פעם נהוג היה לומר בעולם המסעדות ששני מקומות דומים מצביעים על מגמה, שלושה מקומות זה תופעה, וארבעה מקומות הם טרנד סוחף ובלתי ניתן לעצירה. פעם על כל טרנד כזה היינו חוגגים ומפיקים פרויקטים מיוחדים שלמים. עכשיו אפשר להסתפק בהכרזה שנכנסת ב-240 תווים של ציוץ טוויטר: הטרנד העממי כובש את הקולינריה המקומית. זהו. הכרזנו את זה. העתיד הקרוב צופן הרבה שולחנות נירוסטה ושולחנות פורמייקה, מפות נייר פשוטות, צלוחיות בפתיחת שולחן, תפריטים מנויילנים וקריצות נוסטלגיות לעבר שכולו קרם בוואריה.

>>

זה בהחלט לא רק עניין קולינרי, כי אם מגמה תרבותית עמוקה יותר של כמיהה לעבר ושאיפה לחזור לפשטות מינימליסטית. מילות הקסם הן "כמו פעם". בשנים האחרונות, ובטח מאז פרוץ המלחמה, אפשר לראות את המגמה הזאת בכל פינה של התרבות הישראלית, מהקאמבקים של "הכבש ה-16" ו"ספר הג'ונגל", דרך הטלוויזיה שמעלה באוב שעשועון כמו "כוכבים בריבוע" ועד הקרפ סוזט שחזר מהאייטיז ומופיע כמעט בכל תפריט בעיר. ובניגוד לגלי הנוסטלגיה שאנחנו כבר מכירים היטב, זאת בפירוש לא רק התרפקות על העבר.

הקינוח הנכון לחורף 2025. קרפ סוזט, קפה אחד העם (צילום ענבר אטיס)

לאידיאליזציה של כל מה שהיה פעם, שהיא השורש של מגיפת הנוסטלגיה התרבותית בעשורים האחרונים, יש כמובן חלק בטרנד העממי, אבל מובהק ממנה הוא הרצון – ואולי הצורך – לחזור אל הבסיס ואל הפשטות, להוריד קצת את הפוזה, לוותר מעט על היומרות הבינלאומיות. להיות ישראלים כמו שהיינו לפני שדברים התחילו להתפרק פה. לא כי היה טוב יותר, אלא כי היה מורכב ומסובך פחות.

המסעדות העממיות החדשות מהפנטות את ההמונים עם שולחנות הנירוסטה שלהן והקריצה אל העבר, וראינו את זה כבר בפתיחה של מסעדת "השף" שהעמידה את כל פארק המסילה בתור כדי לאכול דגים כמו בניינטיז. ראינו את זה גם במפגש רמב"ם, השווארמיה האדירה שהופכת בשעות הערב לגסטרו-בר באווירת חמארה היפסטרית, כמו גם בשלוחת צפון-דיזנגוף של חומוסיית גרגר הזהב שהפכה בשעות הערב לבר יין לבנטיני פשוט וכיפי. אחר כך הגיעו גם "גיטה" של אנשי פרא, וקיבלנו גם את "גוגי'ס" העממית וזולה באמת, ו"סיח" שנפתחה ממש עכשיו בפלורנטין, ולקינוח הגיע שף אסף גרניט ושם את החותמת שלו עם פופ-אפ שיפודיה צוהלת היכן ששכנה מסעדת צמח הטבעונית שלו בירושלים. אמרנו טרנד?

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, היא רק מתחזרת. גיטה (צילום: יעל שטוקמן)

חלק גדול מהסיפור הוא כמובן יוקר המחייה, שבניגוד אלינו דווקא לא מראה שום סימני חזרה לאחור. מקומות בווייב עממי, בלי דגש על שף בעל שם, עיצוב טרנדי ותפריט ייחודי מחומרי גלם נדירים, הם כנראה צו השעה. זה לא הזמן להסתער על מדריך מישלן ולהמציא מטבח ישראלי מולקולרי. הציבור רוצה פתיחת שולחן. שים לנושיפוד אנטריקוט, שיפוד שישליק, קצת טחינה וצ'יפס, כמה מאזטים וסגרנו עניין. העממיות נעצרת לפעמים בשלב החשבון, ובחלק ניכר מהמקומות שהזכרנו ארוחה משביעה פלוס קוקטייל בכל זאת יפרידו אתכםמ-200 ש"ח לסועד לפחות, כך שהכסף לא מספר כאן את כל הסיפור.

