שלומית פונדמינסקי היא אישה מיוחדת שנצמדת לאמת שלה בכל מחיר. את מה שהיא רוצה היא משיגה בהתמדה ובנועם לא הגיוני. פעם היינו עושים הליכות יחד. זה מספיק גילוי נאות? כתף אל כתף חרשנו את רמת גן לאורכה ולרוחבה. היה מקסים לראות אותה, ירושלמית מבטן ומלידה, נתקלת בעיראקים רמת-גנים כבדים ואת התגובה שלה. מאידך, תגובתם של אותם עיראקים כבדים שמעולם לא ראו ברבור מחוץ לטלוויזיה, הייתה משעשעת לא פחות. מעבר להיותה חזקה בצורה מעוררת יראה, פונדמינסקי היא אישה שבמו גופה הביאה לא מעט כבוד לאימפרוביזציה כאמנות במה בת זמננו. זה באמת ובתמים למכור קרח לאסקימוסים. במשך שנים אימפרוביזציה הייתה מילה גסה במחוזות סוזן דלל המורחבים. אך לא עוד.

"אני ירושלמית שגרה ברמת גן ונמצאת על הקו, מסרבת להיפרד מהעיר הקרה", היא מספרת. "בין שיעורי כוריאוגרפיה ומחול שאני מלמדת באקדמיה הגבוהה בירושלים, אני יוצאת לדייטים קבועים עם אמא שלי. היא עדיין גרה באותו בית בו נולדתי. היא שונה ודומה. יש בינינו 40 שנים, אהבה והמון אוכל סורי משובח. הבית חי בתוך היצירות שלי: אבא פולניה, שתי אחיות ועיר שרואים בה רחוק. הקור וההתכנסות לא עוזבים. הבדידות כסוג של סגידה.

"עזבתי כשהייתי בת 21. בתל אביב מצאתי את עצמי אישה, מותר לי, פרועה, מתנסה. חופשיה על אופניים – יש גם פלוסים כשהכול שטוח. ברמת גן הפכתי לאמא, בשכונה עם מלא ירוק שהמשאיות מגיעות להרוס. שוב עולה לבירה והכל מתערבב הווה, עבר, חששות מהפנייה הבאה. המחול שלי הוא הצלה, הוא הרוח, חיים פיזיים בין מעברי הזמן. זיהוי הא.נשים הקיימים בתוכי ובאים לבקר. סכיזופרניה בהתקיימות. אני מחפשת חופש תנועתי, בתוך הגדרות של גוף, מילים ודימויים. חוקרת, חורכת, צורחת אלתור. יוצרת על מקום, תשוקה וכיאה לירושלמית – פספוס והזיה".

יש רקדנים שנהיים רקדנים כי יש להם את "זה" והם יכולים. יש רקדנים שנהיים רקדנים כי הם לא יכולים אחרת. אבל אף אחד לא נהייה רקדן בלי שמבפנים מציפה אותו אהבה כנה ולא אנוכית לאומנות כפוית הטובה הזו. לשחקנים עוד יש באופק אוסקר או הבטחה כלשהי ליוקרה כוזבת כלשהי. במקרים מסוימים מאוד גם תשלום ראוי.מה מחכה לרקדנים בסופו של יום ? קרח ובן גיי.ובכל זאת מחול הוא גם צורת אומנות הבמה הנשגבת ביותר. אין מילים שיסבירו לצופה מה הוא רואה. המופע כולו נשען על האיכות והטכניקה של המבצע. תיאטרון, רק לצורך המחשה, זה מחול לסתומים, עם מילים שמסבירות בזמן אמת את העלילה. שלומית פונדמינסקי היא ההוכחה שלי לתיאוריה הזאת. היא לא יכולה לעשות כלום חוץ ממחול. כלומר ברור שהיא כן, אבל הלב שלה רוצה רק מחול. היא בחרה להתרכז באימפרוביזציה. אחרי הרבה שנים של עיסוק בנושא היא עכשיו אוטוריטה.

