חשבנו שאנחנו יודעים למה לצפות מרשת הסטרימינג מבית NBC, הלוא היא פיקוק, שכבר תרמה לעולם כמה סדרות חמודות להפליא כמו "פוקר פייס" או "טד" או "מיסיז דיוויס" ופה ושם איזו קומדיה לא מזיקה וריאליטי חביב, בלי יומרות להרעיד את אמות הסיפים של עולם הטלוויזיה ותוך פנייה אל המיינסטרים האמריקאי המובהק. אז חשבנו שאנחנו יודעים. כי הנה באה "אתם העומדים למות" ופתאום גם פיקוק רוצה לשחק במגרש של הגדולים.

>> גיים צ'יינג'ר: סדרות הטלוויזיה ששינו את המציאות. לפחות קצת
>> מאסטר בטלוויזיה: דירוג 20 הסדרות שצריך לראות עכשיו

הסדרה היא אפוס בן עשרה פרקים, עם קאסט מרהיב שמעליו מתנוסס אנטוני הופקינס כחותמת איכות, ותחתיו מתייצב איוואן ריהון (הלוא הוא רמזי בולטון המחרוד מ"משחקי הכס", ועד מלא שחקנים ושחקניות מכל רחבי הגלובוס שנותנים לסדרה אפיל בינלאומי חזק, וגם מוחמד בכרי הענק נמנה על חברי הקאסט ויצוץ כנראה מתישהו. היא מתרחשת ברומא העתיקה שעל סף קריסת האימפריה, כשהשחיתות כבר הרקיבה הכל ונותרו רק לחם ושעשועים וקרבות על ירושת כתר הקיסר, ומתמקדת בזירת הגלדיאטורים והמתרחש סביבה, כשהפתיח של הסדרה, שבו נשטפים פסלים רומאיים ואחר כך מודל של העיר כולה בנהרות של דם, מסמן כנראה את הטון האלים שילווה את עונתה הראשונה.

"אתם העומדים למות" מבוססת על ספרו מ-1958 של דניאל פי. מאניקס הנושא את אותו שם, רומן שהיה גם העוגן העלילתי של שובר הקופות "גלדיאטור" שיצא ב-2001. בחודש נובמבר הקרוב צפוי לצאת סרט ההמשך "גלדיאטור 2", עם דנזל וושינגטון ופדרו פסקל, כך שהסדרה עולה בעיתוי מושלם כדי לנצל את ההייפ סביב קרבות גלדיאטורים מהממים ומדממים. שם הסדרה שאוב, כמובן, מהברכה הקיסרית המסורתית לגלדיאטורים בטרם תחילת הקרב ("אתם העומדים למות, אנו מצדיעים לכם"). במקום שאליו העולם הולך כרגע, נראה שזאת תהיה גם הכנה נפשית טובה. בהצלחה לכולנו.
>> "אתם העומדים למות" // Those About To Die, עונה ראשונה 10 פרקים (כולם עלו בבת אחת), עכשיו בפיקוק

• המסך
• מה רואים הלילה
• פיקוק
• היסטוריה
• אפוס

בעוד מאות שנים, בני האדם שילמדו את התקופה הזו בתרבות האנושית יצטרכו להבין למה כל כך הרבה יצירות עסקו בעולמות דיסטופיים, יתפלפלו על הסיבות המורכבות שגרמ- סתם נו, על מי אנחנו עובדים? זה ממש שקוף למה אנחנו אובססיבים לדיסטופיות. העולם השתגע, כלום לא בטוח, אין אמת, ההתחממות הגלובלית מבשלת אותנו לאיטה ואף אחד לא באמת שם על העתיד שלנו זין. וואלה יופי, אם כבר אנחנו בדרך לאבדון, לפחות שנהנה מזה. חחח תראו כמה סובלים בני האדם האלה מהעתיד.

במקרה של סדרת הדיסטופיה החדשה של אפל TV, הם סובלים לא מעט: "סילו" עוסקת בעולם בו האוויר הפך לרעיל, ובני האדם המעטים שנותרו, כעשרת אלפים בסך הכול, מתחבאים מתחת לאדמה בתוך מכליות ענק (סילו, או בשמה העברי, ממגורה). כנהוג בדיסטופיה, יש שליטים עם יד חזקה וחוקים רבים שאמורים להגן על השורדים האחרונים מהאנושות, וכנהוג בדיסטופיה, יש אישה אחת שמערערת על צדקת השליטים, מגלה שהסתירו מהאוכלוסייה דברים, ומנסה לצאת מהמחבוא. יש כמובן כוחות שמנסים למנוע ממנה לצאת, ויש כמעט אחד לאחד את משל המערה של אפלטון.