הטרנד העממי לא מבשר בהכרח על אלטרנטיבה לבילוי זול יותר. יש מסעדות כמו "סיח" ו"גוגי'ס" שמצליחות להציע ואליו פור מאני מופלא עד כדי עודף מ-100 ש"ח, סכום שהוא כשלעצמו חוויה של חזרה למקורות, אבל העניין הוא הווייב: בתקופה כזאת מתוחה וכואבת, יש משהו ראוותני ואפילו דקדנטי בבילוי במסעדה או גסטרו-בר מפונפנים, גם אם האויסטר עולה פחות מצלוחית טחינה בניאו-שיפודיה. הרבה מאוד אנשים יעדיפו, גם אם לא תמיד באופן מודע, להוציא את אותם סכומי כסף בתפאורה עממית יותר שאינה מנקרת עיניים ומאפשרת לקוקטייל להחליק יותר טוב בגרון.

גם עממית, גם משתלמת, גם מעניינת קולינרית. סיח (צילום: נדב יהלומי)

אנחנו לא כאן כדי לנזוף במסעדנים בקטע צרכני ובטח לא מזלזלים בעלויות שנדרשות לתפעול מסעדה שרק הולכות ומאמירות, אבל הטרנד העממי הזה לא יכול להיות רק פסאדה. כל המסעדות המשמחות באמת האלה צריכות להבין שאם הן עממיות, הן צריכות ללכת עם העם. כלומר, להיות עממיות יותר. אם לא במחיר אז בגודל המנות, בנדיבות התוספות, בחמימות האירוח או באופי פתיחת השולחן. יש מספיק דרכים להיות עממי. אפשר להציע ריפיל, לשים איזה מאזט על חשבון הבית, לפנק בעוד חתיכת בשר על השיפוד, עוד פיתה בלי שנבקש, צלוחית עמבה בהפתעה. שולחנות נירוסטה זה נחמד, אבל אם מוכרים לנו אווירה של שכונה במחירים של כיכר המדינה אז לפחות שנצא שבעים ושמחים כמו בשכונה. או ריפיל. אמרנו ריפיל? ברגע שאנחנו שומעות ריפיל אנחנו שוכחות מהכל, למי אכפת מטרנדים.

• טור דעה
• מסעדות בתל אביב
• טרנדים
• אסף גרניט
• פרא
• אייל שני

>> נועם מויסה (כדאי שתעקבו) הוא השף של מסעדת מלכה לבית איל שני, והוא סוגר שנה של תזוזות ושינויים שהחלה עם המעבר מהלוקיישן המיתולוגי בבית אסיה למידטאון ומסתיימת (בינתיים) באפריטיבו מקומי־עונתי חדש. הוא עובד בקבוצת "החבר'ה היותר טובים" כבר 12 שנים ועבר בשלל עסקיה – מהמזנון באבן גבירול דרך הסלון והקרקס ועד פתיחת סניפים בארץ ובחו"ל בצמוד למאסטר. הניסיון שרכש בעבר בהדרכת נערים עובדים ונוער בסיכון בא לידי ביטוי במלכה, שממשיכה בפרויקט החברתי בשיתוף עם עם עמותת "דואליס", כאשר נערים בסיכון מהווים חלק מרכזי מצוות המטבח. "אני מאמין באוכל ובתרבות של אירוח, במסעדות שמקבלות ורואות את האורח ובכוח של מפגש וארוחה טובה לשמח ולחבר. אני יכול לבכות מירק יפה או מבצק טורקי של בוריקיטס שמזכיר לי את אמא שלי".

בית מלוכה חדש. מלכה עזריאלי טאון (צילום יעקב תורג'מן)

1. איל פסטיו

יצרני פסטה ברמה בינלאומית, עסק משפחתי של משפחה איטלקית (עם שורשים טורקיים), שבעבר ניהלו את המסעדה האיטלקית הכי טובה שהייתה בארץ, ועד היום הם מייצרים יום יום פסטה ורטבים בסטנדרט לא מתפשר. ממשה, ורד ואיציק למדתי המון ממה שאני יודע היום על ניהול עסק, עובדים, אירוח ומסעדנות דרך שעות אינסופיות של שיחות, וכל זה תוך כדי אוכל מטריף שזכיתי לאכול מהידיים שלהם (במיוחד אוכל שהם הכינו לעצמם ולמשפחה). לא תמצאו אנשים כאלה ופסטה כזו באף מקום בארץ.
אבן גבירול 27 תל אביב