"ללא אחיזות, אני חוקרת ונוברת באלתור כמרחב פרפורמטיבי. מבקשת לא להחליט מראש. בודקת מהו חומר פיזי, איפה הוא מבעבע ואיך הוא יכול להופך לתשוקה, לרגש, לתחושה ולסיפור. לשם כך הזמנתי בימי המגיפה את ענבל אלוני ועינת גנץ, לשחק עם הכלום ולהיחשף במערומי הידיעה. אנחנו יודעות מה אנחנו לובשות וגם כמה זמן נרקוד, אבל את כל השאר מחליטות לא לדעת.

"שלוש נשים נפגשות מול קהל, יוצרות את העבודה כאן ועכשיו מולו. המטרה היא לא לרצות, לא להיות יפות, אלא באינטימיות להתבונן בקיים, בריק, ולהחיות אותם. יצירה נוספת שנוצרה בימי קורונה היא סולו שאני מבצעת, במהלכו אני משחקת בווריאציות של המתנה. רק עם כיסא, על במה ריקה, אני הופכת את גופי למכונת זמן ומנסה לזמן לעצמי ולקהל מסע לתוך הסיפור הפרטי שלי. שתי היצירות בוחנות ומחייבות אינטימיות מול עיניי הקהל. משימה שכל פרפורמר מתנגח בה, מתבוסס בתוכה, מנסה למצוא בה נחמה".

>> כל מה שצריך לדעת על שלומית פונדמינסקי(וגםבפייסבוקאובאינסטגרם)

• ❤ תרבות
• מחול
• כוריאוגרפיה
• אלתור

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו עולם התרבות כולו, גם הסטנדאפ ספג נוקאאוט ממשבר הקורונה, וכמה הופעות קפסולה קטנות כשעוד היה מותר לכמה שבועות לא הצליחו לשנות את העובדה שמה שקרה לסצנת הסטנדאפ המבעבעת אינו מצחיק. אבל מה שטוב בסטנדאפ זה שאם שום דבר לא מצחיק, פשוט מאלתרים משהו.

הערב, בשידור חי ממרתף הקאמל קומדי קלאב, ינסו מספר סטנדאפיסטים לאלתר את דרכם מבעד למסך כחלק מחגיגות "פותחים לכם מועדון סטנדאפ בבית" של המועדון האהוב, במסגרתן ניתן לרכושכרטיסים לצפייה במופעי סטנדאפ לייב דרך האינטרנט(75 שקלים לשבוע, 120 שקל לשבועיים) ולצחוק קצת בתוך כל הג'יף שהפכו חיינו להיות.

על הבמה יעלו הערב אלי חביב, שיוביל את סשן האלתורים הקומי, יחד עם עמית קלינג, עידן ניידיץ', חגית גינצבורג, ענת אורן ועוד, ובהמשכו ישודר מופע סטנדאפ מלא של רועי לוי. ניתן לרכוש גם כרטיס לצפייה בודדת (30-20 שקלים). צפייה מהנה.

• הישרדות: קורונה
• סטנדאפיסט
• אלתור
• סטנדאפ
• סטנדאפ בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

אין לי שמץ של מושג מה הולך לקרות. אפילו לא רמז. וזה מלחיץ. בעוד חצי שעה בערך אני עומד לעלות על במה מול כ־100 אנשים, ללא תכנון, ללא הכנה וללא טקסט ללמוד. במהלך אחרון בקרב חסר סיכוי לקבל קצת שליטה על המצב, אני בודק את הרוכסן במכנסיים בפעם השלישית בחצי שעה. עדיין סגור. לפחות משהו.