לסילו גם יש תקציב מכובד שמתבטא בסטים ונופים מהממים, שמדמים את העולם שמתחת לאדמה. זה נראה כמו העולם המופרע של המטריקס, רק יותר מושקע. מאחורי הסדרה השאפתנים עומד צוות די מרשים – לתפקיד האישה-שמערערת-על-צדקת-השליטים לוהקה רבקה פרגסון ("חולית"), ואיתה ראשידה ג'ונס ("מחלקת גנים ונוף"), טים רובינס והראפר קומון. יוצר הסדרה הוא גרהם יוסט, האיש מאחורי "ג'סטיפייד" האהובה, שביסס אותה על סדרת ספרי מד"ב מצליחה בשם "סדרת סילו" (אשר 5 מתוך 9 ספריה יצאו לאור בעברית תחת השם "144 קומות" בהוצאת כנרת זמורה ביטן), ונראה שאפל בונים על סדרה מד"בית ארוכה ומותחת. בואו נקווה שהם לא יעשו לנו הטעויות של "אבודים".

שני הפרקים הראשונים של "סילו" זמינים באפל TV, פרק חדש מדי שבוע

• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• מדע בדיוני
• אפוס
• דיסטופיה

• Facebook
• Twitter
• Email

"אני זוכר את התקופה כמין חלום, אפילו שכשעבדנו קיטרנו", מספר רם לוי, מבכירי הבמאים של רשות השידור בימי הזוהר וזוכה פרס ישראל לתקשורת. "למדתי קולנוע בלונדון והייתה ועדה שנסעה ברחבי העולם וראיינה סטודנטים ישראלים לקולנוע במטרה לצרפם לטלוויזיה הישראלית שרק נולדה. הגעתי ב־1968 וביום הראשון ישבנו במזנון, בגינה בחוץ עבדו טרקטורים, ואמרנו 'צריך לסגור את הטלוויזיה עכשיו'. כי זה היה מסורבל ובלגן. ככה לא עובדים. כל פעם כשעולה השאלה לסגור או לא לסגור אני נזכר בשיחה ההיא".

פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות יערוך מחווה לרשות השידור, ובמסגרתה יוקרן "לשחק שדים, לשחק מלאכים", סרטו התיעודי של לוי מ־1978 על קבוצת התיאטרון של נולה צ'לטון שעברה לעשרה חודשים לקריית שמונה ועבדה עם התושבים בימים של עוני ופיגועים. הסרט היפה והמרגש מסתיים במונולוג כואב של צ'לטון על חוסר האונים למול המציאות הקשה שפגשה שם. "זה מסיים את הסרט באופן דרמטי שאומר מה האפשרות של אדם לעשות מעשה", אומר לוי. "היא כאילו מבטלת את הדבר שהיא עשתה, אבל היא עשתה מה שיכלה. רבים מאיתנו לא עושים מה שאנחנו יכולים".

לוי מספר שהצפייה החוזרת בסרט "הזכירה לי את הימים המופלאים של רשות השידור כשהיית יכול לעשות דברים שחשובים לך. במידה מסוימת הייתי עבד – אדם שעובד במשכורת ונמצא במערכת ביורוקרטית. אבל הייתי חופשי, והחופש הזה אפשר לי להגיע למקומות היצירתיים בתוכי. אחרי שיצאתי משם ב־1999 למדתי על בשרי מה זה לעבוד כשאין לך חופש. יכולתי לעשות ברשות השידור את רוב מה שרציתי, והייתי צריך להיות נאמן אך ורק לתחושת הבטן שלי. הקשבתי למה שאמרו הממונים עליי – בכל זאת עבדתי עם כסף ציבורי – אבל כשקיבלתי הערות נתתי לבטן שלי לדבר. עזבתי כי דברים השתנו, ויותר לא מצאתי את החופש הזה. האיש עם היד על הכסף חושב שהוא יכול שתהיה לו גם יד על הבטן שלי. רק גחלת אחת נשארה, במידה רבה בזכות איתי לנדסברג שנותן לתחום התיעודי חופש רב. יש שם אנשי מקצוע מעולים שהשקיעו את דמם וחלומותיהם בסרטים שהם עשו. זה היה פלא גדול, כי רוב העבודה של צלם או עורך בטלוויזיה הישראלית הוא לצלם את ראש הממשלה במדיום שוט ואחר כך לערוך את זה מול הלונג שוט. אבל הם באו לטלוויזיה בשביל ליצור".

פסטיבל אפוס לסרטי אמנות ותרבות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 5-8 באפריל

• רשות השידור
• אפוס
• סרטים
• תרבות