2. דוק

יש לי היסטוריה ואהבה גדולה לרחוב אבן גבירול, שבו ביליתי אינספור שעות מחיי הבוגרים. אני חושב שדוק היא אחת המסעדות הכי טובות בארץ ואסף ד"ר (דוקטור) הוא שף מדהים. אני מאוהב בגישה הבלתי מתפשרת שלו ובחיפוש הבלתי פוסק אחר שימוש בגלם מקומי בלבד, ולמרות שהגישה בפועל לאוכל אצלו שונה מאוד משלי – אני תמיד מרגיש בלב שאנחנו סוג של בני דודים קולינריים, ושיש לנו שפה משותפת מאוד באוכל גם בלי לדבר. והכי חשוב בשורה התחתונה, תמיד כיף שם ותמיד טעים לי שם בטירוף.
אבן גבירול 27 תל אביב

אין יותר ישראלי מזה. אסף דוקטור וידיד (צילום אסף קרלה)

3. פלור

מקום קטן ושובב, אחד היחידים מבין עשרות ברי יין שמתייחס לעצמו כ-cave e manger אורגינל ומחזיק יינות טבעיים בלבד. אורי קורץ, בוגר האוניבסרסיטה למדעי הגסטרונומיה בברה, היה טבח בעברו אבל בעיקר איש של יין, תרבות, אירוח ושיחה בלתי נלאה. הוא הצליח לייצר מקום עם אוכל משתנה וטעים, יינות ייחודיים ואווירה בלתי מחייבת וקלילה מצד אחד, שמאוד מתאימה לי ולווייב הפחות מעונב של חברים שלי ושלי, ומצד שני מתעקש ושומר על מה שחשוב באמת – יין טוב, אירוח מושלם ואוכל מדויק ליד השתיה. אני תמיד נהנה שם מאוד בערב קליל או לכוס יין וכמה ביסים על הדרך.
וילסון 10 תל אביב

כמה יין יא אללה. Flor. צילום: אורי קורץ

4. חגי והלחם

רבות דובר ובצדק על מאפיית הלחמים של חגי והלחם. למזלי הרב עבדתי והדרכתי עם חגי עצמו בצפון הארץ, עוד לפני שהוא אפה בצורה מקצועית ולפני שאני בישלתי ברצינות. כבר אז היה ברור שמדובר בבנאדם שנאמן לאדמה הזו, לאמנות ולאומנות שלו, בצורה טוטאלית. איש מוכשר, חרוץ וצנוע, נצר למשפחת אופים שמכין את הלחם הכי טוב בארץ שאפשר לקנות בכסף היום, מזני חיטה מקומיים קדומים שהוא שחזר, עם קשר ישיר לחקלאים, קמחים שנטחנים במקום וטכניקות אפיה מסורתיות. האיינקורן שלו הוא הלחם האהוב על הילדים שלי ועלי בבית, ואני דואג שתמיד יהיו כמה כיכרות בסביבה.
ויטל 25 תל אביב (פלורנטין)

חגי והלחם (צילום נועם פריסמן)

5. טורטה דלה נונה

בית קפה פטיסרי שהיה כזה עוד לפני שקראו לזה ככה בארץ. מקום משפחתי, נעים, באווירה של שנות ה-80' בקטע הכי טוב שיש, עם קפה מעולה, מאפים קלאסיים מעולים ועוגות ועוגיות איטלקיות מדהימות שלא מוצאים במקומות אחרים בעיר. באירועים מיוחדים, סופי שבוע וחגים הם מכינים עוגות ומאפים טריפוליטאים לא מהעולם הזה, ואם תהיו עירניים אפשר למצוא שם את הבוקה דה דמה והעבמבר הכי טובים בארץ לטעמי.
מלכי ישראל 13 תל אביב

קרמשניט של טורטה דלה נונה. צילום: מיכל זהר

מקום לא אהוב בעיר:

מקומות ושכונות שלא מטופלים על ידי העיריה. כשהייתי צעיר יותר התעסקתי המון בתרבות רחוב, מוזיקה והדרכת נוער, והגעתי להרבה מקומות מוזנחים ומנותקים בעיר. היום הכל נשען על יזמות של קבוצות חברתיות/תרבותיות או כלכליות, שמצליחות להשתלט על אזורים קשוחים ולהפוך אותם למרכזי תרבות (סטייל בית רומנו ופארק המסילה) או על ג'נטרפיקציה של שכונות ואיזורים קשים. הייתי שמח אם האנרגיה של העירייה הייתה מושקעת בפיתוח יוזמות כלכליות, תרבותיות, עסקיות וחברתיות, בגיבוי גבוה יותר שלה באזורים המנותקים והקשים יותר של העיר. לפני כמה חודשים התקעקעתי ברחוב המרץ, רחוב שהייתי מתרוצץ בו הרבה בגלגול הקודם שלי, ומלבד יוזמות פרטיות המקום נראה כמו תילי חורבות, דקה ורבע מאינספור מרכזים של העיר. הפער הזה מייצג את היופי בעיר, אבל ההליכה הזו עשתה לי מועקה רצינית בלב.

