונאי

איך זקן נולד:"הזקן שלי נולד מתוך כמה שבועות של דיכאון קל ואז איכשהו התאהבתי בו. גידלתי זקן בעבר אבל לא השקעתי בו כמו היום".

התחושה:"המחמאות, הקומנטים בפייסבוק ובאינסטגרם והמבטים ברחוב שווים כל שנייה שאני משקיע בטיפוח, אני באמת שואל את עצמי איך לא היה לי זקן עד היום, אפילו שהוא קצת ג'ינג'י".

• יופי וטיפוח
• אבי פדידה
• ג'ו מ. גרינבאום
• זקן
• זקנים
• החיים היפים