תיאטרון אימפרוביזציה הוא מה שקורה כשהמבוגרים האחראים – הבמאי והמחזאי – הולכים, וכל העול נופל על השחקנים. זהו מצב של חוסר שליטה טוטאלי. על הנייר תיאטרון אימפרוביזציה יכול להישמע כמו זלזול בקהל – הצגה לא מתכוננת שבנויה לגמרי על הכישרון (והמזל) של השחקנים לאלתר הכל מהאוויר. אמנם יש קצת עזרה מהקהל ("מקום גרוע לדייט ראשון") והישענות קלה על פורמטים קבועים ("תוכנית טלוויזיה בערוץ מוזר"); אבל את התוכן – ההומור, הדרמה, הרגש והקתרזיס – צריך למצוא ולהמציא בן רגע, בכל פעם מחדש, מול הקהל, על הבמה. פלא שמה שנותר הוא לבדוק שוב ושוב את הרוכסן?

חברי קבוצת האימפרובזיציה 4PLAY, אחת מני רבות שצצו בתל אביב בשנים האחרונות, התרגלו כבר להיות תלויים כך באוויר. "יש בזה משהו נורא משחרר. אתה פשוט בא ונזרק לתוך זה, ומה שיהיה יהיה", אומרת אליאנה תדהר ("גאליס", "הכל הולך"), שהצטרפה להרכב אחרי שהתארחה בהופעה אחת ולא עזבה מעולם. "אין לך למה לצפות, אין לך שנייה לחזור על הטקסט ולראות שאתה זוכר הכל. אתה כל כך לא יודע מה יהיה וכל כך אין לך שליטה בזה, שאתה פשוט משחרר. זה כמו לפחד מהעתיד – אם נצליח, אם לא נצליח. אי אפשר לדעת מה יהיה".

מתיחת שרירים

ארבעת החברים האחרים בקבוצה – עומרי הכהן, אוהד ובר, אורי פנירי ואלירז וייס – למדו יחד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים. באופן הולם, גם הכניסה שלהם לעולם האימפרוביזציה נעשתה כאלתור. "בשנה השלישית ללימודים הייתה לנו הפקה שבה הבמאית נאלצה לעזוב, אז נאלצנו להרים הפקת אימפרוביזציה". בארץ מקשרים אימפרוביזציה בעיקר עם התוכנית הבלתי נשכחת "של מי השורה הזאת בכלל?", אך מדובר בפורמט רחב בהרבה המאפשר אלתור שנינויות במסגרת "משחקים" בימתיים ואף אלתור הצגות שלמות כמעט מאפס. וזה – כולל המאמץ התמידי לא להשתין על עצמך מרוב פחד – דורש אימון.

האימון נועד לפתח את מגוון היכולות שנדרשות לאלתור מוצלח. כדי שיהיה אפשר לבנות דמות, להבין מרחב, להאזין ליתר המשתתפים ולקחת חלק אקטיבי בהופעה – הכל בהבזק של שניות – צריך לעשות זאת שוב ושוב. לאימונים קוראים חזרות, אף שבפועל אין טקסט ואין תנועות שאפשר לחזור עליהן, רק מתיחה של שרירי האלתור עד הקצה.

כך שבינתיים משחקים – משהו בין שחקנים הלובשים דמויות ובין ילדים המשתוללים בחצר, או שוטרים וגנבים לבני 30. ואני הצטרפתי למשחק. היינו בחממת עגבניות מוזרה, במלון בוטיק יוקרתי ובקזינו סליזי. הייתי ונדליסט בחופשה ושודד עם אצבע רגישה על ההדק. לא תכננתי כלום, זה פשוט התגלגל ככה. אבל גם אם הייתי ממשיך עם המשחקייה במשך עוד שבוע שלם, לא בטוח שזה היה מכין אותי לרגע האמת.