עדיין נראה כמו תילי חורבות. קריית המלאכה (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה היה יחסית מזמן, כי רוב הזמן אני עובד או מבלה עם הילדים, אבל הייתי בהופעה של שקל, השקה לאלבום האחרון שלו, והוא פשוט פוצץ לי את המוח ואת הלב עם מוזיקה מכל הקריירה שלו. הבנאדם נתן את הכול בעיבודים כבדים ולא מתפשרים על כלום, ונזכרתי שלהביא את כל מה שאתה לפרונט ולדעת שזה מה שמחפשים זה כיף, אותנטיות ויצירה. ביג אפ שקל!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי ביום כיפור בפעם לא יודע כמה בקובץ של מרטין בובר "אור הגנוז – סיפורי חסידים", ומצאתי כמו תמיד את החיבור של סיפורי החסידים לחיינו כאן ועכשיו. שוב לא האמנתי איך זה תמיד נכון ותמיד רלוונטי, וקיבלתי כוחות לגשת למציאות עם רוח חדשה לשנה חדשה של תיקון וכפרה אבל גם הרבה הכלה, מחילה ושחרור בעיקר לעצמי, אחרי שנתיים באמת קשות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
היריעה קצרה מלהכיל ואני חושב ומאמין שהשינוי והאיחוי בחברה שלנו יגיעו דרך מפגש, יצירה, עשייה וקירוב לבבות של אנשים בשטח וביום יום. זה נשמע קצת היפי אבל אני מאמין מאוד בחינוך, שיח, מפגש ובנייה בדלת אמותיי, מאמין שככה יש לי יכולת להשפיע על המציאות באמת. אין ארגון אחד ספציפי שעולה לי לראש אלא 40. העיקר לעסוק ולתת מעצמך כדי להניע את האנרגיה פה לכיוון של בנייה וחיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שמתעקש לעשות ולפעול בתקופה ההזויה הזו – מסעדנים, טבחים, מארחות, שפים, ברמנים וכו', שמחזיקים את הראש מעל המים, ממציאים את עצמם מחדש ושומרים על השפיות הלאומית. ואם צריך לבחור בנאדם אחד, אני מרים לספר שלי אסף אוליאל, שהוא בכלל מרמלה אבל הוא הספר הכי טוב בתל אביב.

מה יהיה?
אנחנו חיים, עובדים ופועלים בעיר של חיים, במדינה מטורללת, אבל עדיין ואף על פי כן ולמרות הכל, מצליחים לקיים דברים כמו המדור הקטן הזה ולדבר על אוכל, תרבות מפגש ויצירה. אני מאמין שיהיה קשה, כמו תמיד, ויהיה טוב, כי בשורה התחתונה אנחנו אוהבים את החיים ואוהבים עוד יותר לצמוח מהקושי והמאבק. אנחנו היפ הופ, אנחנו רוק אנד רול, אנחנו אנשים של הארדקור. אין ברירה אלא להתחזק ולחיות במקסימום.

• העיר שלי
• מלכה
• אייל שני
• דוק
• פלור Flor
• חגי והלחם
• טורטה דה לה נונה

בעוד שאצלנו עדיין מתווכחים אם האוכל הכי ישראלי הוא חומוס או פלאפל, מחוץ לארץ הראייה של המטבח הישראלי מורכבת יותר. גם מול ניסיונות של שונאי ישראל לערער את אופי המטבח המקומי ולקרוא לו העתקה, בפועל השפים הישראלים שיוצאים מאיתנו לעולם מגדירים אותו מושלם – הכל מהכל עם קצת תבלין מהים התיכון. מנעד האוכל במסעדות של השפים הישראלים בחו"ל נע על אותה סקלת התפוצות של המטבח המקומי, ומודגש בזכות כשרונם של השפים בדיוק לחיך הלועזי. והם אוכלים את זה, הו כמה שהם אוכלים את זה. אז עם כל הכבוד לנציגנו הטעימים בים, זו רשימת 14 השפים הישראלים שזוכים להכי הרבה הצלחה בחו"ל.