הקהל של ההופעה הפתיע בטווח הגילים שלו: שילוב מוזר בין בני נוער שלא מצפים למצוא בקאמרי, ובין מבוגרים שלא מצפים למצוא במופע קומי שבשמו לא מופיעה המילה "אשתי". התיישבתי לצד הבמה, הכי קרוב למדרגות העלייה. אולי חברי ההרכב החליטו להשאיר אותי בעלטה בנוגע לכל פרט, כולל באיזה חלק אשתתף, מה אעשה ומתי יקראו לי, אבל כל עוד יש לי מידה קטנה של שליטה אפשרית, אקח אותה בשתי ידיי השמאליות ואנסה לא ליפול על המדרגות ובכך לסיים את הופעת האימפרוביזציה הראשונה שלי בשיא של סלפסטיק. בדקתי את הרוכסן בפעם האחרונה.

כוורת בקאמרי

כמה שהתכוננתי לקראתה, הקריאה לבמה עדיין תפסה אותי בהפתעה. עליתי אל הבמה וכמעט מיד החלו להיזרק מהקהל מילים אקראיות, שאחת מהן הייתה אמורה להזכיר לי סיפור אמיתי מחיי שהייתי צריך לחלוק עם הקהל רגע לפני שאצטרף לחברי ההרכב כדי להציג וריאציה קומית של אותו סיפור. כמה לחץ. אהבה, צבא, במבה, דבורה, אבוקדו. דבורה? שמעתי דבורה. יופי, יש לי סיפור על דבורה. בגיל 10 נעקצתי על ידי דבורה בזמן שאספתי תרומות. דליק ווליניץ ניסה להוציא ממני את העוקץ, אבל רק דחף אותו פנימה בטעות. הייתי חולה שבועיים. זהו. לא יודע למה חשבתי שדווקא הסיפור הזה יעניין מישהו אחר, אבל זה היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש, אז החלטתי לשחרר ולסמוך על האינסטינקטים שלי. לא הכל צריך לנתח. אז דבורה.

לפני ששמתי לב, כבה האור. אורי ואוהד עלו לבמה כצמד דבורים תככניות. אפילו לא שמתי לב שהתחלנו, עד שהרגשתי את ידו של אלירז מושכת אותי אחורה. תוך רגע כבר נגררתי יחד איתו, עם עומרי ועם אליאנה לתפקיד חיי – גרסה ביזארית של זב חוטם, כמו שהייתי בגיל 10. הסיפור הוצג בטכניקת "עריכה צולבת" – יש שתי התרחשויות מקבילות על הבמה, כל אחת מקדמת את הסיפור שלה כמה שניות בכל פעם, והעלילות מתקדמות זו לצד זו עד להתנגשות הבלתי נמנעת. זה מאתגר במיוחד, כי מעבר לתשומת הלב שצריכה להינתן לשחקנים שמשתתפים איתך בהתרחשות, צריך גם לשים לב להתרחשות בצד השני של הבמה ולתקשר איתה במידה זו או אחרת, ללא שום אינטראקציה ויזואלית.

במהלך כל הבלגן שכחתי לרגע שאני על במה ובדמות ילד, וכשנזכרתי חיטטתי ביסודיות באפי כדי לחפות על הבלאק אאוט הפתאומי. זה מה שילדים עושים, לא? עומרי, שלקח על עצמו את תפקיד ההורה המלווה של חבורת המתרימים הנעקצים, הוביל את הצד שלנו בסצנה. עקבתי אחריו וניסיתי בעיקר לא להפריע. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים והגבתי יותר משיזמתי. לפחות הצלחתי לשחרר בדיחה אחת שעבדה, גם אם היא הייתה משחק מילים על יד מרדכי (או בתוך מרדכי).

כשהסתיימה הסצנה – ללא דליק ווליניץ למרבה הצער – נאלצתי לרדת מהבמה, ואני רק התחלתי להשתחרר. פתאום זה היה כיף, פתאום רציתי עוד. זהו ריגוש מסוג מאוד מוזר – לתפוס במה בלי לתכנן דבר: לא נאום, לא טקסט, לא יציבה. מתברר שזה גם עובד על הקהל – מפני שהתוצאה מוצלחת או מפני שלראות אדם נאבק על חייו זה מצחיק. חצי שעה לאחר המופע גיליתי שהרוכסן היה פתוח.

ההופעה הבאה של4PLAYתתקיים ב־17.11 בתיאטרון קפה הקאמרי

• אליאנה תדהר
• פורפליי
• אלתור
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מכונות ולא תוכנות – ההבחנה הזאת מלווה את איתמר ויינר (Spark O), מבעלי האוגנדה, זה שנים, ביצירה שלו ובפרויקטים שהוא משתתף בהם. "כשמישהו מתבסס על מחשב בתור כלי נגינה ויוצא איתו החוצה, באופן מסוים הוא ייראה קצת כמו פקיד. תמיד היה נראה לי מוזר שאנשים עולים על במה ומריצים כל מיני תוכנות. זה מייצר תחושה שלא באמת ברור מה קורה עכשיו", הוא מסביר כשנשאל על הבחירה בשםConfused Machinesללייבל החדש שלו ושל הראל שרייבר, שיושק ביום חמישי 2.7.

הפיזיות שבמכונה מבטאת בעיני ויינר את צורת העבודה שהשניים משתמשים בה במסגרת הדואו שמלווה אותם יותר מעשור – "דה מודלס". "אנחנו מחברים הרבה מכונות, תופים, סינתיסייזרים, בס ודברים שאנחנו אוהבים, וככה, בשונה משימוש בתוכנה, דברים קורים לא באופן שחזית אותם. נוצרת מוזיקה קצת פחות מדויקת". זו הנקודה שמוציאה החוצה, כמו בשמו של הלייבל, את הבלבול מהמכונה. "הרבה מהיצירה שלנו מבוססת על סוג מסוים של אלתור. זה מאוד חי. תמיד יש רעיון, אבל במרווחים בין המחשבה למציאות ובטעויות הקטנות שקורות בדרך, נמצא כל היופי. הבלבול הוא כמובן גם מטפורה לקיום היומיומי שלנו: שואלים שאלות, מחפשים".

שנים של יצירה אלקטרונית עומדות מאחורי ויינר ושרייבר, במסגרתן הובילו בין השאר את הלייבלAk Duck, שפעל בשנים 2002־2007 והוציא תחת ידיו שמות גדולים בסצנה המקומית, בהם כלבתא, ישי אדר ודיגיטל מי. "מה שהיה נוכח מאוד ב'אק דק' הוא האסתטיקה של ירושלים", נזכר ויינר. "זו הייתה תקופה מסוימת שחיינו ויצרנו במסגרת קהילה והיה חשוב לייצר גוף גדול שיש לו סאונד משותף".

את צעדיו הראשונים של הלייבל השניים מתכננים לעשות בטריטוריה שלהם. "יותר מעניין אותנו לחפור בעצמנו עכשיו. אנחנו רוצים שהלייבל יאפשר לנו לעשות מוזיקה שלנו, או מוזיקה שלנו עם אנשים אחרים, כמו שקורה בשני הריליסים שישוחררו בהשקה, שהם אדיטים ומיקסים שלנו לאמנים ישראלים. ייתכן שגם מוג'הדין (שבה מנגן שרייבר – ג"ש) ישתלבו. הרצון הוא שהמהות תהיה מאוד ביתית".

השקת הלייבל Confused Machines חמישי (2.7)

תחת, אבן גבירול 108, חינם עד חצות ו־20 ש"ח לאחר מכן

לאיוונט בפייסבוק

• מוג'הדין
• לייבל
• דה מודלס
• אלתור
• כלבתא
• דיגיטל מי
• ישי אדר
• תל אביב
• תחת
• מסיבה
• אוגנדה
• אבן גבירול
• השקה
• Confused Machines
• עירוני
• מוזיקה
• ירושלים