>>הארץ הזאת: העונה הכי קשה של "ארץ נהדרת" נגמרה בבכי

אייל שני

קונגלומרט המסעדנות של שף אייל שני והבמאי שחר סגל, שותפו לקבוצת "החבר'ה היותר טובים", משתלט על העולם – לא פחות. את הפיתות של Miznon תוכלו לנשנש בבירות העולם מפריז דרך סינגפור ועד מלבורן, וכמובן באירופה שנפלה שדודה לרגליו של המאסטר שף. בניו יורק פועלים בהצלחה פורט סעיד לואר מנהטן, שמונה באיסט וילג' שנכנסה לרשימה המורחבת של מדריך מישלן הניו יורקי, North שמשלבת בין צפון אברקסס והמזנון; והסלון, שהדי הזעם של המבקר ששילם 24 דולר תמורת עגבנייההגיעו עד תל אביב,אבל גםזכתה להערכה. מה עוד היה לנו? הסלון מיאמי, North סינגפור ודובאי, Seven North בווינה ובקרוב בפראג ולונדון, Bella בעיר הקיט הנוצצת קאן ולילינבלום הלונדונית,שזוכה לביקורות מהללות,ובקרוב עוד מסעדת יוקרה במתחם היוקרה ויליאמסבורג וורף בברוקלין. כדי למנות את כל מפעלות הקבוצה צריך ערך בוויקיפדיה, אז אם שכחנו משהו עמכם הסליחה.

כי כולנו פתיתי שלג. אייל שני ופיתה מלנזנה פתיתים, המזנון (צילום: דרור עינב)

אסף גרניט

עד כמה שבישראל הוא נחשב סופר סטאר, ההישג הגדול באמת של אסף גרניט נמצא מעבר לים – זכייה בכוכב מישלן עבור מסעדת שבור בפריז זו השנה החמישית ברציפות. שאר המסעדות שלו טרם זכו לכבוד, אך לגרניט יש די והותר פלטפורמות שדוהרות כל הדרך למצוינות: Coal Office היוקרתית, פלומאר ודה ברברי בלונדון; כפרה, Shana ו-Tekés בפריז, ברטה בברלין, Baba בקאפ ד'אנטיב היוקרתי ו-Sella באי הקריבי סנט בארת'ס, המקום אליו מולטימיליונרים בורחים כשהמציאות מתישה מדי. גרניט הוא גם שף חברת התעופה אל-על, וממה ששמענו האוכל שהוא מכין למחלקת עסקים חוויה ממש. ממליצות לכם.

מודל להצלחה. אסף גרניט (צילום תמי בר שי)

גל בן משה

חמש שנים ברציפות זוכה Prism הברלינאית בכוכב מישלן, הישג שכולו שייך לשף גל בן משה ולאשתו ושותפתו, ג׳קלין (ג׳קי) לורנץ, סומלייה המסעדה. מאז שנתמנה לשף מסעדת פאסטל מג'נגל בן משה בין תל אביב לברלין, ולאחרונה הוא אף פתח בתוך פאסטל את גרייס – מסעדת שף מצומצמת שבה הוא מרשה לעצמו להתפרע עם מנות מסעירות ואסקפרימנטליות ברוח מישלן.

שף גל בן משה, פאסטל (צילום בן פוקס)

גלעד פלד

פרט למושיק רוט, יש רק ישראלי אחד שמחזיק בשני כוכבי מישלן. קוראינו הוותיקים מאוד ודאי זוכרים את שף גלעד פלד ממסעדת פושקין היוקרתית שפעלה לזמן קצר ברחוב מונטיפיורי, אך מאז הוא פצח בקריירה בינלאומית, עבד כשף ראשי במסעדות הפיין דיינינג של גורדון רמזי בלונדון, ואף זכה עבורו בשני כוכבים עם מסעדתLe Pressoir d'Argent.כשנה לאחר מכן עזב פלד לשווייץ ופתח במלון מנדרין שבעיר לוצרן שבשוויץ את מסעדת קולונאד. ארבעה חודשים מיום פתיחת המסעדה קיבל פלד כוכב מישלן ראשון ובאוקטובר שעבר הגיע הכוכב השני. סוף סוף משהו טוב שקורה בחודש הזה.

מתן זקן

עד לחודש מרץ שעבר מעטים הישראלים ששמעו את שמו של מתן זקן, שבגיל 31 בלבד הצליח לזכות בכוכב מישלן עבור מסעדת NHome בפריז. זקן נולד בירושלים וחי בה עד גיל 12, אז עזב עם משפחתו לצרפת. בגיל 18 הוא שב לארץ, שירת כלוחם בגולני ולאחר השחרור חזר לפריז כדי להגשים את חלומו ולעסוק בבישול. במסעדה שלו הוא משלב בין גסטרונומיה עילית עם מטבחי הים התיכון, במיוחד המטבח הישראלי, משאיל אלמנטים מהמטבח היפני ואורז הכול באלגנטיות צרפתית מתוגברת בשמחת חיים ישראלית.

בא להיבה. שף מתן זקן. (צילום: בר חיים)

אורי שפט

כשבעלי מאפיית לחמים האהובה פתח בניו יורק דוכן עוגות בבקה וחלות, העיר כולה נעמדה בתור והתמכרה לפחמימות. כיום שפט מרכז את פעילותו במאפיית Bakey בבוסטון ובערים נוספות במדינת מסצ'וסטס. כל עוד הוא ממשיך לעבוד בארץ, שהאמריקאים יסתדרו עם מה שיש.

אורי שפט (צילום דניאל לילה)

יותם אוטולנגי וסמי תמימי

במצב העניינים הנוכחי קשה לדמיין שותפות ישראלית-פלסטינית, אך השפים יותם אוטולנגי וסמי תמימי פרצו את גבולות הקולינריה הישראלית וכבשו את לונדון עוד בתחילת שנות ה-2000. כיום הם מחזיקים בלא פחות מאשר שבע מסעדות בלונדון, כולל מסעדת השף Nopi והמסעדה הצמחונית Rovi, ובמסעדה בעיר ז'נבה שבשווייץ. המותג Ottolenghi על סניפיו והקייטרינג שלו עדיין מצליח מאד וספרי בישול שכתבו השניים נחשבים לאורים ותומים בבישול הים תיכוני.

השף הישראלי המוכר בעולם. יותם אוטולנגי בפסטיבל האוכל והיין של פוד נטוורק, 2020 (צילום: גטי אימג'ס)

מייקל סולומונוב

אם השם אינו נשמע מוכר אין סיבה להתבאס, אבל כדאי מאוד להכיר – כי מייקל סולומונוב הוא השף הישראלי המצליח ביותר בארה"ב וזוכה פרס ג'יימס בירד היוקרתי. הוא נולד בישראל, גדל בעיר פיטסבורג, חזר לישראל בגיל 18 והחל לעבוד במאפייה ושב לארה"ב ללמוד בישול באופן מקצועי. בשנת 2008 הוא פתח בפילדלפיה את Zahav, מסעדה ישראלית שזיכתה אותו בפרס ג'יימס בירד היוקרתי. כיום כדי לטעום את האוכל של סולומונוב תצטרכו להגיע לברוקלין, למסעדות "כפר" ו-Laser Wolf ולבר הקוקטיילים והאוכל הנא ג'אפה.

שחף שבתאי

הרבה לפני הביף הטלוויזיוני עם ניסן שור ב"בואו לאכול איתי", שף שחף שבתאי גירד את הסלבריטאות העולמית. הוא הקים מסעדות בפראג, בלגרד, רודוס וקמבודיה, עבד במוסקבה, קזבלנקה וניו יורק ושימש שף חברת אל על. כיום הוא מדלג בין מסעדותיו בשנחאי ובלונדון עם מזוודה קטנה ומברשת שיניים, וחוזר לבסיס האם Pope & Pop בתל אביב.

שחף שבתאי (צילום יח"צ רשת 13)

יואב שוורד

אם אתם קשישים מספיק כדי לזכור אותו מ"קחי אותי שרון", סימן שהתאים האפורים עדיין פועלים היטב. מאז ריאליטי השידוכים ב-2003 הספיק שוורד לעבור ללוס אנג'לס ולהקים משפחה ושלוש מסעדות שבכולן הוא שותף ובאחת מהן הוא שף פעיל. הקרדשיאנ'ס ואבריל לוין כבר נצפו מנשנשים מנות שלו בארוחות פרטיות, פרט שמקפיץ מאוד את המניות של השף החתיך.

עינת אדמוני

כששואלים ניו יורקרים על שפים ישראלים, הם נוקבים מיד בשמה של עינת אדמוני. השפית הישראלית מבשלת בעיר הגדולה כבר יותר מ-20 שנה ומחזיקה במסעדת בלבוסטה. תחת ההגדרה "מסעדה ישראלית מודרנית השואבת השראה מהמטבח הפרסי והתימני" מציע התפריט חומוס וסחוג, קדאיף שרימפס, סלמון בציפוי פלאפל וכרובית בטחינת בוטנים ובמבה. Shuk, ספר הבישול שכתבה אדמוני יחד עם המו"לית ז'אנה גור תואר על ידי אשת הטלוויזיה והקולינריה גייל סימונס כ"ישיר, מעמיק ומתפוצץ מצבע וטעמים".

שרית פקר ואיתמר סרולוביץ'

השפים שרית פקר ואיתמר סטרולוביץ' נפגשו ברשת ג'ויה האיטלקייה בארץ ועברו ללונדון לעבוד במסעדות של יותם אוטולנגי. מאז עברו מים רבים בתמזה והקריירה של בני הזוג נסקה. כיום הם אוחזים בשלושת סניפי Honey & Co – מסעדת הפיין דיינינג שבה הכל התחיל, מעדניית Honey & Spice והגריל האוס Honey & Smoke, ובארבעה ספרי בישול ואפייה בין המזרח התיכון ללבנט.

גם עובדים בפסח. שרית פקר ואיתמר סרולוביץ'. (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם @honeyandco)

מאיר אדוני

נכון לשנת 2025, מהאימפריה המפוארת של שף מאיר אדוני נותרו רק Layla בברלין, Samna בספרד ודעות לא מבריקות או עמוקות מהצד הימני קיצוני של הקשת הפוליטית. כך חולפת תהילת עולם, אך אנו עוד זוכרים לאדוני את חסד נעוריו ואת קרואסון המוח המושלם במזללה.

רוצים לשמוע דעה גזענית ממש? מאיר אדוני (צילום: יעלי יצחקי, וולט)

אלון שעיה

בגיל ארבע, כשהיגר עם משפחתו מבת ים לארה"ב, לא תיאר לעצמו אלון שעיה שכמה עשורים אחר כך הוא יזכה בפרס ג'יימס בירד עבור המסעדה שלו Shaya כמסעדה החדשה הטובה ביותר בארה"ב. כיום הוא כבר אינו חלק מהמסעדה הנושאת את שמו אך שעיה עדיין חי ובועט ומחזיק ב-Miss River ו-Eat with Saba בניו אורלינס, Eat with Safta בדנוור וסילאן בבהאמס. את הסגנון אתם יכולים לדמיין לבד, מבאבא גנוש ומוחמארה ועד עוף באריסה.

• אוכלים שותים
• שפים ישראלים בחו"ל
• אייל שני
• אסף גרניט
• גל בן משה
• אורי שפט
• מסעדות בחו"ל
• מסעדות בניו יורק
• מסעדות בלונדון

בתל אביב אנחנו אוהבים להתלונן על שטפון ברי היין שהציף את העיר, אבל האמת היא שריבוי כזה נראה די טבעי אם מסתכלים על מה שקורה בעולם והוא חלק ממגמה גלובלית, ולא נראה שמישהו חוץ מאיתנו מתלונן. אל המגמה הזאת מצטרף השבוע לא אחר מאשר השף אייל שני, שמתמסר אל המשקה ללא תנאי ופותח בר יין ראשון בתולדותיו. אתם יכולים לקרוא לו "שמונה יין", אבל בניו יורק יקראו לו Shmone Wine.

>> משולש הכסף: 5 אוזני ההמן הכי טובות בתל אביב ועוד כמה שאהבנו
>> אוכל למחשבה: דירגנו את כל המסעדות והמקומות של אייל שני בתל אביב

לפני שאתם ממהרים לצאת מהבית ולתפוס מקום – זה לא קורה פה בעיר לצערנו, אלא ברחוב 8 ווסט 65, ליד השדרה השישית בגריניץ' וילג', שם ממוקמת Shmone, מסעדת המישלן המוערכת של שני. מדובר למעשה בבר נקסט-דור אינטימי ואלגנטי למראה, וב"טיים אאוט ניו יורק" מדווחים כי "מבחינת האווירה, החלל רגוע אך מעודן ומעורר קסם בר יין קלאסי, שהצוות מקווה שיזכיר למבקרים את מקומות כאלה שפזורים ברחבי ערי אירופה".

שמונה יין (צילום: מקס פלאטוב/טיים אאוט ניו יורק)

שני תרם ל"טיים אאוט ניו יורק" ציטוט קלאסי ואמר ש"יין הוא לא רק משקה, זו שירה נוזלית שנולדה מהענבים היפים ביותר, שנועדה לחבר בין אנשים בצורה נצחית ואוניברסלית. Shmoné Wine עוסק ביצירת מרחב עבור אנשי העיר להתאסף, לחלוק סיפורים וליהנות מאוכל מדהים בצורה האינטימית והמשמעותית ביותר".

שמונה יין (צילום: מקס פלאטוב/טיים אאוט ניו יורק)

על פי הדיווח, הבר מציע קולקציה מגוונת ומתחשבת של בקבוקים וכוסות מיצרנים קטנים, עם דגש מיוחד על מותגים בבעלות משפחתית ומגדלים שהצוות מכיר באופן אישי, עם מבחר שמשתרע על פני כדור הארץ כולו ובעיקר מצרפת, גרמניה ואיטליה. המחירים דומים לתל אביב היקרה: החל מ-16 דולר לכוס ו-60 דולר לבקבוק. למרות התמקדות ברורה במשקאות, התפריט ב-Sיmoné Wine כולל מבחר משתנה של מנות וביסים קטנים בהתאמה ליין. מנות ייחודיות כמו ביצת שטן טוגראשי חולקות מקום בתפריט עם כמה ממנות הדגל של מסעדת המישלן הצמודה. מעניין איך יגיבו כאן לפיתה פתיתים.

שמונה יין (צילום באדיבות Good People Food/טיים אאוט ניו יורק)

• אוכלים שותים
• אייל שני
• שמונה
• בר יין
• ניו יורק
• מסעדות בניו יורק
• ישראלים בחו"ל

אם תשאלו אותנו מה ישראלי, קרוב לוודאי שמתישהו נגיד: "פתיתים". סביר להניח שרק מעטים יגידו: "אייל שני". אבל איך שלא תסתכלו על זה, אין יותר ישראלי מהשף שלימד אותנו שאת הכל אפשר ואף רצוי וכדאי לאכול בפיתה, גרם לנו להעריץ עגבניות מגידול מקומי וגם שכנע אותנו לאכול שמנת חמוצה מתוך הגביע ולשלם על זה מלא כסף. יצירתיות היא שם המשחק וגם תכונה (חיובית, לשם שינוי) שמיוחסת לעם הישראלי ושני אכן מצטיין בה. עד כדי כך שהוא מכניס עכשיו פתיתים לתוך פיתה, ואנחנו יכולים רק לתהות איך זה קורה רק עכשיו.

>> המון אוכל למחשבה: דירוג כל המסעדות של אייל שני בתל אביב
>> רומנו מהפכה: פחות אייל שני קלאסי, יותר קלאסיקות בהשראתו

ובכן, החל מהיום, השף הכי ישראלי שיש לנו מכניס לתוך פיתה את המאכל הכי ישראלי בנמצא, הלוא הוא אורז בן גוריון (שגם אותו בעצם הרמנו מפסטת הריזי האיטלקית ומהשיערייה הפלסטינית,אבל זה כבר לסיפור אחר). ביוזמתו של איש הקולינריה נדב בורנשטיין, הפתיתים של אוסם נכנסים עכשיו לפיתה של איל שני בפופ-אפ מיוחד שיימשך עד סוף החודש, ואנחנו כבר מחכים לתת ביס. והדבר החשוב, למי שעדיין כועס על הפיתה בולונז ומרגיש את הסעיף עולה לו כשהוא שומע את הצירוף "פיתה פתיתים" – כל ההכנסות מפיתות הפתיתים (איזה כיף להגיד "פיתות פתיתים"?) הן קודש לעמותת "עטופים באהבה" שמסייעת לצעירים וצעירות שאיבדו הורה במלחמת חרבות ברזל.

למען מטרה טובה. פיתה מלנזנה של פתיתים, המזנון (צילום: דרור עינב)

בורנשטיין חשב על הרעיון כשכמו כל הורה ישראלי כמעט, הוא הכין לבנותיו פתיתים לארוחת ערב וראה שאחת מהן מכניסה את תבשיל הפלא לתוך הפיתה שבצלחתה. נורה נדלקה מעל ראשו: יש פה רגע בינגו וחייבים להזעיק את אייל שני. וכך עשה. שני מיד נענה לאתגר המדובר, יצא לפעולה ופצח במספר שבועות של ניסיונות והינדוס הפיתה הראויה.

פתיתים, פתיתים בכל מקום (צילום: Shutterstock)

מאז עברו לא מעט פתיתים בצלחות ארוחת הערב של ילדי ישראל, ובמזנון של שני נולדה סופסוף המנה המיוחלת שנקראת כמובן "מלנזנה של פתיתים", בכל זאת מדובר בשף פייטן שצריך לשמור הסטריט-קרד. המנהמורכבתמפיתה שבתוכה חציל זהוב בפרפום עגבניות עז טעמים, פתיתים מבושלים, שמנת ,חריף, חמוצים ובצל סגול (35 ש"ח). שילוב מרכיבים מסקרן והרמוני עם מלא פתיתים, ולמעשה בצק בתוך בצק – מה כבר יכול להשתבש? ממש כלום. כאמור הפיתה תוגש בסניפי מזנון עד סוף פברואר, אז מהרו לנעוץ שיניים באחת וגם לעשות טוב על הדרך.
35 ש״ח, להשיג בסניפי מזנון אבן גבירול 23/ שרונה מרקט/ הנחושת 1 רמת החייל. החל מהיום ועד סוף החודש

• אוכלים שותים
• אייל שני
• פיתה
• המזנון